קטגוריה: נכסי קופת הנשייה

נפסק: הכונס הרשמי רשאי להביע בבית המשפט העליון עמדה סותרת לעמדתו שהובעה במחוזי, גם ללא שינוי נסיבות. עוד נפסק, כי הנושים רשאים לממש נכסי מקרקעין של החייבים באם הנאמן אינו מעוניין לעשות כן

חייבים קיבלו הפטר מחובותיהם אף שהתנהלו בחוסר תום לב במהלך הליך פשיטת הרגל, הסתירו נכסים והעלו טענות שונות לבעלות של צדי ג' בהם. בסופו של יום הציעו הצעה כספית לסיום ההליכים בדרך של הסדר נושים. רוב גדול של הנושים התנגד, אולם בית המשפט החליט לתת להם הפטר אם יעמדו בתנאים זהים לאותה הצעת הסדר שנדחתה.

הכונס הרשמי בבית המשפט המחוזי תמך במתן הפטר לחייבים, בטענה שיש בהצעה זו כדי למקסם את הערך לנושים בהתחשב בקושי הצפוי במימוש הנכסים. ואולם, בבית המשפט העליון הציג ב"כ כונס הנכסים הרשמי עמדה אחרת, ולפיה לא היה מקום להעניק הפטר בנסיבות העניין בשל התנהלות החייבים, ובטרם בוצעו שמאויות לנכסיהם.

בין טענות החייבים נטען כי הכונס הרשמי, כרשות מנהלית, אינו יכול להביע עמדות סותרות בהליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ועליו להציג עמדה אחידה ועקבית.

טענת החייבים בהקשר זה נדחתה, ונקבע מפי השופט מינץ:

"חרף העובדה שאפשר להביט על הכנ"ר […] כ'רשות מינהלית' בהקשר של מתן חוות דעת לבית המשפט, הוא אינו כזה במלוא מובן המילה. הוא בעל תפקיד מרכזי ומשמעותי בהליכי פשיטת רגל וחדלות פירעון […] והוא נדרש להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית בסוגיות הדרושות להכרעה ולסייע לבית המשפט להגיע לתוצאה הצודקת והנכונה. כמו כן, הוא אינו "בעל דין רגיל" לכל דבר ועניין שתוצאת ההליך עשויה להשפיע על זכויותיו או חובותיו, כי אם משמש כמעין 'יועץ מקצועי' לבית המשפט. משכך, לא רק שהכנ"ר רשאי, הוא אף מחויב, מכוח תפקידו, להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית האובייקטיבית, אף אם הוא הביע עמדה שונה בעבר והיא השתנתה בשל בחינה מחודשת של מצב הדברים בתיק. זאת אף מבלי שהתקיים שינוי נסיבות ומבלי שהתגלו עובדות חדשות".

        בית המשפט התייחס גם לאפשרות שבעל תפקיד ממונה ישנה את דעתו במהלך ההליך:

"כשם שהכנ"ר עשוי לשנות את עמדתו, גמישות מסוימת עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהתייחסות בית המשפט לשינוי בעמדה של בעל התפקיד, המופקד על גיבוש התמונה המלאה בקשר למצבו של החייב ולהיקף הנשייה. ברי כי גם על בעל התפקיד חלה החובה לפעול בתום לב בהליך, באופן שבו העלאת טענות סותרות, שנועדה להשיג יתרון דיוני או לנצל את בתי המשפט, עשויה להיבלם גם כן באמצעות כלל ההשתק השיפוטי. אולם ישנם מצבים שבהם ניתן לאפשר גם את שינוי עמדתו של בעל תפקיד, הנעשה לאחר בחינה מחודשת, בתום לב ומכוח תפקידו המקצועי. הכול לפי נסיבות העניין".

בית המשפט הדגיש, והדברים אף צוינו בהערה של השופטת רות רונן, כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את עמדת הכנ"ר, ופוסק לפי שיקוליו שלו.

הערעור נדחה והפטרם של החייבים בוטל. התיק הוחזר לבדיקה מחדש של ערכי הנכסים, ושקילה מחודשת של מתן ההפטר, כשהודגש כי זכויות החייבים בנכסים לא יוחזרו להם גם אם ינתן להם הפטר. הנאמן יוכל להביע דעתו אם מעוניין לפעול לממשם, ובאם לא – יוכל המימוש של הנכסים להיעשות על ידי הנושים.

ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז (אר"ש 15.11.23).

הסכם חכירה עם עמותה כלל תנאי שלפיו החכירה תופסק במקרה של פירוק העמותה. בית המשפט קבע כי תנאי זה תקף ואף רצוי. נדחו טענות המפרק כי יש מקום לשמר את נכסי העמותה בידה לצורך הליך הפירוק

עמותה ערכה הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, ובמסגרתו קיבלה רשות לעשות שימוש במקרקעין לצורך הקמת מרכז חינוכי. לימים נקלעה העמותה להליך פירוק, ובעקבות כך נכנס לתוקף סעיף בהסכם החכירה, שקבע שעם מתן צו פירוק לעמותה, פוקע ההסכם והחכירה בטלה.

המפרק טען, כי אין לתת תוקף לסעיף זה בהסכם, וביקש להסתמך על הוראות חוק חדלות פירעון בדבר החובה להמשכיות של הסכמים שהיו בתוקף ערב הליכי חדלות הפירעון (סעיף 68(ב) לחוק חדלות פירעון). וזה נוסח הסעיף שאליו התייחס המפרק:

"68(ב). אין בפתיחת הליכי חדלות פירעון לגבי תאגיד או היותו בחדלות פירעון כדי להביא לביטולו של חוזה קיים או להקנות לצד השני לחוזה זכות לבטלו, גם אם נקבע בחוזה כי החוזה יתבטל בנסיבות אלה או שנקבעה בו הוראה המקנה לצד השני לחוזה זכות לבטלו בנסיבות אלה".

טענתו של המפרק נדחתה. נקבע, כי הסעיף בדבר חוזה קיים הוא חלק ממארג סעיפים בחוק חדלות פירעון, המסדירים המשך פעילות עסקית, ורלוונטיים רק למקרים שבהם התאגיד מצוי בהפעלה – במסגרת של הקפאת הליכים או במסגרת של פירוק. הסעיפים אינם רלוונטיים למקרה כבענייננו, שבו פעילות העמותה הופסקה לפני שנים רבות:

"סעיף זה, […] הינו חלק ממארג סעיפים אשר מאפשרים לכפות המשך התקשרות בחוזה עם צד שני לאחר כניסת תאגיד להליכי חדלות פירעון, אף כאשר עומדת לצד השני עילה לביטולו של החוזה. זאת על מנת לאפשר לתאגיד להמשיך בפעילות השוטפת ועל מנת למנוע את קריסתו […] אולם, סמכות זו, […] מתייחסת למצב דברים של תאגיד בהפעלה, היינו תאגיד שבצו לפתיחת הליכים שניתן לגביו הוחלט על הפעלתו לשם שיקומו הכלכלי (סעיף 23 לחוק). ענייננו אינו בתאגיד בהפעלה כי אם בתאגיד שניתן לו צו פירוק. הצורך בהמשך הפעלת התאגיד איננו קיים, מטבע הדברים, בעת פירוק […] בוודאי שהוא אינו עומד על הפרק בענייננו, בהתחשב בכך שמדובר בעמותה אשר אינה פעילה מזה שנים".

בית המשפט קבע, כי מדיניות זו של ביטול הסכם חכירה במקרה של פירוק עמותה, מוצדקת גם מהיבטים של הגנה על האינטרס הציבורי:

"פקיעת תוקפו של הסכם חכירה במצב של פירוק גם מתבקשת מטעמים של 'פגיעה' באינטרס הציבורי עליו אמונה רמ"י. זאת בשים לב לכך שרמ"י משמשת כנאמן הציבור בכל הנוגע למקרקעי ישראל, ומחויבת בתוך כך, בראש ובראשונה, להגן על האינטרס הציבורי בשים לב להיותם של המקרקעין משאב חיוני ומוגבל בישראל"

הערעור נדחה, הסכם החכירה פקע.

ע"א 3257/21 עמותת חזון יחזקאל נ' משרד המשפטים – רשות התאגידים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 27.3.23)

וראו גם עניין נוסף בפסיקת השבוע האחרון – כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט אינו יכול להוות "בטוחה" שיכולה לעבור במסגרת זכות תחלוף לפי סעיף 58(א) לחוק החוזים.

רע"א 2570/23 פרויז נ' אלי גיל, עו"ד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.3.23).

מקבל ההענקה השיב את הנכס המוענק לקופה, וכעת מבקש החזר של הסכומים ששילם בקשר עמו, לרבות מסים. נקבע, שיהא זכאי לקבל בחזרה רק תשלומים אשר העמידו את הקופה במצב טוב מזה שהייתה אלמלא שולמו. תשלומים שלא הביאו תועלת לנושים או לנאמן יוכלו להידרש בדרך של תביעת חוב בחלוקה לפי יחס חוב

חייב מכר לצד ג' מגרשים במחיר מופחת, בעת שהיה במצב של חדלות פירעון. רוכש המגרש פעל להשביח את המגרשים ושילם הוצאות שונות בקשר עמם. לימים נקלע החייב להליכי חדלות פירעון, הנאמן טען כי מדובר בהענקה בטלה, ודרש השבה של המגרשים אל קופת הכינוס. המגרשים הושבו, וכעת יש להכריע האם יושבו למקבל ההענקה, תשלומים ששילם להשבחת המגרשים.

בית המשפט התייחס לתשלומים השונים, ובעיקר לשאלה אילו סכומים הנאמן צריך להשיב למקבלי הענקה, ואילו תשלומים ניתן יהיה לתבוע במסגרת תביעת חוב. ההבדל הוא בצורך להתחלק עם נושים אחרים – תשלומים שיבוצעו ישירות על ידי הנאמן יהנו מקדימות בחלוקה, ואילו תשלומים שיוכרו בתביעת חוב יתחלקו בין נושי החייב לפי סדרי נשייה.

העקרון המנחה שנקבע, הוא כי יש להבחין בין תשלום שהיה מוטל על כתפי הקופה (ולמעשה – הנושים), לבין תשלום ששימש לטובת החייב בלבד. תשלום שהשביח את הנכס במקום שהקופה תאלץ לעשות כן, יזכה להשבה ישירה מקופת הנאמן. יתר התשלומים יכולים להיות בסיס לתביעת חוב:

"המבחן לאורו יש לבחון האם יש להשיב לקופת הנשייה סכום כסף פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה בנכס שהענקתו בוטלה, הינו האם יהיה בכך כדי למצב את קופת הנשייה במקום בו הייתה אילולא בוצעה ההענקה מלכתחילה.

הפועל היוצא מכך, הינו כי מקום בו השבת סכום פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה תביא את קופת הנשייה למצב טוב יותר מהמצב בו הייתה אילו לא בוצעה ההענקה מעולם, אזי שעומדת למקבל ההענקה זכות להשבת סכום זה מקופת הנשייה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שאחרת תמצא הקופה מתעשרת על חשבונו של מקבל ההענקה ללא בסיס"

באופן זה נקבע שתשלומים שביצע צד ג' לצורך פירוק השיתוף במגרש, יושבו לו במלואם מאת הנאמן, שכן אלמלא היה מקבל ההענקה פועל לפירוק השיתוף, היה על הנאמן לעשות כן. גם תשלום היטל פיתוח הוכר כתשלום שיש להשיבו, שעה שגבייתו נעשית לפי פקודת המסים (גבייה), ואלמלא היה משולם על ידי מקבל ההענקה, היה רובץ כשעבוד על הנכס ועל הנאמן היה לשלמו.

לעומת זאת – השבת התמורה ששולמה על ידי המקבל בגין המגרש, תשלום לשמאים להפחתת היטל השבחה, ותשלומים אחרים שבוצעו- ולא מחליפים תשלומים שעל הקופה לבצע, יוכלו להיות בסיס להגשת תביעת חוב, אך לא ישולמו על ידי הנאמן ישירות, אלא בחלוקה בין הנושים פארי-פאסו.

הערעור התקבל באופן חלקי, לגבי היטל הפיתוח בלבד.

ע"א 3/22 עוז נ' ורדי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.3.23)

נושה שיוכיח שיתוף בחובות בין בני זוג, רשאי להמשיך ולגבות את החוב מבת הזוג של החייב, גם אחרי הפטרו של החייב. לעומת זאת, הוכחת שיתוף בנכסים בלבד אין בה כדי להקים חבות לבת הזוג לאחר ההפטר, לאחר שהנושא כבר נדון בהליך פשיטת הרגל

חייב ניהל הליכי פשיטת רגל וקיבל הפטר. הנושה לא ויתר, והגיש תביעה נגד זוגתו של החייב, בדרישה לממש את הדירות של בת הזוג כדי לפרוע את החובות. הנושה ביסס תביעתו על שתי עילות:

1. הוכחת שיתוף בחובות
2. הוכחת שיתוף בנכסים ספיציפיים

בנסיבות המקרה, הנושה לא הצליח להוכיח כי הייתה כוונה של בני הזוג לשיתוף בחובות, אך הצליח להוכיח שיתוף בנכסים ספיצפיים. אף על פי כן נקבע, שההפטר שניתן יוצר כלפי הנושה השתק, שלא מאפשר לו לגבות את החוב מתוך נכסי האישה. נושא הדירות של החייב נדון בהליך פשיטת הרגל שהנושה היה צד לו, וניתן שם הפטר מבלי לממש את הדירות, עקב גובה החובות המובטחים שרבצו עליהן.

"מקום שבו ניתן למשיב צו הפטר אשר פוטר אותו מחובותיו, ובהם גם חובו כלפי המבקשת, לא עומדת עוד למבקשת האפשרות לפרוע את חובו של המשיב כלפיה מנכסים שבבעלותו. על אף שמבחינה עובדתית בית משפט השלום מצא כי קיימת כוונת שיתוף ספציפי של המשיב בדירות – אין לקביעה זו כל נפקות מקום בו חובו של המשיב כלפי המבקשת הופטר. המבקשת חפצה למעשה לממש את חלקו של המשיב בדירות, על מנת לפרוע חוב שאינו קיים עוד".

בית המשפט התייחס גם לשאלה מה היה קורה אילו הנושה היה מצליח להוכיח שיתוף בחוב, וקובע כי במקרה זה היה רשאי הנושה להפרע מנכסי האישה באופן עצמאי:

 "יובהר, כי אילו הייתה מתקבלת עילת התביעה הנוספת של המבקשת, כך שהיה נקבע כי המשיבה שותפה בחובו של המשיב כלפי המבקשת, המשמעות הייתה שהמשיבה חבה באופן עצמאי, כלפי המבקשת, סכום של מחצית מגובה החוב הכולל – ללא כל תלות בצו ההפטר שניתן למשיב. במקרה כזה, הייתה יכולה המבקשת לנקוט בהליכים לגביית סכום זה מהמשיבה. אלא, שטענה זו של המבקשת נדחתה בבית משפט השלום כאמור"

משלא הוכח שיתוף בחובות, ומששיתוף בנכסים לא יכול להוביל לגבייה לאחר הפטרו של החייב, בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 5107/22 אף.סי.סי שיפינג בע"מ נ' ארסבן (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 13.10.22)

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)