בית המשפט העליון קבע, כי נאמן המוכר נכס משותף לחייב ולאחרים, זכאי לשכר הן מחלקו של החייב והן מחלקו של השותף. את השכר מחלקו של השותף יש לגזור לפי תקנות השכר הרלוונטיות ביותר למקרה. במקרה של דירת בני זוג שהתגרשו, מתאים לגזור את השכר לפי תקנות בתי המשפט לענייני משפחה (הנוקבות בשיעור של 4%) מחלקו של השותף
נאמן בהליך חדלות פירעון מכר דירה המשותפת לחייב ולגרושתו, שאינה בהליכי חדלות פירעון. בשלב פסיקת השכר טענה השותפה, כי אין לנכות מחלקה שכר לנאמן, משום שחלקה אינו מגיע לקופת הנשייה. בית המשפט דחה את הטענה כי הנאמן אינו זכאי לשכר מחלקה של השותפה. נקבע:
"יש להתבונן על הדברים כשני הליכים נפרדים המתממשים – תרתי משמע – בעת ובעונה אחת. הליך אחד הוא הליך חדלות הפירעון במסגרתו בעל התפקיד מממש את נכסי החייב בשמו; והליך אחר הוא מימוש חלקו של השותף, הנצרך כדי לממש את חלקו של החייב".
בעוד שעל מימוש חלקו של החייב זכאי הנאמן לשכר על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981, לגבי חלקה של השותפה, על בית המשפט לאתר מקור נורמטיבי אחר:
"אין כל מקור חקיקתי אחר העוסק באופן מפורש וישיר בפסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד בהליך זה. על אף האמור, אין פירוש הדבר כי נאמן הפועל למימוש חלקו של שותף סולבנטי – דבר המתרחש יום ביומו בהליכי חדלות פירעון – לא זכאי לקבל תמורה בגין פועלו. מבחינה מהותית, הליך מעין זה אינו שונה מכל הליך אחר במסגרתו מימוש נכס בבעלות משותפת נעשה בכפייה ובניגוד לרצונו של מי מהשותפים. גם במקרים מעין אלו לא מן הנמנע שבעל הדין הנכפה יחויב לשאת בשכרו של בעל התפקיד שפועל למימוש הנכס, כאשר השכר ייגזר מתוך כספי המימוש שיתקבלו אף בגין חלקו. אין אפוא הצדקה לשלול מבעל תפקיד שמוּנה על ידי בית המשפט של חדלות פירעון את האפשרות לקבל שכר ראוי בגין פועלו".
בית המשפט קבע, כי תקנות החברות (כללים בדבר כונסי נכסים ושכרם), התשמ"א-1981 מתאימות רק ביחס לפעולות המניבות תקבולים לקופת הנשייה, והמשליכות על היקף נכסיה, ואינן רלוונטיות במכירת נכסים של השותף. לפיכך נקבע, שאת השכר יש לקבוע על פי כללים אחרים על פי הנסיבות של המקרה:
"הכלל הוא כי שיעור השכר שייפסק ייגזר משיעור השכר הקבוע במסלולי הדין הדומים ביותר לנסיבות הספציפיות של המקרה (כגון במקרה זה שימוש בתקנה 36(ב) לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה). זאת גם בשים לב לשכר המשולם בדרך כלל בעסקאות מקרקעין מושא הליך המכירה – בין מרצון ובין מתוך כפייה".
על אף האמור, בית המשפט מסייג, כי לא בכל מקרה יש לפסוק שכר, ועל בית המשפט הפוסק שכר מחלקו של השותף להביא בחשבון את השיקולים הבאים: (א) המאמץ שהשקיע בעל התפקיד במימוש והקשיים שניצבו לפניו; (ב) השאת רווח לשותף הסולבנטי בגין מכירת הנכס; (ג) מידת התנגדותו של השותף למכירת הנכס והקשיים שהערים על ההליך; (ד) ייצוג השותף על ידי עורך דין והשכר ששילם השותף לעורך דינו; (ה) חלקו של השותף בנכס; (ו) עמדת הממונה, כשבית המשפט מציין כי "בכל מקרה אין מקום לחייב את השותף בתשלום שכר טרחה העולה על הסכום שהיה משלם אילו המימוש היה נעשה מחוץ לכותלי הליך חדלות הפירעון".
בית המשפט העליון המליץ, כי בדרך המלך יעתור בעל התפקיד מראש ל"מתן אישור עקרוני לחיוב השותף בתשלום שכר טרחה", אך מציין כי "אין להוציא מכלל אפשרות פסיקת שכר גם כאשר הדבר לא נעשה".
בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי השכר שנפסק לנאמן סביר, ניתנה רשות ערעור אולם הערעור נדחה.
רע"א 5124/24 יעקבלביץ' נ' ואקנין (אר"ש 3.6.5)
עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד גיל אפרתי, עו"ד יניב ליטבק אלפרן (וינדיצ'אנסקי), עו"ד חיים זקס
