קטגוריה: על כונס נכסים

הסכם חכירה עם עמותה כלל תנאי שלפיו החכירה תופסק במקרה של פירוק העמותה. בית המשפט קבע כי תנאי זה תקף ואף רצוי. נדחו טענות המפרק כי יש מקום לשמר את נכסי העמותה בידה לצורך הליך הפירוק

עמותה ערכה הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, ובמסגרתו קיבלה רשות לעשות שימוש במקרקעין לצורך הקמת מרכז חינוכי. לימים נקלעה העמותה להליך פירוק, ובעקבות כך נכנס לתוקף סעיף בהסכם החכירה, שקבע שעם מתן צו פירוק לעמותה, פוקע ההסכם והחכירה בטלה.

המפרק טען, כי אין לתת תוקף לסעיף זה בהסכם, וביקש להסתמך על הוראות חוק חדלות פירעון בדבר החובה להמשכיות של הסכמים שהיו בתוקף ערב הליכי חדלות הפירעון (סעיף 68(ב) לחוק חדלות פירעון). וזה נוסח הסעיף שאליו התייחס המפרק:

"68(ב). אין בפתיחת הליכי חדלות פירעון לגבי תאגיד או היותו בחדלות פירעון כדי להביא לביטולו של חוזה קיים או להקנות לצד השני לחוזה זכות לבטלו, גם אם נקבע בחוזה כי החוזה יתבטל בנסיבות אלה או שנקבעה בו הוראה המקנה לצד השני לחוזה זכות לבטלו בנסיבות אלה".

טענתו של המפרק נדחתה. נקבע, כי הסעיף בדבר חוזה קיים הוא חלק ממארג סעיפים בחוק חדלות פירעון, המסדירים המשך פעילות עסקית, ורלוונטיים רק למקרים שבהם התאגיד מצוי בהפעלה – במסגרת של הקפאת הליכים או במסגרת של פירוק. הסעיפים אינם רלוונטיים למקרה כבענייננו, שבו פעילות העמותה הופסקה לפני שנים רבות:

"סעיף זה, […] הינו חלק ממארג סעיפים אשר מאפשרים לכפות המשך התקשרות בחוזה עם צד שני לאחר כניסת תאגיד להליכי חדלות פירעון, אף כאשר עומדת לצד השני עילה לביטולו של החוזה. זאת על מנת לאפשר לתאגיד להמשיך בפעילות השוטפת ועל מנת למנוע את קריסתו […] אולם, סמכות זו, […] מתייחסת למצב דברים של תאגיד בהפעלה, היינו תאגיד שבצו לפתיחת הליכים שניתן לגביו הוחלט על הפעלתו לשם שיקומו הכלכלי (סעיף 23 לחוק). ענייננו אינו בתאגיד בהפעלה כי אם בתאגיד שניתן לו צו פירוק. הצורך בהמשך הפעלת התאגיד איננו קיים, מטבע הדברים, בעת פירוק […] בוודאי שהוא אינו עומד על הפרק בענייננו, בהתחשב בכך שמדובר בעמותה אשר אינה פעילה מזה שנים".

בית המשפט קבע, כי מדיניות זו של ביטול הסכם חכירה במקרה של פירוק עמותה, מוצדקת גם מהיבטים של הגנה על האינטרס הציבורי:

"פקיעת תוקפו של הסכם חכירה במצב של פירוק גם מתבקשת מטעמים של 'פגיעה' באינטרס הציבורי עליו אמונה רמ"י. זאת בשים לב לכך שרמ"י משמשת כנאמן הציבור בכל הנוגע למקרקעי ישראל, ומחויבת בתוך כך, בראש ובראשונה, להגן על האינטרס הציבורי בשים לב להיותם של המקרקעין משאב חיוני ומוגבל בישראל"

הערעור נדחה, הסכם החכירה פקע.

ע"א 3257/21 עמותת חזון יחזקאל נ' משרד המשפטים – רשות התאגידים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 27.3.23)

וראו גם עניין נוסף בפסיקת השבוע האחרון – כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט אינו יכול להוות "בטוחה" שיכולה לעבור במסגרת זכות תחלוף לפי סעיף 58(א) לחוק החוזים.

רע"א 2570/23 פרויז נ' אלי גיל, עו"ד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.3.23).

רשם ההוצאה לפועל מחוייב להוציא לפועל כתב הרשאה שהוציאה רשות המסים, ואינו מוסמך במסגרת טענת "פרעתי" להרהר אחר תוכנו או אחר גובה החוב לרשות

נישום טען כי שילם לרשות המסים מס כפי חובתו. רשות המסים חלקה על כך, והגישה לביצוע בהוצאה לפועל כתב הרשאה המורה על מכירת נכסיו של הנישום. הנישום הגיש בקשה בטענת "פרעתי" וטען כי שילם את החוב, וכי כתב ההרשאה הוצא שלא כדין.

בית המשפט העליון קבע (בדן יחיד), שמשעה שהוצא כתב הרשאה על ידי רשות המסים, מעמדו כשל פסק דין, ורשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון במחלוקת על גובה החוב המוגש לביצוע.

"בדין קבעה רשמת ההוצאה לפועל שסמכותה לדון בטענת 'פרעתי' אינה מתפרסת על טענות הנוגעות לגובה השומה שנקבעה בכתב ההרשאה שהוגש לביצוע. מסעיף (8)(1) לפקודה עולה כי מעמדו של כתב ההרשאה הוא כשל פסק דין, שלגביו ברי כי לא ניתן להעלות טענות הנוגעות לגובה החוב שנקבע בו במסגרת טענת 'פרעתי' (ראו: עודד מאור ואסף דגני על כונס נכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית 452 (2015)). כידוע, טענת "פרעתי" שבה מוסמך רשם ההוצאה לפועל לדון לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, כשמה כן היא, והיא נועדה לאפשר לחייב להעלות אך טענות שלפיהן הוא כבר מילא אחר פסק הדין או שהוא אינו חייב עוד למלאו, כאמור בסעיף זה. ודוק, טענת 'פרעתי' איננה מאפשרת לחייב להעלות השגות באשר לעצם החיוב שנפסק נגדו בפסק הדין או באשר לגובה החיוב שנקבע במסגרתו. אין משמעות הדבר ששומות מס שמוציאה המשיבה חסינות מפני ביקורת כלשהי, אלא שהמקום לביקורת כאמור אינו לשכת ההוצאה לפועל"

בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 6796/22 שגיא נ' רשות המסים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.10.22)

עוד בבית המשפט העליון:

גם בבקשת נושה: היעדר תועלת לנושים לא מביא לביטול ההליך

בית המשפט העליון דחה טענה ולפיה היעדר תועלת לנושים בניהול הליך חדלות פירעון, מביאה בהכרח לביטול הליך חדלות פירעון אשר נפתח לבקשת נושה. בנסיבות העניין החייב קיבל הפטר על אף שלא היתה תועלת לנושים מניהול ההליך

הליך פשיטת רגל נפתח לבקשת נושה של החייב. במהלך ניהול ההליך התברר כי אין לחייב נכסים למימוש. בנסיבות אלה הגיש נושה של החייב בקשה לביטול הליך פשיטת רגל, מן הטעם שאין בו תועלת לנושים. בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע:

"עצם העובדה שהתברר כי אין עוד תועלת לנושים בהליך שנפתח לבקשת נושה אינה מביאה באופן אוטומטי למסקנה כי יש להורות על ביטול ההליך. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשתו של חייב למתן הפטר או להותרת ההליך על כנו חרף היעדר התועלת לנושים, ובלבד שהחייב עמד בחובה המוטלת עליו לנהוג בתום לב במסגרת ההליך".

בית המשפט שקל את נסיבותיו של החייב ונתן לו הפטר המותנה בקיום תוכנית פירעון. בקשת הנושה לביטול ההליך נדחתה.

רע"א 5966/22 פוליבה נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 26.10.22)

הסתלקות מירושה – הענקה בטלה

הסתלקות מירושה היא מעשה של הענקה, על אף האמור בסעיף 6 לחוק הירושה שלפיו רואים ביורש "כאילו לא ירש מלכתחילה". נקבע שסעיף זה נועד להסדיר את ענייניהם של היורשים בינם ובין עצמם, לגבי הסתלקות שהיא כדין, והוא אינו מונע ביטול ההסתלקות במקרה שמדובר בהענקת נכסים בטלה.

"באפשרותו של יורש "להסתלק" מחלקו בעיזבון; וכי לאחר שהסתלק, יראו אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. ואולם, לדידי, אין מנוס מן הקביעה כי הוראה זו עניינה אך ורק בנפקותה של הסתלקות שנעשתה כדין; וכי ממילא, הסתלקות שאינה כדין אינה מעמידה את המסתלק במצב שבו רואים אותו "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". אחרת, נימצא מאפשרים למסתלק "לעקוף" באמצעות ההסתלקות הוראות דין שונות, כדוגמת סעיף 96 לפקודה, ולכך אין מקום. לא בכדי, אפוא, "הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי"

ע"א 6323/19 עמר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 25.10.22)

ערכי פדיון נכסים – בשווי שוק ולא בשווי למימוש מהיר

כאשר בית המשפט דן בקביעת הסכום אשר על החייב לשלם לצורך פדיון נכס במסגרת הליכי חדלות פירעון, יתייחס בית המשפט כלל למחירו של נכס ביחס לשוויו בשוק. בית המשפט העליון (בדן יחיד) דחה טענה שלפיה בעת הערכת נכס, יש להשתמש כבסיס במחיר הנכס בשווי ל"מימוש מהיר":

"בבוא בית המשפט לקבוע את סכום הפדיון אותו נדרש החייב לשלם לצורך שחרור נכס מקופת הנשייה, נקודת המוצא היא כי עליו להביא בחשבון את שווי הזכויות בנכס בשוק החופשי, הגם כי בית המשפט רשאי לסטות מסכום זה בהתאם לשיקול דעתו בהינתן שיקולים רלוונטיים המצדיקים לעשות כן".

בקשת רשות הערעור נדחתה.

בית המשפט העליון קבע ברוב דעות: תקנת השוק בהליכי כינוס נכסים חלה רק לאחר רישום הנכס על שם קונה, ולמצער לאחר מתן צו מכר. אין די בכך ששולמה מלוא התמורה על ידי הקונה, כדי להקנות לו הגנה לפי תקנת השוק בהוצאה לפועל.

דירת מרתף בתל אביב נמכרה לרוכשים על ידי כונס נכסים שמונה בהוצאה לפועל. צו המכר ואישור העיריה זויפו, והנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין על סמך האישורים המזויפים. תמורת המכר לא הועברה לנושים. הרוכשים טענו כי קנו את הנכס מכונס נכסים בתום לב, והם זכאים להגנת תקנת השוק לפי סעיף 34א' לחוק המכר.

בענייננו, שלושת השופטים הסכימו על כך שתקנת השוק אינה חלה במקרה זה. הנושא שלגביו נחלקו השופטים הוא מועד תחולתה של תקנת השוק, המגינה על רוכש בהליכי מכר על ידי רשות.

השופט י' עמית בדעת המיעוט סבר כי יש לראות את מועד השלמת התמורה לידי כונס הנכסים כמועד סיום המכר ותחולת תקנת השוק, ואין צורך לחייב את הקונה להמתין לקבלת צו מכר או עד לרישום הנכס. שופטי הרוב (הנדל וברון) חלקו עליו:

"בהתאם לתנאי תקנת השוק, אין לראות את הנכס כ"נמכר" קודם שניתן אישור מאת רשם ההוצאה לפועל על כך ששולמה יתרת התמורה (תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979; להלן: האישור הסופי). לעמדתי, האישור הסופי מהווה תנאי מהותי לגיבושה של עסקת מכר בהליכי הוצאה לפועל ובהיעדרו אין לומר כי העסקה הושלמה".

דעת הרוב נמנעה מלהכריע אם תקנת השוק בהליכי מכר על ידי רשות, חלה ממועד הרישום או ממועד מוקדם יותר – מועד מתן צו המכר. אולם, השופט הנדל הפנה לפסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים, וציין כי ניתן להסיק ממנה לגבי תחולת תקנת השוק החל ממועד הרישום, בדומה לעסקה בשוק החופשי.

וכך נכתב:

"העיקר בתיק זה הוא בכך שלא ניתן האישור הסופי בהליך ההוצאה לפועל, ולכן בין אם תקנת השוק מתגבשת עם מתן האישור הסופי ובין אם היא מתגבשת לאחר מכן, בעת הרישום במרשם – המערערים אינם יכולים ליהנות ממנה. אעיר רק, לנוכח התייחסותו של חברי, כי גישתו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה, לפיה בעת מכר מקרקעין בהליכי הוצאה לפועל – תקנת השוק אינה מתגבשת עד לרישום המקרקעין על שמו של הרוכש […]"

יש לדייק ולציין, כי הקביעות לגבי מועד סיום המכר סויגו כך שהדיון מתמקד בתקנת השוק בהליכי מכר בלבד, ולא עוסק במועד סיום המכר לעניין דינים אחרים (כגון דיני המס), שם יכול שתהיה מסקנה אחרת.

עוד ניתן למצוא בדעת הרוב, התייחסות לתכלית המרכזית של תקנת השוק בהוצאה לפועל:

"התכלית המרכזית של תקנת השוק בהליכי הוצאה לפועל היא הקטנת הסיכון הכלכלי שברכישת נכס בהוצאה לפועל, מתוך מגמה לקרב את רמת הסיכון שמוטל על רוכש בהוצאה לפועל לזה שמוטל על מי שרוכש מקרקעין בשוק החופשי. המטרה היא לקרב את מחיר הנכסים הנמכרים בהוצאה לפועל למחירם בשוק החופשי […] רוכש בשוק החופשי נהנה מהבטחון שמקנה לו תקנת השוק לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 רק לאחר רישום העסקה בפנקס הזכויות. קודם לכן, וגם אם שילם הרוכש למוכר את מלוא התמורה (למשל לאחר שקיבל ייפוי כוח בלתי חוזר ואישורים שונים, כנהוג בחוזים לממכר דירות בישראל) – אין הוא זוכה להגנת תקנת השוק בטרם נשלמה העסקה ברישום. הסיכון שנוטל רוכש בהליכי הוצאה לפועל לא יהיה אפוא גדול בהרבה, אם בכלל, אם יהיה פער מסוים בין שלב תשלום התמורה לשלב תחולתה של תקנת השוק".

כן ניתן לראות בפסק הדין התייחסות של בית המשפט לתקנה 80א' לתקנות ההוצאה לפועל, התשכ"ט-1979, אשר הותקנה לפני כשנה, ומסדירה זיהוי בעל המקרקעין בשלבים מוקדמים של הליך כינוס נכסים. התקנה מורה על יצירת ממשק בין לשכת ההוצאה לפועל לבין רשם המקרקעין במקרים מסוימים שהוגדרו בחוק, בעיקר כאלה שבהם קיימת אי התאמה בין המרשם לבין זיהוי החייב, או שמדובר ברישום הנסמך על מספר דרכון.

מאחר ששלושת השופטים הסכימו כי תקנת השוק איננה חלה בענייננו, נדחה הערעור. הנכס חזר לבעליו המקורי, כפי שהיה בטרם בוצעו הליכי המכר.

ע"א 1479/18 דדוש נ' סלס (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 25.7.22)

התקנת תקנות חדלות פירעון

בשבוע שעבר פורסמו ברשומות תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון), התשפ"ב-2022, הכוללות הסדרים מפורטים בנוגע להליכי חדלות פירעון בעניינים שונים – כגון אופן ניהול אסיפות סוג, חלוקת סמכויות בעניין קביעת שכר הנאמן, הוראות לגבי אופן עריכת בירור, הגשת בקשה להסדר נושים, ועוד.

לנוסח התקנות: