נאמן זכאי לשכר טרחה גם על מימוש חלקו של השותף

בית המשפט העליון קבע, כי נאמן המוכר נכס משותף לחייב ולאחרים, זכאי לשכר הן מחלקו של החייב והן מחלקו של השותף. את השכר מחלקו של השותף יש לגזור לפי תקנות השכר הרלוונטיות ביותר למקרה. במקרה של דירת בני זוג שהתגרשו, מתאים לגזור את השכר לפי תקנות בתי המשפט לענייני משפחה (הנוקבות בשיעור של 4%) מחלקו של השותף

נאמן בהליך חדלות פירעון מכר דירה המשותפת לחייב ולגרושתו, שאינה בהליכי חדלות פירעון. בשלב פסיקת השכר טענה השותפה, כי אין לנכות מחלקה שכר לנאמן, משום שחלקה אינו מגיע לקופת הנשייה. בית המשפט דחה את הטענה כי הנאמן אינו זכאי לשכר מחלקה של השותפה. נקבע:

"יש להתבונן על הדברים כשני הליכים נפרדים המתממשים – תרתי משמע – בעת ובעונה אחת. הליך אחד הוא הליך חדלות הפירעון במסגרתו בעל התפקיד מממש את נכסי החייב בשמו; והליך אחר הוא מימוש חלקו של השותף, הנצרך כדי לממש את חלקו של החייב".

בעוד שעל מימוש חלקו של החייב זכאי הנאמן לשכר על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981, לגבי חלקה של השותפה, על בית המשפט לאתר מקור נורמטיבי אחר:

"אין כל מקור חקיקתי אחר העוסק באופן מפורש וישיר בפסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד בהליך זה. על אף האמור, אין פירוש הדבר כי נאמן הפועל למימוש חלקו של שותף סולבנטי – דבר המתרחש יום ביומו בהליכי חדלות פירעון – לא זכאי לקבל תמורה בגין פועלו. מבחינה מהותית, הליך מעין זה אינו שונה מכל הליך אחר במסגרתו מימוש נכס בבעלות משותפת נעשה בכפייה ובניגוד לרצונו של מי מהשותפים. גם במקרים מעין אלו לא מן הנמנע שבעל הדין הנכפה יחויב לשאת בשכרו של בעל התפקיד שפועל למימוש הנכס, כאשר השכר ייגזר מתוך כספי המימוש שיתקבלו אף בגין חלקו. אין אפוא הצדקה לשלול מבעל תפקיד שמוּנה על ידי בית המשפט של חדלות פירעון את האפשרות לקבל שכר ראוי בגין פועלו".

בית המשפט קבע, כי תקנות החברות (כללים בדבר כונסי נכסים ושכרם), התשמ"א-1981 מתאימות רק ביחס לפעולות המניבות תקבולים לקופת הנשייה, והמשליכות על היקף נכסיה, ואינן רלוונטיות במכירת נכסים של השותף. לפיכך נקבע, שאת השכר יש לקבוע על פי כללים אחרים על פי הנסיבות של המקרה:

"הכלל הוא כי שיעור השכר שייפסק ייגזר משיעור השכר הקבוע במסלולי הדין הדומים ביותר לנסיבות הספציפיות של המקרה (כגון במקרה זה שימוש בתקנה 36(ב) לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה). זאת גם בשים לב לשכר המשולם בדרך כלל בעסקאות מקרקעין מושא הליך המכירה – בין מרצון ובין מתוך כפייה".

על אף האמור, בית המשפט מסייג, כי לא בכל מקרה יש לפסוק שכר, ועל בית המשפט הפוסק שכר מחלקו של השותף להביא בחשבון את השיקולים הבאים: (א) המאמץ שהשקיע בעל התפקיד במימוש והקשיים שניצבו לפניו; (ב) השאת רווח לשותף הסולבנטי בגין מכירת הנכס; (ג) מידת התנגדותו של השותף למכירת הנכס והקשיים שהערים על ההליך; (ד) ייצוג השותף על ידי עורך דין והשכר ששילם השותף לעורך דינו; (ה) חלקו של השותף בנכס; (ו) עמדת הממונה, כשבית המשפט מציין כי "בכל מקרה אין מקום לחייב את השותף בתשלום שכר טרחה העולה על הסכום שהיה משלם אילו המימוש היה נעשה מחוץ לכותלי הליך חדלות הפירעון".

בית המשפט העליון המליץ, כי בדרך המלך יעתור בעל התפקיד מראש ל"מתן אישור עקרוני לחיוב השותף בתשלום שכר טרחה", אך מציין כי "אין להוציא מכלל אפשרות פסיקת שכר גם כאשר הדבר לא נעשה".

בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי השכר שנפסק לנאמן סביר, ניתנה רשות ערעור אולם הערעור נדחה.

רע"א 5124/24 יעקבלביץ' נ' ואקנין (אר"ש 3.6.5)

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד גיל אפרתי, עו"ד יניב ליטבק אלפרן (וינדיצ'אנסקי), עו"ד חיים זקס

הגרוש שילם את המשכנתא במקום גרושתו – האם יקבלה בחזרה?

הון או מדור? בית המשפט עושה סדר – תשלומי המשכנתא ששילם בן הזוג אמנם הגדילו את ההון של גרושתו, אבל הוא יקבל חזרה רק את הסכומים שעולים על רכיב המדור שבו היה עליו לשאת. בית המשפט חייב לקבוע את דמי "המדור הראוי" על בסיס ראיות ואין מדובר ב"ידיעה שיפוטית"

בני זוג התגרשו, אך המשיכו לגור יחדיו עוד שנתיים לאחר מועד הקרע. בכל התקופה שממועד הקרע שילם הגרוש את כלל תשלומי המשכנתא, לרבות המחצית של גרושתו.

לאחר חתימת הסכם מזונות ביניהם, הגרוש הגיש תביעה כנגד גרושתו להשבת התשלומים ששילם במקומה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי שעה שתשלומיו הביאו להתעשרות הונית של האישה, עליה להשיבם לו. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, וקבע כי תשלומי המשכנתא ששילם חופפים את תשלומי המדור הסבירים – ולכן קבע כי אין לבצע השבה.

בית המשפט העליון קבע, כי תשלומי המשכנתא שמבוצעים במסגרת הליך גירושין עשויים להיות מורכבים משני רכיבים – רכיב של מדור ורכיב הוני. אין בהכרח חפיפה בין השניים, ובן הזוג מחויב לשלם את המדור הראוי בלבד:

"ברמת העיקרון, תשלום משכנתא המשולם על ידי בן זוג בגין חלקו של בן זוגו במשכנתא הרובצת על דירתם המשותפת, אשר נקנתה יחדיו כאשר שלום שרר במעונם, הוא תשלום הוני אשר מגדיל את הונו של בן הזוג שעבורו הוא משולם […] לצד זאת, סבורני כי תשלומי משכנתא כאמור יכולים להיום משולמים חלף תשלומי המדור בהם נושא המשלם, כאשר הלה מחויב לספק מדור לילדיו או לבן זוגו – כפי שנקבע בפרשת ברזילאי. כאשר תשלום המשכנתא החודשי זהה לדמי המדור החודשיים, טוב ייעשה בית המשפט לענייני משפחה אם יחייב את החייב במדור לשלם את תשלומי המשכנתא בעבור בן זוגו; שאם לא כן, נמצא את עצמנו מסבכים שלא לצורך את מערכת התשלומים החלים על בני הזוג. הלכת ברזילאי קבעה את אשר קבעה כדי למנוע סיבוך זה. במובחן מכך, הלכת שוקר מתייחסת למקרים בהם לא קיימת חפיפה בין דמי המדור לתשלומי המשכנתא. ברי הוא, כי באין חפיפה כאמור הסדר הטוב מחייב הפרדה בין תשלומי משכנתא לתשלומי מדור".

ואולם, בית המשפט העליון הסתייג מקביעת בית המשפט המחוזי כי תשלומי המשכנתא שביצע האב חופפים לדמי המדור הראוי בנסיבות העניין, וזאת מבלי לשמוע ראיות לגבי גובה המדור ומבלי להיעזר בחוות דעת מומחה:

"קביעתו של בית המשפט המחוזי שאמדה את עלויות המדור בהתבסס על ניסיונו וידיעתו הינה מנוגדת לדיני הראיות הנהוגים במחוזותינו. דינים אלה אינם מאפשרים לשופטים לעשות שימוש בידיעתם האישית כדי לקבוע מחירי נדל"ן, עלויות דיור ודמי שכירות ראויים. עניינים אלה אינם בגדר 'מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה'".

התיק הוחזר לבית המשפט קמא לצורך שמיעת ראיות לגבי גובה המדור, כשנקבע עקרונית, כי כל סכום שמעל רכיב המדור יושב לגרוש על ידי הגרושה.

הערעור התקבל.

בע"מ 1061/24 פלוני נ' פלונית (אר"ש, 22.5.24).

מרוץ התיישנות מוארך בתביעה למחיקת משכון

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)