תגית: התיישנות

בית המשפט העליון עושה סדר וקובע – שיחה שהוקלטה ובה מודה הנתבע בקולו בחוב, אינה נחשבת הודאה "בכתב", ואינה מחדשת את מניין תקופת התיישנות. נפסק, שהתכלית העיקרית מאחורי דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הוכחת רצינות ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירתה

מאת: מיטל אופיר, עו"ד

בשנת 2022 הוגשה תביעה לפירעון הלוואה אשר ניתנה כעשר שנים קודם לכן. כידוע, תובע אינו רשאי להשתהות בהגשת תביעתו עד בלי די, וככלל נקבע בחוק, שכעבור 7 שנים יכולה התביעה להיות מסולקת בשל התיישנות.

כדי להתמודד עם טענת ההתיישנות, הגישו התובעים תמליל שיחה שהוקלטה ללא ידיעת הנתבעים, ובה הנתבעים מודים בקולם בחוב. בכך ביקשו התובעים להיכנס לגדרי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה […]"

לאורך השנים נחלקו הערכאות הדיוניות בשאלה אם הודאה מוקלטת בחוב, שהוכחתה ברורה, יכולה לאתחל את מניין תקופת ההתיישנות. כעת בית המשפט העליון קבע, כי הודיה מוקלטת בקולו של הנתבע, אינה יכולה לבוא במקום הודיה בכתב. נקבע, כי תכליתה העיקרית של דרישת ה"כתב" בסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הבטחת הרצינות והכוונה של נותן ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירת ההודאה:

"ככלל, אין מקום להכיר בהקלטת דברים שנאמרו בעל פה – שלא 'בפני בית משפט' – כמקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. כמבואר לעיל, דרישת הכתב האמורה נועדה, בעיקרו של דבר, להבטיח את רצינות ההודאה, ולמנוע מהנתבע לחשוף עצמו בקלות דעת ובחיפזון לתביעה, שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. זאת, בשים לב לכך שמלאכת הכתיבה מתאפיינת, ככלל, בכובד ראש ובשקילת מילים, בעוד שפעולת הדיבור מתאפיינת, ככלל, בספונטניות. בהינתן שהקלטה היא תיעוד דברים שנאמרו בעל פה, הרי שבמצב הדברים הרגיל, אין בהקלטה כדי לקיים את התכלית הנדונה, לא כל שכן כאשר הנתבע אינו מודע להיותו מוקלט, כבענייננו".

במקרה הנדון לא ידעו הנתבעים כי השיחה עמם מוקלטת. בית המשפט סייג החלטתו למקרים שבהם לא ידוע שהשיחה מוקלטת, ולא הכריע בשאלה מה משמעותה של הודאה שניתנה בעל פה כאשר הנתבעים מודעים לכך שהם מוקלטים, ולחשיבות של הדברים שמוסרים. שאלה זו הושארה לעת מצוא.

סופו של דבר – נקבע שהתביעה התיישנה והערעור נדחה.

ע"א 811/23 בן חיים נ' תשרי רהיטים בע"מ (אר"ש 17.3.25).

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)

כשקיימת ועדת ביקורת המפקחת על מעשי המפרק, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד הידיעה של ועדת הביקורת, ולא במועד מינויו של מפרק חדש

מפרק חברת בניה אשר מונה בשנות השמונים של המאה העשרים, הוחלף לימים במפרק חדש. ההחלפה נעשתה לאור אי סדרים כספיים אשר התגלו בביצוע תפקידו. המפרק החדש שמונה, הגיש תביעה כנגד המפרק היוצא להשבת כספים אשר נטל לכאורה מהקופה, ללא אישור מתאים.

בית המשפט דחה חלק ניכר מהתביעה, בשל התיישנות העילה כנגד המפרק הקודם. במסגרת זו נדחתה טענת המפרק החדש, ולפיה יש מקום למנות את מועד ההתיישנות מיום מינויו, או למצער מיום הגשת חוות דעת חשבונאית בדבר תפקודו של המפרק הקודם. נקבע, כי ההתיישנות נמנית מהמועד שבו יכול היה גורם רלוונטי לדעת אודות עילת התביעה. בענייננו פעלה לצד המפרק ועדת ביקורת אשר קיבלה מהמפרק דיווחים אודות ההוצאות שהוא משלם מתוך הקופה:

(בפסיקה) "נקבע כי מירוץ ההתיישנות מעוכב במהלך התקופה שבה התאגיד נשלט בידי אורגנים שהיו בעלי אינטרס למנוע את מימושה של זכות תביעה זו. עם זאת, מרוץ ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו התגלו, או יכולים היו להתגלות, המעשים הבלתי חוקיים על ידי גורם רלוונטי […] במקרה דנן, ניתן להצביע על גורם רלוונטי. לאורך תקופת עבודתו של המשיב, פעלו לצידו ועד רוכשי הדירות וגם ועדת ביקורת. […] ברי כי ועדת הביקורת הייתה גורם רלוונטי שפיקח באופן צמוד על התנהלותו של המשיב. הטענה כי חברי ועדת הביקורת חששו שכל ניסיון "לנענע את הספינה" יעכב אף יותר את סיום הבנייה ואת קבלת הדירות בפרויקט (כפי שציין רואה החשבון חגי פאר בעדותו), אינה עילה להשעיית מירוץ ההתיישנות".

בית המשפט מפרט את החובות המוטלות על בעל תפקיד, ומונה מספר דוגמאות לניהול כספי בלתי תקין על ידי המפרק היוצא:

"הסמכות הרחבה של המפרק הולכת יד ביד עם אחריות ועם חובת נאמנות וחובת זהירות כלפי הנושים וכלפי החברה שבפירוק, ואף כלפי צדדים שלישיים. חובות אלה מקורן בדיני חדלות הפירעון וכן בהוראות הדין הכללי – דיני הנזיקין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ודיני השליחות […] חובות אלה באות לידי ביטוי, בין היתר, בחובת הדיווח לבית המשפט. קשה להלום כי קופת פירוק תתנהל באופן שבו התנהל המשיב – משיכת הוצאות מקופת הפירוק ללא אישור מראש של בית המשפט; פתיחת מספר חשבונות בנק על שם המפרק באופן אישי על מנת להבטיח כי הכספים לא יעוקלו; מימון של הוצאות הפירוק מכיסו האישי של המפרק; אי הגשת דוחות כספיים במועדם וכסדרם לבית המשפט של פירוק; ועוד. המשיב פעל בניגוד למושכלות יסוד של דיני הפירוק ובניגוד לנוהלי עבודה מינימליים של ניהול כספי תקין. ובקיצור, לא כך מנהלים תיק פירוק, ובשל כך הודח המשיב מתפקידו".

יצוין, כי משנדחתה רוב התביעה של המפרק החדש כנגד המפרק היוצא, חייב בית המשפט קמא את המפרק החדש בתשלום הוצאות בסכום של 75,000 ש"ח, ותוצאה זו נותרה על כנה גם בערעור.

ע"א 4189/20 ארז נ' כהן (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.3.22).