קטגוריה: נכסי קופת הנשייה

בית המשפט העליון קבע: לא ניתן לנסח צו פתיחת הליכים באופן שמגביל את כל נושי החברה מביצוע סעדים עצמיים המוקנים להם כדין. סעד זמני נגד ביצוע קיזוז ינתן במקרים קונקרטיים – רק אם הקיזוז אינו כדין, ואם ניתנה הגנה הולמת לנושה בעל הזכות

מאת: עו"ד מיטל אופיר דגני

חברת שליחויות נקלעה להליך פירוק. לחברה היו יחסים מסחריים עם חברת שופרסל, שעל פיהם נוצרו חיובים הדדיים של חברת שופרסל והחברה שבפירוק, האחת כלפי השניה. בית המשפט בהחלטתו לתת צו פתיחת הליכים לחברה, אסר על כלל הנושים לממש נכסים ולבצע סעדים עצמיים, בנוסח הבא: "עיכוב ההליכים המשפטיים ו/או הליכי הגבייה ו/או הליכי הוצל"פ ו/או מימוש נכסים ו/או מימוש שעבודים ו/או מימוש או חילוט ערבויות בנקאיות וכל ההליכים כיוצ"ב ביחס לחברה", ו"מניעת כל סעד עצמי מצד הנושים".

חברת שופרסל שילמה לקופת הנאמן את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ואינו נשוא לקיזוז, וביקשה לבצע קיזוז של הכספים האחרים. בית המשפט העליון (השופט מינץ) קבע, כי לא ניתן לתת במסגרת צו פתיחת הליכים הוראה גורפת המונעת מנושים נקיטת סעדים עצמיים המגיעים להם בדין:

"התניית בית המשפט את מימוש זכות הקיזוז עד למתן החלטה על ידו כברירת מחדל עם מתן צו לפתיחת הליכים, אינה מוצאת בסיס בחוק ואינה מתיישבת עם אופייה של הזכות כסעד עצמי."

בית המשפט לא שלל את האפשרות שינתן צו המונע קיזוז, אך זאת במסגרת מקרה פרטני ולא כהוראה גורפת:

"פשיטא כי בית המשפט מוסמך למנוע את הקיזוז ולהתנות עליו בנסיבות בהן הונחו לפניו ראיות המבססות את הטענה לפיה הזכות אינה עומדת בהוראות הדין. זאת במסגרת מקרה קונקרטי. או אז, רשאי בית המשפט ליתן צו המונע את ביצוע הקיזוז עד למתן החלטה סופית בסוגיה תוך שקילת מערכת האיזונים הנדרשים במסגרת כל מתן צו זמני".

השופטת רות רונן הוסיפה, כי המשמעות של צו למניעת קיזוז, היא שהנושה יחויב להפקיד את הכספים שבמחלוקת בידי הנאמן. במקביל, על הנאמן לוודא שהחברה שבפירוק לא תשתמש בכספים, על מנת שתאפשר השבתם לנושה במקרה שזכות הקיזוז שלו תוכר. יוצא, שהנאמן לא יוכל להנות מהכספים לצורך הפעלת החברה, ולכן לא יהנה מן הסעד העצמי, מה שלכאורה שולל את היתרון שבהוצאת הצו. לפיכך קוראת השופטת רונן לבית המשפט השוקל מתן סעד זמני של עיכוב קיזוז להכריע בהתאם לסיכויי התביעה ומאזן הנוחות, כבכל סעד זמני:

"יש לאזן בין החשש (ככל שקיים) מפני העדר יכולת של הנושה לשלם לחייב את החוב אם בית המשפט יאפשר לו לבצע את הקיזוז (ועמדתו ביחס לזכותו לקזז תידחה בסופו של דבר); לבין החשש המשמעותי כי מניעת האפשרות לקזז עלולה למנוע באופן בלתי הפיך בירור אפקטיבי של המחלוקת בין הצדדים, אם יתאפשר לנאמן לעשות שימוש בכספים ששילם הנושה לצורכי הכינוס".

הערעור התקבל וזכותו של הנושה הוכרה.

רע"א 34782-11-25 שופרסל בע"מ נ' ג'ירפה משלוחים וניהול עסקים בע"מ (אר"ש 4.3.26).

עורכי הדין המייצגים: את המבקשת – עו"ד יניב דינוביץ' ועו"ד אלחנן דוד ווקנין. את המשיבות: עו"ד חובב ביטון. הנאמן: עו"ד ליאור מזור ועו"ד סיבוני. הממונה על הליכי חדלות פירעון: עו"ד חיים זקס.

בית המשפט העליון משמר את כוחו של מכשיר הערבות הבנקאית וקובע – גם אם מפקיד הערבות נקלע להליכי חדלות פירעון, אין לבטל מימוש של ערבות בנקאית. זהו גם מסר לערכאות הנמוכות – כרסום בכוחה של הערבות הבנקאית עלול להביא לפגיעה ביציבות חיי המסחר

עו"ד מיטל אופיר דגני

חברה התקשרה בהסכם לביצוע עבודות בניה, ובמסגרתו מסרה ערבויות בנקאיות על סך 1.4 מליון ש"ח להבטחת התחייבויותיה לפי ההסכם. באותו היום שבו הוגשה בקשה לפתיחת הליכים ובטרם ניתן הצו, מימשה הנושה את הערבויות בטענה כי החברה הפרה את הוראות ההסכמים עמה.

הנאמנים בהליך חדלות הפירעון של החברה הגישו בקשה לבטל את מימוש הערבויות הבנקאיות ולהשיב את הכספים לקופת הפירוק, בטענה שהמימוש הוא "העדפת נושים" לפי סעיף 219 לחוק חדלות פירעון. נטען כי הסיבה למימוש הערבויות הייתה הקלעות החברה להליכי חדלות פירעון, והוא נעשה בחוסר תום לב כדי להעדיף את הנושה המממש על פני נושים אחרים, ומבלי שהתקיימו תנאי הערבות. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנאמנים.

בערעור טענו הנאמנים, כי ההחלטה נשוא הערעור הייתה "החלטת ביניים" אשר השיבה את המצב לקדמותו בלבד, מבלי לחסום את דרכה של הנושה להגיש בקשה מסודרת למימוש הערבויות. ההחלטה דרושה, לטענתם, כדי למנוע מנושה לעשות דין לעצמו, ולנצל את הכאוס הנלווה לחדלות פירעון לשם מימוש ערבות שלא נתקיימו תנאיה.

הממונה העיר, כי בתי המשפט נוהגים לעכב חילוט של ערבויות בנקאיות לתקופות קצרות באמצעות צווי מניעה זמניים, וזאת לרוב בתחילת ההליך ולשמירה על מצב קיים.

בית המשפט העליון במותב דן יחיד (השופטת רות רונן), דחה את טענות הנאמנים, וקיבל את הערעור. בין היתר נקבע, כי משעה שקיימת ערבות בנקאית אוטונומית לטובת נושה, לא מתקיימים תנאי סעיף 219 לחוק, המחייבים בין היתר, כי בעקבות הפעולה נפרע לנושה חלק גדול יותר מהחוב, ביחס לזה שהיה נפרע בהליכי חדלות הפירעון:

"בין אם תחולט הערבות כאשר החייב הוא בעל כושר פירעון ובין אם בסביבה של חדלות פירעון – הבנק יידרש ככלל לקיים את התחייבותו ולשלם למוטב מכספו את הסכום שנקבע בכתב הערבות. משכך, חילוט ערבות בנקאית אוטונומית – יהא מועדו אשר יהא – לא יביא לכך שהמוטב ייפרע בחלק גדול יותר מחובו בהשוואה לחלק שהיה נפרע לו במסגרת הליכי חדלות הפירעון של החייב. במילים אחרות – חילוט הערבות אינו "מקדם" את הנושה מעבר למצבו אלמלא כן".

בית המשפט הזהיר מפני קביעות שיפגעו במכשיר הערבות הבנקאית וישפיעו על חיי המסחר:

"פרשנות מרחיבה של סעיף 219(א) לחוק, לפיה מתן צו לפתיחת הליכים יכול לגרום כשלעצמו לביטול למפרע של חילוטי ערבויות שבוצעו בטרם פתיחת ההליך, עלולה לגרום לזעזוע בעולם המסחר. פרשנות כזו פוגעת פגיעה של ממש בוודאות המסחרית ובאופייה העצמאי של הערבות הבנקאית האוטונומית; והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה המרכזית – להבטיח למוטב מענה מיידי, ודאי ובלתי תלוי. יתר על כן, סיווג גורף של כלל הפעולות והעסקאות שבוצעו בתקופה זו ובכלל זה חילוט ערבויות אוטונומיות – כהעדפת נושים, עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה: גורמים מסחריים יירתעו מראש מלהתקשר עם חייבים המצויים בקשיים או מלהמשיך לספק להם שירותים (גם כנגד ערבות בנקאית), ובכך ייחרץ גורלם הכלכלי מראש. כמו כן, אימוץ פרשנות כזו אף עלול לעודד שימוש טקטי בהליכי חדלות פירעון, ולכרסם באיזון הראוי בין עיקרון השוויון בין נושים, לבין שמירה על היציבות והאמון הדרושים לפעילות מסחרית תקינה".

נזכיר שמכשיר הערבות הבנקאית נפוץ כבטוחה בעסקאות רבות, ומשמש גם את הציבור הרחב, למשל להבטחת חיובי שוכר בהסכם שכירות. דומה, כי פסיקה זו של בית המשפט מיועדת להוות תמרור אזהרה לערכאות הנמוכות, לבל תתערבנה התערבות-יתר במימושן של ערבויות בנקאיות אוטונומיות, במגמה שעלולה לזעזע את היציבות בחיי המסחר.

הערעור התקבל.

רע"א 21381-09-25 אזורים בנים (1965) בע"מ נ' ביטון (אר"ש 25.12.25).

עורכי הדין המייצגים –
את המבקשת: עו"ד אייל אייכל.
המשיבים: עו"ד חובב ביטון ועו"ד עמי פולמן.
את הממונה על הליכי חדלות פירעון: עו"ד רועי נירון.

בית המשפט העליון קבע כי פסק בוררות שניתן לפני פתיחת הליכי חדלות פירעון מהווה "העדפת נושים" ואינו מחייב את הנאמנים. עוד נקבע, כי לפסק בוררות שלא אושר יש מעמד של חובה חוזית, ולא מעמד של פסק דין

חברה נקלעה למשבר כלכלי, ובעודה על סף חדלות פירעון חתמה עם חברה אחרת על הסכם בוררות לפתרון מחלוקות כספיות ביניהן. הוסכם, כי הסכום המינימלי שרשאי הבורר לפסוק לחובת החברה הוא 4 מיליון ש"ח. הליך הבוררות נוהל בלוח זמנים קצר, ובסופו פסק הבורר כי החברה חייבת לחברתה סכומים כספיים משמעותיים, תוך מתן זכויות קיזוז ועיכבון לטובתה. ימים ספורים לאחר מתן פסק הבוררות, הוגשה בקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון נגד החברה, ונאמנים מונו לנכסיה.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הנאמנים כי הבוררות העניקה לנושה עדיפות על פני נושים אחרים, וקבע כי אין לפסק הבוררות תוקף כלפי הנאמנים, מכח סעיף 219 לחוק חדלות פירעון, המסמיך את בית המשפט לבטל פעולות המקנות עדיפות לנושה מסוים.

הדברים אושרו גם בבית המשפט העליון, במותב דן יחיד (ד' מינץ). נקבע, כי ביטול פסק בוררות בהליכי חדלות פירעון אינו מוגבל לעילות הביטול שבחוק הבוררות:

"אין לקבל את טענת המבקשות לפיה משעה שמדובר בפסק בוררות, הדרך היחידה לבטלו היא זו הקבועה בסעיף 24 לחוק הבוררות. אכן, סעיף 24 לחוק הבוררות מכיל רשימה סגורה של עילות לביטול פסק בוררות […] ברם מקום שבו החייב על פי הפסק מצוי בחדלות פירעון, בחינה של הפסק רק על יסוד העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות לא תיתן משקל מספק למכלול האינטרסים שיש להביאם בחשבון, ובראשם האינטרסים של כלל נושיו. אדרבה, ניתן אף להעלות על הדעת שבית המשפט של חדלות פירעון יסבור שלא קיימת עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, ועדיין פסק הבוררות לא יישאר על כנו בהתאם לדיני חדלות הפירעון".

בנוסף, נקבע כי פסק בוררות, שלא אושר על ידי בית המשפט, אינו משתווה לפסק דין מבחינת מעמדו בדיני חדלות פירעון, והחובה למלא אחריו היא חוזית:

"אכן, כאשר מדובר בפסק בוררות שקיבל אישור בית משפט, 'דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט' (סעיף 23(א) לחוק הבוררות). ברם בענייננו מדובר בפסק בוררות שלא אושר על ידי בית המשפט. מעמדו של פסק בוררות מעין זה, הגם שהצדדים מחויבים לו, אינו כמעמד פסק דין ולא ניתן לפעול לאכיפתו על פי דין. החובה למלא אחר פסק בורר שלא אושר היא חובה חוזית […] ממילא, ככלל לא קיים לאוחז בפסק בוררות שלא אושר, ערך מוסף בדיני חדלות פירעון כלפי נושיו האחרים של החייב, שלא נטלו חלק בהליך הבוררות. מכאן שאף מבלי להידרש לשאלה האם ניתן להחיל את סעיף 219 לחוק על פסק דין, אין מקום להשוות בין פסק דין לבין פסק הבוררות שלא אושר".

הערעור נדחה: נקבע שפסק הבוררות בטל כלפי הנאמנים.

רע"א 58541-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ (אר"ש 5.2.25).

בית המשפט העליון קבע שאין זכות "פדיון נטו" במקרים שבהם לחייב נכס מורכב, אשר קיים קושי לחשב את סכומי הפדיון שלו. גם התנהלות חייבים שמסרבלת ומאריכה את ההליך מהווה שיקול שלא לתת אפשרות לפדות. בית המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה הרחבה האם קיימת בכלל זכות לפדיון "נטו", כשהוא מציין שלהכרעה בעניין צפויות השלכות נרחבות

עו"ד מיטל אופיר

חייב מצוי בהליכי פשיטת רגל מזה כ-15 שנים, ולו בית מגורים ביישוב כרמי יוסף, הכולל גם יחידת דיור נוספת ושטח חקלאי. לנכס מונה כונס נכסים מטעם נושה מובטח, והוא מומש על ידי הנאמנת בפש"ר יחד עם כונס הנכסים.

בעלי התפקיד ביצעו הליכי מכר והתמחרות שבסופם הוכרז זוכה, אשר הפקיד סכומים משמעותיים על חשבון עסקת המכר. אשת החייב, כבת 75, ביקשה לפדות אותו במחיר "נטו", כלומר במחיר ההצעה הזוכה בהתמחרות, בהפחתת הוצאות, מס שבח, תשלומים לרשות מקרקעי ישראל, ומסים שונים. הצעת אשת החייב אושרה בבית המשפט המחוזי בתנאים מסוימים.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נקבע, כי זכות ל"פדיון נטו" לא הוכרה בפסיקת בתי המשפט בישראל. עוד נקבע, כי גם אם הזכות אכן קיימת, כי אז היא לא מתאימה למקרים מורכבים ומסורבלים אשר ההתדיינות בהם צפויה להמשך זמן רב ולפגוע בנושים וברוכש הנכס:

"גם בהנחה שבמקרים מסוימים יש לחייב ולבן או בת זוגו זכות לפדות את הזכויות בבית המגורים שלהם במחיר נטו (שאלה שאליה אתייחס בהמשך), הרי בנסיבות המקרה דנן המערערת אינה זכאית לכך. זאת בשים לב בין היתר להימשכות ההליך ולתרומתם של החייב והמערערת לכך; לקושי הרב בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; לפגיעה בנושים המובטחים; ולפגיעה ברוכשים שזכו בהתמחרות – הכל כפי שיפורט להלן. השאלה הכללית על אודות זכות החייב (או מי מטעמו) לפדות את בית המגורים במחיר נטו תיוותר להכרעה לעתיד לבוא".

בית המשפט נמנע מלהכיר רשמית בזכות "פדיון נטו", גם אם מדובר בבית מגורים של החייב:

"העובדה שמדובר בבית מגורים – אינה מקנה בהכרח ובכל מקרה זכות פדיון במחיר נטו – לא לפי פסק דין בן בסט ולא לפי הפסיקה המאוחרת לו. כך, למרות שבפסק הדין בעניין בן בסט נדונה אפשרות של פדיון בית מגורים – השופט לוי נדרש לבחון את האפשרות הזו לאור מכלול של נסיבות ושיקולים ואיזון ביניהם".

בית המשפט מציין, כי להכרעה בשאלה אם קיימת לחייבים זכות ל"פדיון נטו" של נכסיהם, יש השלכות רוחב משמעותיות, בין היתר מפרט בית המשפט את החשש שמציעים ידירו רגליהם מלהשתתף בהתמחרויות, חשש לעיכובים בהליכים המשפטיים, וייקור ההלוואות לכלל הלווים במשק.

לעניין המקרה הספיציפי נקבע, כי מאפייניו ובעיקר התמשכות ההליך, הזמן שחלף מאישור הצעת הרכישה של הקונה, מורכבות חישוב הסכום לפדיון, מביאים לכך שהוא אינו מקרה המתאים לרכישת הנכס על ידי אשת החייב ב"מחיר נטו":

"המקרה דנן מדגים באופן ברור את אחד החששות העיקריים שהועלו כנגד מתן זכות פדיון במחיר נטו, חשש הנוגע למורכבות הכרוכה בחישוב סכום הפדיון. אף בהנחה שישנם מקרים בהם ניתן לחשב את סכום הפדיון במחיר נטו ללא קושי ואף בהסכמת הצדדים, אין ספק כי המקרה דנן מעורר קשיים משפטיים, שמאיים וחשבונאיים רבים ומורכבים מאוד".

ובהמשך:

"בהתחשב בכלל האמור לעיל – בהימשכותו של ההליך שנגרמה גם בשל התנהלותם של המערערת ושל החייב; בקושי שקיים גם היום בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; בפגיעה האפשרית של התארכות ההליכים בקופת הנושים המובטחים, בזכות הקניינית שלהם ובאינטרס שלהם בהשבת כספם; וכן בלוח הזמנים מאז שהרוכשים השלימו את המכירה ובאינטרס שלהם לוודאות ביחס לרכישת הנכס – הרי שגם אם ניישם את האמור בדעת היחיד של השופט לוי בעניין בן בסט, אין מקום במקרה דנן לאפשר למערערת לרכוש את חלקו של החייב בנכס במחיר נטו".

התוצאה היא שהערעור התקבל, העניין הוחזר לבית המשפט להמשך דיון בסידור החלופי, אשר יתקיים במנותק מהליכי מכר הנכס.

ע"א 8297/22 דבורצקי נ' זפט (אר"ש 14.1.25).

בית המשפט העליון ביטל הסדר נושים שאושר ללא הסכמת אחת מאסיפות הנושים. נקבע שהצעה לשלם את שוויו של הנכס לפי שמאות ובתשלומים, אינה שקולה בהכרח לסכום שיתקבל במזומן ממימוש הנכס. הותוו מבחנים לבדיקת שקילות המוצע בהסדר, מול התמורה בהליכי מימוש. עוד נקבע, כי ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור לפי חוק חדלות פירעון

חייבים נטלו הלוואה מנושה חוץ בנקאי, ושיעבדו את בית מגוריהם. לימים לא עמדו בתנאי ההלוואה, והנושה פעל למימוש הנכס. החייבים אשר קרסו על רקע עיסוקם החקלאי, פנו להליכי חדלות פירעון, ושם נקבע כי הנכס ימומש על ידי הנושה המובטח, לאור הוראות חוק חדלות פירעון, בשל גובה החוב לנושה, שהיה גבוה משווי הנכס. ב"כ הנושה המובטח מונה כונס נכסים, והתקיים בהוצאה לפועל דיון בשאלת הסידור החלופי, שם נקבע כי החייבים יקבלו כסידור חלופי סך של 192,000 ש"ח.

החייבים הגישו הצעת הסדר נושים, אשר במסגרתה בין היתר ישולם לנושה המובטח שווי הנכס לפי שמאות, בהפחתת הסידור החלוף, ובפריסה לתשלומים. הצעת הסדר הנושים זכתה להסכמת 90% מהנושים הבלתי מובטחים, אולם הנושה המובטח התנגד, בטענה שבמסגרת הליכי מימוש יוכל לקבל תמורה הגבוהה מהסכום המוצע על ידי החייבים. בית המשפט השלום אישר את ההסדר על אף התנגדות הנושה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור על ההחלטה.

נקבע, כי בית המשפט לא שקל נכונה כאשר בחן את התמורה לנושה המובטח, המתנגד להסדר, ואישר תמורה שעשויה להיות נמוכה מזו שתתקבל במימוש הנכס. בית המשפט ניסח מספר מבחנים שיש לשקול כששוקלים את התמורה המוצעת בהסדר:

"אישור הצעת הסדר שלא זכתה לרוב הדרוש מצד הנושים, ייעשה רק כאשר שוכנע בית המשפט כי הצעת ההסדר 'הוגנת וצודקת' ביחס לכל נושה באסיפת סוג שלא אישרה אותה. במסגרת זו יבחן בית המשפט בין היתר את השלכות אי-האישור על החייב; את היחס בין התמורה שיקבל הנושה במסגרת ההסדר למול התמורה שהיה מקבל אלמלא ההסדר […] האם נותרו בידי החייב נכסים מבלי שהובטחה לכל נושה באסיפה המתנגדת תמורה השווה למלוא החוב כלפיו; והאם הובטחה לנושים המובטחים באסיפה המתנגדת תמורה שערכה אינו נמוך משווי הנכס המשועבד לטובתם או מהחוב הכולל שלטובת פירעונו שועבד הנכס (לפי הנמוך). מבלי לגרוע מחשיבותם של שיקולים אלה, הם אינם מהווים רשימה סגורה. על בית המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את מכלול השיקולים שעשויים להשליך על השאלה האם הצעת ההסדר אכן הוגנת וצודקת ביחס לכל הנושים באסיפה המתנגדת, והאם היא מגלמת איזון ראוי בין אינטרס הנושים להשיא את התמורה שיקבלו על חשבון חובם לבין אינטרס החייב"

פסק הדין מתייחס ספיציפית לבחינת הערך שניתן לקבל במימוש כפוי של הנכס, לעומת הערך כפי שהוא עולה מהערכת שמאי:

"בית המשפט רשאי, ובמקרים מסוימים אף נדרש, לבחון אלו הליכים כבר תלויים ועומדים למימוש הנכס ואיזו תמורה צפויה להתקבל באותם הליכים. אכן, אין בעצם קיומם של הליכי מימוש המתנהלים על ידי נושה כדי להביא בהכרח למסקנה כי אין לאשר הצעת הסדר לה הוא מתנגד. ברם קיומם של הליכים אלה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים להחלטה על אישור הסדר. הליכים אלה אינם רלוונטיים רק לבחינת הוגנות ההסדר כלפי הנושה אשר החל בהליכי מימוש עצמאיים והשקיע משאבים בניהולם, ודאי במקרים שבהם הדבר אושר על ידי בית המשפט קודם לכן. הם רלוונטיים גם ובעיקר לבחינת שווי השוק של הנכס המשועבד, נתון לו העניק המחוקק חשיבות רבה (וראו סעיף 87(3) לחוק). זאת נוכח הליכי ההתמחרות הנערכים במסגרת הליכי המימוש, שיש בהם כדי לספק נתונים זמינים בדבר ערכו הריאלי של הנכס אשר אינם בהכרח מתקבלים במסגרת הערכת שמאי".

בית המשפט העליון מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לתת משקל להליכי המימוש הננקטים ולשווי שניתן להשיג בהם. נקבע כי השיקולים שהעלתה הנושה בהתנגדותה אינם בלתי לגיטימיים, וכי עמידה על קבלת יתרון כלכלי היא זכותו של הנושה:

"הנחת היסוד היא כי נושה, ובכלל זה נושה מובטח, שוקל שיקולים "אנוכיים" במובן זה שהוא מעוניין להשיג את התוצאה הכלכלית הטובה ביותר עבורו. שיקולים פסולים בהקשר זה אינם כאלו, אלא שיקולים החורגים מבחינת הלגיטימיות הכלכלית של ההסדר עבורו […] תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי התנגדות המערערת להצעת ההסדר, תוך דרישה להמשך קיום הליכי ההתמחרות לצורך קבלת הצעות, מבוססת על טעמים בלתי לגיטימיים".

כך למשל נקבע, כי אף לעמדת החייבים, הנושה תקבל רק כ-90% מסכום החוב, ובתשלומים, וזאת לעומת מימוש במזומן. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון:

יש רגליים לסברה כי בבוא בית המשפט לאשר תמורה בתשלומים לנושה מובטח יש להבטיח כי תשלומים אלה יישאו ריביות באופן שישקף את הנזק שייגרם לנושים כתוצאה מאופן תשלום זה".

מכאן מגיע בית המשפט למסקנה, שהתמורה שהוצעה בהסדר נמוכה מגובה החוב המובטח, ויתכן כי היא נמוכה משווי הנכס במכירה מרצון. בית המשפט מציין, כי במקרה של תמורה נמוכה בהתמחרות, לחייבים תהא אפשרות לפדות את הנכס במחיר שיושג בהתמחרות ובהליכי המימוש.

לעניין הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – פסק הדין נתן מענה גם לשאלה אשר הועלתה קודם לכן בעניין לפידות (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר (22.10.20)), לגבי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בית המשפט ציין כי החוק שותק לגבי האפשרות להגיש ערעור מסוג זה, אולם בסופו של דבר הכריע:

"אני מאמץ אפוא את עמדת הממונה כי גם בהליכי חדלות פירעון קיימת אפשרות להגשת בקשות רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (וב'גלגול רביעי') לבית משפט זה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בדין האזרחי 'הרגיל'. היינו, רשות ערעור כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר היא דרושה לשם מניעת עיוות דין".

בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הערעור והשיב את הדיון לערכאה דלמטה לדון שוב בהתקיימות סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, לעניין כפיית הסדר על הנושה.