תגית: תום לב

בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים על הממונה לבחון כל חייב לפי נסיבותיו, ואין להניח חזקה שבעובדה שחייב יכול להשתכר שכר מינימום. "ערפול נתונים" מצד החייב הוא אחת הנסיבות שייבחנו. עוד נקבע, שאף שהסמכות לתקוף את נהלי הממונה מסורה לבתי המשפט המנהליים, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון אותם "תקיפה עקיפה", במסגרת בירור עניינו של חייב ספיציפי

חייבת הגישה בקשה לצו פתיחת הליכים ובו דיווחה כי היא עובדת במשרה חלקית כמטפלת בקשישים ומרוויחה שכר בסך 1,800 ש"ח בחודש. בהתאם לנוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים, ניתן לה צו פתיחת הליכים ובו נקבע צו תשלומים בסך 400 ש"ח, שיועלה אחרי שלושה חודשים לסך של 1,100 ש"ח מתוך ציפיה שהחייבת תעבוד במשרה מלאה ותשתכר שכר מינימום. החייבת ערערה על צו התשלומים שנקבע, וטענה כי בפתיחת ההליך, בשלב תקופת הביניים, יש לקבוע את צו התשלומים על סמך הכנסה בפועל ולא על סמך הכנסה פוטנציאלית.

בית המשפט קבע, כי בעת קביעת צו תשלומים בתקופת הביניים, על הממונה על הליכי חדלות פירעון להתחשב בכל הנתונים המצויים בפניו באותו השלב, בין היתר עליו להתחשב בתום ליבו של החייב כפי שעולה כבר ממסמכי הבקשה:

"מצד אחד אל לו לממונה להתעלם מהנתונים המגיעים תחילה מדרך הטבע מפיו של החייב, אך מצד שני אל לו לממונה לקבל את הנתונים המסורים על ידי החייב כתורה מסיני ללא עוררין וללא בדיקה ולוּ מקדמית. על הממונה לבדוק את נכונותם וכחלק בלתי נפרד מהתחקות אחר תום לבו של החייב, גם
את סבירותם. מקום שבו הנתונים עצמם או הבדיקה שנערכה לגביהם מצביעים על אי-עמידה ולוּ מינימלית בחובת תום הלב הבסיסית המוטלת על החייב כבר מהרגע הראשון שנכנס אל ההליך, על הממונה ליתן להם משקל בקביעת צו התשלומים".

בפסק הדין בחן בית המשפט את נוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים ומתח עליו ביקורת, כשהעקרון הוא שהממונה אינו יכול לבצע הנחות גורפות לגבי יכולת ההשתכרות של החייבים, ועליו לבחון את נתוניו הפרטניים של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו, אין מקום להניח חזקה שבעובדה ולפיה כל אדם מסוגל להשתכר שכר מינימום:

"סבורני כי הקביעה האפריורית בנוהל, לפיה קיימת משמעות לשכר מינימום בעת קביעת גובה צו התשלומים בתקופת הביניים, מעוררת קושי שאינו מאפשר להותיר את הדברים על מכונם […] אכן, שכר המינימום נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם. ברם, אין בו כל "חזקה שבעובדה" שלפיה אדם משתכר שכר בגובה שכר המינימום בכל מקרה או שיש ביכולתו להגיע לשכר האמור. כך בכלל וכך בפרט ביחס לחוק חדלות פירעון […] אם נקבל את החזקה לפיה כל אדם משתכר שכר מינימום, לא רק שיהיו לכך השלכות על סיווגו של חייב כחדל פירעון; אלא יהיו לכך השלכות גם על תום ליבו, ובהתאם על זכאותו כלל להיכנס לפתחו של ההליך. מסקנה מעין זו מוקשית בעיני. בנוסף, וחשוב מכך – החוק על פי טבעו ומהותו הוא חוק המבוסס על מאפייניו האישיים והסובייקטיביים של החייב, בעוד ששכר המינימום מבטא אמת מידה אובייקטיבית המשקפת מצב דברים רצוי. מדובר אפוא בערבוב מין בשאינו מינו, והדבר חוטא לא רק לתכליות ההליך אלא לעצם קיומו".

עוד דן בית המשפט בגדרי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון להעביר ביקורת על נהלי הממונה. נקבע, שאף שהסמכות לבחון את נהלי הממונה מסורה לבית המשפט המנהלי, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון את הנהלים במסגרת "תקיפה עקיפה", אגב דיון בעניין ספיציפי שנדון לפניו.

לפיכך השיב בית המשפט את התיק לממונה לקביעת כושר ההשתכרות של החייבת על פי הנתונים הספיציפיים הקיימים בעניינה, "ולא בהתבסס על שכר המינימום בשוק העבודה". בין יתר השיקולים הורה בית המשפט כי יש לקחת בחשבון את הקביעה כי החייבת יצרה ערפול בחוסר תום לב לגבי הכנסות התא המשפחתי.

הערעור התקבל.

רע"א 58589-04-25 זחאלקה נ' הנאמן ירון עודד (אר"ש 1.12.25).

עורכי הדין המייצגים: את החייבת: עו"ד רנא מטאנס; עו"ד דקלה צרפתי; עו"ד קרן כהן
הנאמן: עו"ד ירון עודד; ב"כ הממונה: עו"ד חיים זקס

נפסק: הכונס הרשמי רשאי להביע בבית המשפט העליון עמדה סותרת לעמדתו שהובעה במחוזי, גם ללא שינוי נסיבות. עוד נפסק, כי הנושים רשאים לממש נכסי מקרקעין של החייבים באם הנאמן אינו מעוניין לעשות כן

חייבים קיבלו הפטר מחובותיהם אף שהתנהלו בחוסר תום לב במהלך הליך פשיטת הרגל, הסתירו נכסים והעלו טענות שונות לבעלות של צדי ג' בהם. בסופו של יום הציעו הצעה כספית לסיום ההליכים בדרך של הסדר נושים. רוב גדול של הנושים התנגד, אולם בית המשפט החליט לתת להם הפטר אם יעמדו בתנאים זהים לאותה הצעת הסדר שנדחתה.

הכונס הרשמי בבית המשפט המחוזי תמך במתן הפטר לחייבים, בטענה שיש בהצעה זו כדי למקסם את הערך לנושים בהתחשב בקושי הצפוי במימוש הנכסים. ואולם, בבית המשפט העליון הציג ב"כ כונס הנכסים הרשמי עמדה אחרת, ולפיה לא היה מקום להעניק הפטר בנסיבות העניין בשל התנהלות החייבים, ובטרם בוצעו שמאויות לנכסיהם.

בין טענות החייבים נטען כי הכונס הרשמי, כרשות מנהלית, אינו יכול להביע עמדות סותרות בהליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ועליו להציג עמדה אחידה ועקבית.

טענת החייבים בהקשר זה נדחתה, ונקבע מפי השופט מינץ:

"חרף העובדה שאפשר להביט על הכנ"ר […] כ'רשות מינהלית' בהקשר של מתן חוות דעת לבית המשפט, הוא אינו כזה במלוא מובן המילה. הוא בעל תפקיד מרכזי ומשמעותי בהליכי פשיטת רגל וחדלות פירעון […] והוא נדרש להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית בסוגיות הדרושות להכרעה ולסייע לבית המשפט להגיע לתוצאה הצודקת והנכונה. כמו כן, הוא אינו "בעל דין רגיל" לכל דבר ועניין שתוצאת ההליך עשויה להשפיע על זכויותיו או חובותיו, כי אם משמש כמעין 'יועץ מקצועי' לבית המשפט. משכך, לא רק שהכנ"ר רשאי, הוא אף מחויב, מכוח תפקידו, להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית האובייקטיבית, אף אם הוא הביע עמדה שונה בעבר והיא השתנתה בשל בחינה מחודשת של מצב הדברים בתיק. זאת אף מבלי שהתקיים שינוי נסיבות ומבלי שהתגלו עובדות חדשות".

        בית המשפט התייחס גם לאפשרות שבעל תפקיד ממונה ישנה את דעתו במהלך ההליך:

"כשם שהכנ"ר עשוי לשנות את עמדתו, גמישות מסוימת עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהתייחסות בית המשפט לשינוי בעמדה של בעל התפקיד, המופקד על גיבוש התמונה המלאה בקשר למצבו של החייב ולהיקף הנשייה. ברי כי גם על בעל התפקיד חלה החובה לפעול בתום לב בהליך, באופן שבו העלאת טענות סותרות, שנועדה להשיג יתרון דיוני או לנצל את בתי המשפט, עשויה להיבלם גם כן באמצעות כלל ההשתק השיפוטי. אולם ישנם מצבים שבהם ניתן לאפשר גם את שינוי עמדתו של בעל תפקיד, הנעשה לאחר בחינה מחודשת, בתום לב ומכוח תפקידו המקצועי. הכול לפי נסיבות העניין".

בית המשפט הדגיש, והדברים אף צוינו בהערה של השופטת רות רונן, כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את עמדת הכנ"ר, ופוסק לפי שיקוליו שלו.

הערעור נדחה והפטרם של החייבים בוטל. התיק הוחזר לבדיקה מחדש של ערכי הנכסים, ושקילה מחודשת של מתן ההפטר, כשהודגש כי זכויות החייבים בנכסים לא יוחזרו להם גם אם ינתן להם הפטר. הנאמן יוכל להביע דעתו אם מעוניין לפעול לממשם, ובאם לא – יוכל המימוש של הנכסים להיעשות על ידי הנושים.

ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז (אר"ש 15.11.23).

החלת כלל הידיעה: נושה המבקש לערער על הכרעת חוב בעניינו של נושה אחר, אינו יכול להמתין שנים עם הגשת הערעור רק משום שלא קיבל לידיו את הכרעת הנאמן בתביעת החוב. באוביטר: המועד להגשת ערעור לפי חוק חדלות פירעון חל מרגע שידע הנושה על ההכרעה (ולא מעת שקיבל אותה)

נושה בהליכי פשיטת רגל לא הייתה שבעת רצון מהכרעת הנאמן בתביעת חוב של נושה אחרת – עירית ירושלים, ולכן פנתה לנאמן, וביקשה ממנו לקבל העתק מהכרעתו בתביעת החוב בעניין העיריה. הנאמן לא השיב ולא העביר לנושה העתק ההכרעה.

לאחר כשלוש שנים בוטל הליך פשיטת הרגל בעקבות פטירת החייב, ואז הוגש גם ערעורה של הנושה על תביעת החוב של העיריה. עירית ירושלים טענה כי הערעור הוגש באיחור ניכר של מספר שנים, ואין להידרש לו, ואילו הנושה טענה, כי רק עתה קיבלה העתק מהכרעת החוב של הנאמן, ולכן ערעורה הוגש במסגרת הזמנים הקבועה בדין. בית המשפט המחוזי סילק את ערעור הנושה על הסף.

בית המשפט העליון קבע, כי אף שנקודת המוצא להגשת ערעור היא ככלל קיומו של "כלל ההמצאה", הרי שחובת תום הלב חייבה את הנושה, אשר ידעה על קיומה של ההכרעה, לפעול לקבלה לידיה ולהגיש ערעור, ולא לשקוט על השמרים משך שנים:

"נקודת המוצא היא כי על המבקש לערער על הכרעת חוב, כמו כל בעל דין המתדיין בהליך אזרחי, חלה הדרישה לפעול בתום לב […] לעיקרון תום הלב ניתן משקל משמעותי בכל הנוגע לשאלה אם ניתן למנות את הימים להגשת ערעור ממועד הידיעה על ההחלטה ולא ממועד המצאתה […] כאשר בעל דין ידע או יכול היה לדעת על ההחלטה עליה הוא חפץ לערער אך בחר להשתהות יתר על המידה, "ייתכנו נסיבות שבהן חובת תום הלב תמנע הליך ערעורי ותשתיק בעל דין מלטעון כי הייתה לו זכות לא להגיב עד שיקבל לידיו את ההחלטה" […] משמעות הדברים, כי אין להלום התנהלות מצד נושה אשר משתהה ולא נוקט בהליך ערעורי במשך שנים למן המועד שבו נודע לו על הכרעת החוב עליה הוא מבקש לערער".

יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט, כי עדיין יש לבית המשפט של חדלות פירעון גמישות בסוגיות הנוגעות לסדרי הדין, והוא רשאי במקרים המתאימים להאריך את המועד. אחד השיקולים הוא סיכויי הערעור:

"במקרים המתאימים, בית המשפט רשאי לקבוע כי גם נושה אשר לא הגיש ערעור על הכרעה בתביעת חוב של נושה אחר במועד, יכול להגישו באיחור, בהתחשב בנסיבות המקרה ובהן מידת האיחור, אינטרס ההסתמכות של הצדדים והשאלה אם קיימת מחלוקת משמעותית ביחס לחוב".

בית המשפט הוסיף באמרת אגב, כי על פי חוק חדלות פירעון והתקנות, התקופה להגשת ערעור נושה קמה מהמועד שבו נודע לנושה על קיומה הכרעת החוב (סעיף 215 לחוק חדלות פירעון ותקנה 130(ב) לתקנות).

בנסיבות העניין נקבע שהתנהלותה של הנושה יצרה מצג ולפיו ויתרה על זכויותיה להגיש ערעור על תביעת החוב של עירית ירושלים, ומשכך נדחה ערעורה.

ע"א 3253/23 חרסה סטודיו יצרני כלים סניטריים בע"מ נ' אמיראס מנהל מיוחד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 16.7.23).