תגית: מרמה

בית המשפט העליון קבע, כי רשות המסים תוכל להמשיך ולגבות חוב שנוצר שנים רבות לפני ההפטר, ונובע מקנסות למע"מ

עו"ד מיטל אופיר

חייב קיבל הפטר בשנת 2017. כחמש שנים לאחר צו ההפטר, הגיעה דרישה לתשלום מע"מ, בגין חוב שנוצר לפני שנים רבות – בשנת 2004. רשויות מע"מ לא קיבלו את טענות החייב ולפיהן ההפטר מונע גביית החוב, ואף בקשה שהגיש החייב לבית המשפט המחוזי להורות שהחוב נכלל בהפטר – נדחתה.

החייב לא אמר נואש, והגיש בג"ץ ובו ביקש להורות לרשות המס שלא לגבות ממנו את החובות, בין משום שהם נכללים בהפטרו, ובין בשל התיישנותם. בית המשפט (השופט מינץ) דחה את הבקשה על הסף, וקבע כי עתירה לבג"ץ אינה הדרך להשיג על החלטות שהתקבלו בהליך חדלות פירעון. מעבר לצורך שופטי בית המשפט התייחסו לטענות גם מבחינה מהותית, וקבעו:

"על פני הדברים, חובותיו של העותר אינם ברי-הפטר לפי אחת משתי החלופות הראשונות שבסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל, או שתיהן ביחד, ומשכך לא נראה כי נפלה טעות בידי בית המשפט".

בקביעה זו גילה בית המשפט העליון את דעתו, כי קנסות שנצברו ברשות המסים אינם נתונים להפטר ונחשבים אחד משניים: חוב שנוצר במרמה, או קנס (שהפטר לא חל עליו, כאמור). משכך יכולה הרשות להמשיך ולגבותם גם אחרי הפטרו של החייב.

נכון, כי פקודת פשיטת הרגל קבעה כי לכאורה אין הפטר על חוב המגיע למדינה בגין קנס, ואולם לאורך השנים עלתה השאלה אם קנס שנצבר על חוב מס, אכן עונה להגדרת "קנס" בפקודת פשיטת הרגל, או שהוא מהווה פיצוי עם רכיב עונשי, דוגמת ריבית פיגורים הנצברת על חובות בהוצאה לפועל.

יש לציין, כי חוק חדלות פירעון מאפשר לפי סעיף 175(ב) לחוק חדלות פירעון לתת הפטר גם על תשלום מסוג זה, בנסיבות מיוחדות שיפורטו על ידי בית המשפט בהחלטתו.

העתירה לבג"ץ נדחתה על הסף.

צדדים: מחמד עליאן (עותר) נ' עו"ד בן זריהן – בעל תפקיד, והרשויות (משיבים).

בג"ץ 54956-01-25 עליאן נ' מע"מ ירושלים (אר"ש 27.2.25).

הלוואה ניטלה תוך ביצוע מעשי זיוף. משעה שהחייבת חתמה על מסמכי ההלוואה, עובר הנטל להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת, והוא נטל כבד שעליה לסתור בראיות פוזיטיביות

הגרוש של החייבת נטל הלוואות תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה. החייבת חתמה על מסמכי הלוואה לצורך נטילת אותן הלוואות. משטענו הנושים כי מדובר בחוב שנוצר במרמה, אשר לא יכול להיות נשוא להפטר, טענה החייבת כי נוצלה וכי לא הבינה על מה היא חותמת.

נפסק, כי מעת שאין מחלוקת שהחוב נוצר במרמה, וגם אין מחלוקת כי החייבת חתמה על מסמכים הקשורים אליו, עובר נטל הראיה להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת:

"כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […] וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים כגון שטרי משכנתא […] בנסיבות אלו אפוא, בהן אין מחלוקת בנוגע לקיומה של מרמה ואין מחלוקת כי המערערת חתמה על מסמכי ההלוואה, בוודאי שהיא זו שנושאת בנטל לסתור את החזקה האמורה. המדובר בנטל הוכחה כבד במסגרתו נדרש ממנה לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתה באמצעות ראיות פוזיטיביות".

עוד נקבע, שלצורך החרגת חוב מהפטר, אין די בכך שהוא נוצר במרמה, אלא יש להוכיח שפושט הרגל שותף לאותה מרמה. כך הן בפקודת פשיטת הרגל והן בחוק חדלות פירעון, למרות השוני בנוסח סעיפי החוק:

"אכן בהתאם ללשונו של הסעיף, לא די בהוכחה כי החוב נוצר במרמה, אלא נדרש אף להוכיח כי פושט הרגל היה שותף לאותה מרמה (במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 מסתפק במילים 'חוב שנוצר בדרך מרמה' ללא התייחסות למעורבותו של החייב במעשה המרמה. לצד זאת ראו עמ' 692 לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מהם עולה כי לא הייתה כוונה לשנות מהדין הקיים)".

הערעור נדחה והליך חדלות הפירעון של החייבת בוטל.

ע"א 2609/23 עמר נ' נצר המנהל המיוחד (אר"ש, 28.11.23)

ובעניין אחר שנדון השבוע בבית המשפט העליון – תקוות העובדים לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי אינה עילה להמנע מביטול הליך חדלות פירעון:

"פשיטא שאין מקום להותיר הליך פשיטת רגל על כנו, שעה שמעיקר הדין עליו להתבטל, רק כדי לאפשר לעובדים לשעבר של המערערים לפנות למוסד לביטוח לאומי. מזורם של העובדים יימצא באכסניה אחרת".

ע"א 316/23 פרי נ' הכונס הרשמי (אר"ש 29.11.23)

חוק חדלות פירעון מאפשר הגשת תביעות חוב בגין כלל חובות העבר. לפיכך ניתן להגיש תביעת חוב גם בגין חובות המוחרגים מהפטר – למשל כאלו שנוצרו במרמה – ועצם הגשת התביעה אינו מסכל את האפשרות לטעון כי החוב מוחרג מהפטר

נושה טען כי חובו נוצר במרמה ולכן עליו להיות מוחרג מהפטרו של החייב. בית המשפט דחה את הטענות לאחר שקבע כי הנושה לא הוכיחן כראוי בערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון (בדן יחיד) לא התערב בהכרעה. יחד עם זאת ייחד בית המשפט מספר מילים, באמרת אגב, לדברים של בית המשפט המחוזי שלפיהם קיים ספק אם מי שהגיש תביעת חוב, יכול לטעון להחרגת חובו מהפטר. בית המשפט העליון הסתייג מן הדברים:

"אינני סבור כי הגשת תביעת חוב לגבי חוב שנטען לגביו כי נוצר במרמה, אינה עולה בקנה אחד עם הגשת בקשה להחרגת חוב מהפטר לפי סעיף 175(א) לחוק. […] על פניו החוק אינו מונע מנושה גם להגיש תביעת חוב וגם לטעון כי מדובר בחוב שאינו בא בגדרי ההפטר. […] אדרבה, יתכן שהחוק אף מחייב את הנושה לפעול בשתי הדרכים במקביל. קשה לצפות מנושה כאמור לשבת בחיבוק ידיים ולא להגיש תביעת חוב, שכן מי ערב לו שבסופו של יום אכן תתקבל טענתו כי מדובר בחוב שנוצר במרמה. אם תדחה טענתו, יצא קרח מכאן ומכאן. מן העבר האחד – תביעת חוב לא הגיש; ומן העבר השני – מדובר בחוב אשר הופטר כלפי החייב".

בית המשפט קבע, כי הגדרת "חוב עבר" היא רחבה, וכוללת בתוכה גם חובות אשר ראויים להיות מוחרגים מהפטר – ניתן ורצוי להגיש בגינם תביעת חוב. זאת בניגוד לדין הקודם שחל בפקודת פשיטת הרגל, שם היו סוגי חובות שאינם יכולים או שאין חובה להגיש בגינם תביעת חוב – למשל חוב נזיקי או תביעה בידי נושה מובטח.

הערעור נדחה.

רע"א 3126/23 רובין נ' בן טובים (פורסם בנבו, 11.5.23)