קטגוריה: נכסי מקרקעין

בית המשפט העליון קבע שאין זכות "פדיון נטו" במקרים שבהם לחייב נכס מורכב, אשר קיים קושי לחשב את סכומי הפדיון שלו. גם התנהלות חייבים שמסרבלת ומאריכה את ההליך מהווה שיקול שלא לתת אפשרות לפדות. בית המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה הרחבה האם קיימת בכלל זכות לפדיון "נטו", כשהוא מציין שלהכרעה בעניין צפויות השלכות נרחבות

עו"ד מיטל אופיר

חייב מצוי בהליכי פשיטת רגל מזה כ-15 שנים, ולו בית מגורים ביישוב כרמי יוסף, הכולל גם יחידת דיור נוספת ושטח חקלאי. לנכס מונה כונס נכסים מטעם נושה מובטח, והוא מומש על ידי הנאמנת בפש"ר יחד עם כונס הנכסים.

בעלי התפקיד ביצעו הליכי מכר והתמחרות שבסופם הוכרז זוכה, אשר הפקיד סכומים משמעותיים על חשבון עסקת המכר. אשת החייב, כבת 75, ביקשה לפדות אותו במחיר "נטו", כלומר במחיר ההצעה הזוכה בהתמחרות, בהפחתת הוצאות, מס שבח, תשלומים לרשות מקרקעי ישראל, ומסים שונים. הצעת אשת החייב אושרה בבית המשפט המחוזי בתנאים מסוימים.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נקבע, כי זכות ל"פדיון נטו" לא הוכרה בפסיקת בתי המשפט בישראל. עוד נקבע, כי גם אם הזכות אכן קיימת, כי אז היא לא מתאימה למקרים מורכבים ומסורבלים אשר ההתדיינות בהם צפויה להמשך זמן רב ולפגוע בנושים וברוכש הנכס:

"גם בהנחה שבמקרים מסוימים יש לחייב ולבן או בת זוגו זכות לפדות את הזכויות בבית המגורים שלהם במחיר נטו (שאלה שאליה אתייחס בהמשך), הרי בנסיבות המקרה דנן המערערת אינה זכאית לכך. זאת בשים לב בין היתר להימשכות ההליך ולתרומתם של החייב והמערערת לכך; לקושי הרב בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; לפגיעה בנושים המובטחים; ולפגיעה ברוכשים שזכו בהתמחרות – הכל כפי שיפורט להלן. השאלה הכללית על אודות זכות החייב (או מי מטעמו) לפדות את בית המגורים במחיר נטו תיוותר להכרעה לעתיד לבוא".

בית המשפט נמנע מלהכיר רשמית בזכות "פדיון נטו", גם אם מדובר בבית מגורים של החייב:

"העובדה שמדובר בבית מגורים – אינה מקנה בהכרח ובכל מקרה זכות פדיון במחיר נטו – לא לפי פסק דין בן בסט ולא לפי הפסיקה המאוחרת לו. כך, למרות שבפסק הדין בעניין בן בסט נדונה אפשרות של פדיון בית מגורים – השופט לוי נדרש לבחון את האפשרות הזו לאור מכלול של נסיבות ושיקולים ואיזון ביניהם".

בית המשפט מציין, כי להכרעה בשאלה אם קיימת לחייבים זכות ל"פדיון נטו" של נכסיהם, יש השלכות רוחב משמעותיות, בין היתר מפרט בית המשפט את החשש שמציעים ידירו רגליהם מלהשתתף בהתמחרויות, חשש לעיכובים בהליכים המשפטיים, וייקור ההלוואות לכלל הלווים במשק.

לעניין המקרה הספיציפי נקבע, כי מאפייניו ובעיקר התמשכות ההליך, הזמן שחלף מאישור הצעת הרכישה של הקונה, מורכבות חישוב הסכום לפדיון, מביאים לכך שהוא אינו מקרה המתאים לרכישת הנכס על ידי אשת החייב ב"מחיר נטו":

"המקרה דנן מדגים באופן ברור את אחד החששות העיקריים שהועלו כנגד מתן זכות פדיון במחיר נטו, חשש הנוגע למורכבות הכרוכה בחישוב סכום הפדיון. אף בהנחה שישנם מקרים בהם ניתן לחשב את סכום הפדיון במחיר נטו ללא קושי ואף בהסכמת הצדדים, אין ספק כי המקרה דנן מעורר קשיים משפטיים, שמאיים וחשבונאיים רבים ומורכבים מאוד".

ובהמשך:

"בהתחשב בכלל האמור לעיל – בהימשכותו של ההליך שנגרמה גם בשל התנהלותם של המערערת ושל החייב; בקושי שקיים גם היום בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; בפגיעה האפשרית של התארכות ההליכים בקופת הנושים המובטחים, בזכות הקניינית שלהם ובאינטרס שלהם בהשבת כספם; וכן בלוח הזמנים מאז שהרוכשים השלימו את המכירה ובאינטרס שלהם לוודאות ביחס לרכישת הנכס – הרי שגם אם ניישם את האמור בדעת היחיד של השופט לוי בעניין בן בסט, אין מקום במקרה דנן לאפשר למערערת לרכוש את חלקו של החייב בנכס במחיר נטו".

התוצאה היא שהערעור התקבל, העניין הוחזר לבית המשפט להמשך דיון בסידור החלופי, אשר יתקיים במנותק מהליכי מכר הנכס.

ע"א 8297/22 דבורצקי נ' זפט (אר"ש 14.1.25).

בית המשפט קבע, כי מתן צו לפירוק שיתוף אשר לא סיים את ההתדיינות, מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" ולכן נדרשת רשות על מנת לערער עליו. בית המשפט של הערעור ישקול אם לדחיית הדיון לסוף ההליך יש השלכות בלתי הפיכות

עו"ד מיטל אופיר

בית המשפט לענייני משפחה נתן צו לפירוק השיתוף בדירת מגורי בני זוג, וקבע כי תינתן לצדדים ארכה לניסוח הסכמות לגבי אופן המימוש, ובהיעדר הסכמה ימנה בית המשפט כונס נכסים. הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה בדבר פירוק שיתוף, מקימה זכות ערעור. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי החלטה על פירוק שיתוף שלא סגרה את התיק, היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין":

"לא אחת נפסק, כי בית משפט שדן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין אינו 'מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל "פעולות העזר" הכרוכות בביצועה' […] בגדר פעולות עזר אלה, יבואו הכרעות שיפוטיות בבקשות שונות, לרבות בבקשות למתן הוראות […] הנה כי כן, בית המשפט שדן בהליך שיתוף במקרקעין נדרש ליתן החלטות שונות גם לאחר מתן הצו לפירוק השיתוף; משכך נקבע, כאמור, כי בית המשפט 'טרם סיים מלאכתו בתובענה עם מתן החלטת המכירה' […] על כן, בהתאם למאפייניו הייחודיים של הליך פירוק השיתוף במקרקעין, נפסק, אפוא, כי המבחן המשמש להבחנה בין 'החלטה אחרת' לבין 'פסק דין' בקשר להחלטות בהליך זה הוא מבחן סגירת התיק". 

במסגרת שיקולי בית המשפט אם לתת רשות ערעור, יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי הפיך:

"יש לזכור כי בידי בעל הדין עומדת האפשרות להשיג על ההחלטה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. חזקה על בית המשפט כי בבואו לדון בבקשה זו יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי-הפיך אשר לא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי".

בית המשפט קיבל את הערעור:

"יישום הדברים על ענייננו, מוליך למסקנה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה לא סיימה את הליך פירוק השיתוף, ומכאן שהיא אינה אלא "החלטה אחרת", שלא ניתנת לערעור בזכות, אלא ברשות בלבד (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984)."

עוד קבע בית המשפט, כי החלטה קודמת שניתנה בבית המשפט העליון במותב דן יחיד בנושא זה (בע"מ 2098/14 פלוני נ' פלונית (נבו 22.4.14)), היא אינה תקדים מחייב.

הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי.

בע"מ 16405-08-24 פלוני נ' פלונית (אר"ש 18.12.24)

בית המשפט העליון ביטל הסדר נושים שאושר ללא הסכמת אחת מאסיפות הנושים. נקבע שהצעה לשלם את שוויו של הנכס לפי שמאות ובתשלומים, אינה שקולה בהכרח לסכום שיתקבל במזומן ממימוש הנכס. הותוו מבחנים לבדיקת שקילות המוצע בהסדר, מול התמורה בהליכי מימוש. עוד נקבע, כי ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור לפי חוק חדלות פירעון

חייבים נטלו הלוואה מנושה חוץ בנקאי, ושיעבדו את בית מגוריהם. לימים לא עמדו בתנאי ההלוואה, והנושה פעל למימוש הנכס. החייבים אשר קרסו על רקע עיסוקם החקלאי, פנו להליכי חדלות פירעון, ושם נקבע כי הנכס ימומש על ידי הנושה המובטח, לאור הוראות חוק חדלות פירעון, בשל גובה החוב לנושה, שהיה גבוה משווי הנכס. ב"כ הנושה המובטח מונה כונס נכסים, והתקיים בהוצאה לפועל דיון בשאלת הסידור החלופי, שם נקבע כי החייבים יקבלו כסידור חלופי סך של 192,000 ש"ח.

החייבים הגישו הצעת הסדר נושים, אשר במסגרתה בין היתר ישולם לנושה המובטח שווי הנכס לפי שמאות, בהפחתת הסידור החלוף, ובפריסה לתשלומים. הצעת הסדר הנושים זכתה להסכמת 90% מהנושים הבלתי מובטחים, אולם הנושה המובטח התנגד, בטענה שבמסגרת הליכי מימוש יוכל לקבל תמורה הגבוהה מהסכום המוצע על ידי החייבים. בית המשפט השלום אישר את ההסדר על אף התנגדות הנושה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור על ההחלטה.

נקבע, כי בית המשפט לא שקל נכונה כאשר בחן את התמורה לנושה המובטח, המתנגד להסדר, ואישר תמורה שעשויה להיות נמוכה מזו שתתקבל במימוש הנכס. בית המשפט ניסח מספר מבחנים שיש לשקול כששוקלים את התמורה המוצעת בהסדר:

"אישור הצעת הסדר שלא זכתה לרוב הדרוש מצד הנושים, ייעשה רק כאשר שוכנע בית המשפט כי הצעת ההסדר 'הוגנת וצודקת' ביחס לכל נושה באסיפת סוג שלא אישרה אותה. במסגרת זו יבחן בית המשפט בין היתר את השלכות אי-האישור על החייב; את היחס בין התמורה שיקבל הנושה במסגרת ההסדר למול התמורה שהיה מקבל אלמלא ההסדר […] האם נותרו בידי החייב נכסים מבלי שהובטחה לכל נושה באסיפה המתנגדת תמורה השווה למלוא החוב כלפיו; והאם הובטחה לנושים המובטחים באסיפה המתנגדת תמורה שערכה אינו נמוך משווי הנכס המשועבד לטובתם או מהחוב הכולל שלטובת פירעונו שועבד הנכס (לפי הנמוך). מבלי לגרוע מחשיבותם של שיקולים אלה, הם אינם מהווים רשימה סגורה. על בית המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את מכלול השיקולים שעשויים להשליך על השאלה האם הצעת ההסדר אכן הוגנת וצודקת ביחס לכל הנושים באסיפה המתנגדת, והאם היא מגלמת איזון ראוי בין אינטרס הנושים להשיא את התמורה שיקבלו על חשבון חובם לבין אינטרס החייב"

פסק הדין מתייחס ספיציפית לבחינת הערך שניתן לקבל במימוש כפוי של הנכס, לעומת הערך כפי שהוא עולה מהערכת שמאי:

"בית המשפט רשאי, ובמקרים מסוימים אף נדרש, לבחון אלו הליכים כבר תלויים ועומדים למימוש הנכס ואיזו תמורה צפויה להתקבל באותם הליכים. אכן, אין בעצם קיומם של הליכי מימוש המתנהלים על ידי נושה כדי להביא בהכרח למסקנה כי אין לאשר הצעת הסדר לה הוא מתנגד. ברם קיומם של הליכים אלה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים להחלטה על אישור הסדר. הליכים אלה אינם רלוונטיים רק לבחינת הוגנות ההסדר כלפי הנושה אשר החל בהליכי מימוש עצמאיים והשקיע משאבים בניהולם, ודאי במקרים שבהם הדבר אושר על ידי בית המשפט קודם לכן. הם רלוונטיים גם ובעיקר לבחינת שווי השוק של הנכס המשועבד, נתון לו העניק המחוקק חשיבות רבה (וראו סעיף 87(3) לחוק). זאת נוכח הליכי ההתמחרות הנערכים במסגרת הליכי המימוש, שיש בהם כדי לספק נתונים זמינים בדבר ערכו הריאלי של הנכס אשר אינם בהכרח מתקבלים במסגרת הערכת שמאי".

בית המשפט העליון מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לתת משקל להליכי המימוש הננקטים ולשווי שניתן להשיג בהם. נקבע כי השיקולים שהעלתה הנושה בהתנגדותה אינם בלתי לגיטימיים, וכי עמידה על קבלת יתרון כלכלי היא זכותו של הנושה:

"הנחת היסוד היא כי נושה, ובכלל זה נושה מובטח, שוקל שיקולים "אנוכיים" במובן זה שהוא מעוניין להשיג את התוצאה הכלכלית הטובה ביותר עבורו. שיקולים פסולים בהקשר זה אינם כאלו, אלא שיקולים החורגים מבחינת הלגיטימיות הכלכלית של ההסדר עבורו […] תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי התנגדות המערערת להצעת ההסדר, תוך דרישה להמשך קיום הליכי ההתמחרות לצורך קבלת הצעות, מבוססת על טעמים בלתי לגיטימיים".

כך למשל נקבע, כי אף לעמדת החייבים, הנושה תקבל רק כ-90% מסכום החוב, ובתשלומים, וזאת לעומת מימוש במזומן. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון:

יש רגליים לסברה כי בבוא בית המשפט לאשר תמורה בתשלומים לנושה מובטח יש להבטיח כי תשלומים אלה יישאו ריביות באופן שישקף את הנזק שייגרם לנושים כתוצאה מאופן תשלום זה".

מכאן מגיע בית המשפט למסקנה, שהתמורה שהוצעה בהסדר נמוכה מגובה החוב המובטח, ויתכן כי היא נמוכה משווי הנכס במכירה מרצון. בית המשפט מציין, כי במקרה של תמורה נמוכה בהתמחרות, לחייבים תהא אפשרות לפדות את הנכס במחיר שיושג בהתמחרות ובהליכי המימוש.

לעניין הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – פסק הדין נתן מענה גם לשאלה אשר הועלתה קודם לכן בעניין לפידות (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר (22.10.20)), לגבי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בית המשפט ציין כי החוק שותק לגבי האפשרות להגיש ערעור מסוג זה, אולם בסופו של דבר הכריע:

"אני מאמץ אפוא את עמדת הממונה כי גם בהליכי חדלות פירעון קיימת אפשרות להגשת בקשות רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (וב'גלגול רביעי') לבית משפט זה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בדין האזרחי 'הרגיל'. היינו, רשות ערעור כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר היא דרושה לשם מניעת עיוות דין".

בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הערעור והשיב את הדיון לערכאה דלמטה לדון שוב בהתקיימות סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, לעניין כפיית הסדר על הנושה.

בית המשפט העליון ביטל רישומה של הערת אזהרה, לאחר שמצא שההסכם בין צדדים לא נועד בעיקרו להבטחת החיוב הכספי. משהופר ההסכם ובוטל כדין, יש למחוק את ההערה ואין הצדקה להותירה

בעלת דירה חתמה על הסכם עם צד ג', שלפיו יטפל עבורה במכירת דירתה בתל אביב. כן נקבע, כי ישלם משכנתא הרובצת על הדירה ותשלומים שונים שבהם היא חבה. באותו מועד חתמה גם על יפוי כח לטובתו. מכח יפוי הכח חתם צד ג' בשמה על כתב התחייבות בדבר הימנעות לביצוע עסקה, ורשם על כך הערת אזהרה.

בסמוך לאחר מכן הפר צד ג' את ההסכם משלא שילם תשלומים שסוכמו בין הצדדים. בעלת הדירה ביטלה את ההסכם כדין. בית המשפט המחוזי קבע, כי ההערה תמחק רק לאחר שיושב סכום כספי ששילם לכאורה צד ג', ועל כך הוגש הערעור.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי יש למחוק את הערת האזהרה ללא תנאי. נקבע, שבנסיבות ההסכם לא ניתן לראות בהערת אזהרה כמבטיחה רק את החיוב הכספי בין הצדדים, אלא את העסקה כולה. משזו בוטלה, יש למחוק את ההערה אף שלכאורה לא הושבו הכספים. וכך נכתב:

"השקפתו של בית המשפט קמא לפיה למרות שהמשיב הפר את כל חיוביו, הרי עדיין עומדת לו הערת האזהרה להבטחת השבת הסך של 350,000 דולר, אינה מנומקת ולדעתי – מוטעית. כדי להגיע לתוצאה זו יש להניח שניתן להפריד את ההסכם בין הצדדים לחלקים וכי לחלק שנוגע לתשלום הסך של 350,000 דולר ולהשבתו מדמי המכר, יש קיום עצמאי גם בנפול כל יתר מרכיביו של ההסכם וכן כי בהקשרו קיימת הסכמה של המערערת כי לא תבוצע בדירה כל עסקה עד להשבת הסכום האמור למשיב, והכל במנותק מביטולו של ההסכם כולו.

במילים אחרות: על המשיב היה לטעון ולשכנע כי ההסכם בין הצדדים, על פי פירושו הנכון, קבע כי גם אם יפר המשיב את כל חיוביו האחרים, עדיין לא תוכל המערערת לבצע כל עסקה בנכס ללא הסכמתו, וזאת כדי להבטיח את השבת הסך של 350,000 דולר למשיב. לקביעה שכזו אין כל בסיס.

יתר על כן, המשיב עצמו, כפי שהודגש לעיל, בחר שלא לרשום משכנתא על הנכס בגין החיוב הכספי הנטען ובדרך זו להפריד את עניינו של אותו חיוב מיתר הוראות ההסכם".

אף שהשופטים הסכימו לתוצאה, הנמקותיהם היו שונות, כשנימוקי הרוב היו כמפורט לעיל (השופט י' כשר והשופטת ר' רונן), בעוד השופט ע' גרוסקופף סבור היה שלא היה מקום לרשום את הערת האזהרה מלכתחילה, משהחתימה על כתב ההתחייבות לפי יפוי הכח חרגה מההסכמות שבין הצדדים.

הערעור התקבל וההערה נמחקה.

ע"א 6952/21 וילנצ'וק נ' חן (אר"ש 22.10.23)