הפעלה כ"עסק חי" – חלוקת העוגה בין המממן לבין הנושים

בעל שליטה בחברה העמיד לה מימון כדי שתמשיך לפעול כ"עסק חי" בהליכי חדלות פירעון, ואולם המפרק סירב לשלם הוצאות אלה בדין הוצאות הליך, וטען לחוסר תום לב מצד בעל השליטה. בית המשפט העליון דחה את טענת המפרק. גם אם היה חוסר תום לב בפעילות בעל השליטה, אין בכך כדי להביא להפרת ההבטחה להשבת המימון, שאושרה בבית המשפט

חברה לפיתוח כלים מתקדמים ברפואת שיניים, נקלעה לקשיים כלכליים. בעל השליטה בחברה העמיד לה מימון לצורך הפעלתה כ"עסק חי" בהליכי כינוס נכסים. במקור תכנן בעל השליטה עצמו לרכוש את החברה כ"עסק חי" כנגד שעבודים שהיו רשומים לטובתו, אולם לאחר שבקשתו נדחתה, החל הליך פירוק, ומונה לחברה מפרק אחר.

המפרק החדש הצליח למכור את רכושה של החברה, אולם ביקש להתנער מההתחייבות להחזיר לבעל השליטה את המימון, בטענה שהתנהלותו בהליך ונסיונו לרכוש את החברה נעשו בחוסר תום לב. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי גם אם היה חוסר תום לב, אין הוא מצדיק הפרת ההבטחה שניתנה למממן, ולפיה כספי המימון יושבו לידיו בקדימות, בדין הוצאות ההליך. ונקבע:

"אין כל הצדקה שלא תינתן קדימות, כפי שהובטח בהחלטה שיפוטית, לכספי המימון שאיפשרו את הניסיון (שלא צלח) למקסם את הערך שניתן היה להפיק מהחברה […] אין אנו סבורים כי מדובר במי שניסה לרכוש את החברה ב'נזיד עדשים', ובכל מקרה אין בעניין זה כדי להצדיק שלילת העדיפות שניתנה, ובדין ניתנה, לכספי המימון שהעמיד בעל השליטה לטובת החברה בתקופת הכינוס הזמני, בו התנהלה החברה בחסות בית המשפט עובר לכניסתה להליכי פירוק".

עוד נדחתה טענה, ולפיה היעדר תועלת לנושים מההפעלה, מצדיק שלילת המעמד המובטח של הכספים. נקבע, כי בדיקה זו נעשית בעת אישור המימון ולא בדיעבד:

"השאלה האם יש להכיר בכספי המימון כהוצאות הליך חדלות הפירעון צריכה להיבחן במועד אישור תכנית ההפעלה על ידי בית המשפט, ולא על פי חוכמה שלאחר מעשה. לפיכך, העובדה כי תכנית ההפעלה לא הביאה לתוצאה המיוחלת אינה משמיעה את המסקנה כי יש לשלול מכספי המימון את המעמד המועדף שניתן להם בשעתו".

בנוסף נדחתה הטענה, ולפיה אין למימון מעמד מובטח – שעה שמדובר בהוצאות שהוצאו בהליך כינוס הנכסים, ולא בהליך הפירוק:

"הגם שמבחינה דיונית מדובר בהליכים נפרדים, הרי שמבחינה מהותית מדובר בהליכים הקשורים זה לזה, כאשר הליך הפירוק מהווה המשך ישיר ורציף של הליך הכינוס, כך ששניהם יחד מהווים במקרה זה את הליך חדלות הפירעון […] לפיכך, לצורך הכרה במעמד כספי המימון במסגרת הליך הפירוק, אין מקום בנסיבות העניין ליצור הבחנה בין שני ההליכים כאילו היו מנותקים זה מזה".

ולבסוף נקבע, כי אין להטיל על הצדדים הוצאות בהליך שנוהל בבית המשפט העליון. אף שעמדת הנושה לא התקבלה, הרי שהוחלט שלא להטיל עליה הוצאות בין היתר משום שהיא "ייצגה את אינטרס כלל הנושים, החורג מהאינטרס האישי שלה".

ע"א 8131/20 שחף נ' א.י אלקטרוניקה בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.2.23)