תגית: נושים

מאת: עוה"ד מיטל אופיר

מתוך פאנל בנושא "בקשות נושה ומעמד הנושים בהליכי חדלות פירעון" בכנס לשכת עורכי הדין 26.5.25

זה לא מוצלח
להיות בלתי מובטח
אני זה שמכרתי לו משטח
שהובלתי לו סחורה
שפתחתי לו סתימה
שחתמתי לו והייתי תמימה
בהוצלפ קראו לי זוכה, אבל במה בדיוק זכיתי?
נעקצתי, ואז שילמתי וחיכיתי.

בהליכים שלנו
יש צד חלש – וצד חלש יותר
החייב – לפחות אל השופט מדבר
החייב – לפחות מיוצג
הנושה הקטן – שותק כמו דג
הנושה הקטן לא נוכח באולם
הוא שקוף מוחלש ונאלם.

אז אולי יש לו איזה קרוב
או עורך דין חבר טוב
שהגיש לו תביעת חוב.
ואם הוא היה מיומן,
היא אפילו הוגשה בזמן.
ומה עושים מכאן?

יום אחד – מתקבל מייל מבטיח
נאמן הגיש דוח, הנה זה כבר מצליח
לחץ כאן, זו זכותך לעיין!
אבל – קישור לדוח – אין.
מה כן כתוב? "אין להשיב לתיבה זו, לא לפנות אלינו סתם".
לך ל"ממונט", אולי החומר שם.
אה, אין לך הזדהות ממשלתית?
זו לא בעיה אמיתית –
רק שני כרטיסים ושלושה קודים, בלי קאפס לוק בבקשה, ואם אתה מבוגר תמצא מישהו שיעזור לך עם כל זה.
ואחרי כל זה – גם שם אין דוח?
עכשיו, תפנה לנאמן –
ישלח לך ת'דוח,
אם יהיה לו זמן.

ואם לנושה היה חשוב לכתוב
כי בינינו, הוא מכיר את החייב הכי טוב –
עונים לו
מה אתה מפריע עכשיו?
הרי קיבלת את הצו
ראה כמה מסכן הוא החייב.
לא הגעת? לא הופעת? השתיקה שלך שווה זהב.
לחייב.

נושה קטן לא אמור להתנגד
הוא איש עובד
הוא לא יכול לעסוק בהשאת התמורה לנושים
הוא עסוק בלקוחות החדשים
הוא לבדו מחלקת גבייה
הוא בעצמו חנוק מנשייה
אין לו על החייב יתרון
הוא הבא בתור לחדלות פירעון.

אז הוא שותק ולא נוכח [1]
זה מה שהגיוני.
מי שאמר את זה, זו לא אני.
אמרו את זה מלומדים בכל העולם – למשל, פרופסור לבמור (Levmore) ב-Yale,
וגם כבוד השופט מאור מישראל.
בהליכים קולקטיביים הנושים דוממים.
זה לא אומר שהם מתעלמים.
זה לא אומר שהם מסכימים.

בספרים יש לזה שם:

"אדישות רציונלית".[2]
נושה שמתנגד, הוא לא נורמלי.

להוציא עוד כספים על הליך קולקטיבי?
שמישהו אחר יהיה אקטיבי!
התוצאה היא שכולם פאסיביים.
והחייב – הוא נותר לבד
בדיונים במעמד צד אחד.
מהר מאוד, הדיון הופך מוסכם
זהו כשל שוק ידוע בכל העולם.

ולכן כשאתם – נאמן שופט וממונה – מתחשבים בחייב
בדקו את רשימת נושיו,
האם יש שם נושה קטן?
האם נוהל נגדו הליך מהוגן?
גם אם הוא לא כאן?
מה שניתן לחייב נגרע מהנושה
גם אם הוא לא שם – זה עדיין קשה.

ונקודה חשובה נוספת – אם אתם עדיין בקשב-
מדוע לא מחלקים את הכסף?
עבור הנושה הקטן,
תשלומים הם חמצן
הוא צריך אותם מייד וכאן.

למרות זאת הכסף סגור עד ההפטר
והנושה צריך איכשהו להסתדר
ארבע שנים הכסף תקוע
למה לא מחלקים אותו קבוע?
למה בהוצל"פ, תוך 48 שעות,
אפשר לחלק לעשרות ולמאות?
ובכלל- למה בהוצלפ המידע מונגש בדחיפה
והמזכירות זמינה ולעיתים אף אדיבה?

אז ביררתי בממונה – קיבלתי תשובה.
להוצלפ יש מערכת מגניבה
שפיתחו במשך שנים מהנדסים.
בזמן שבממונה עדיין מחפשים –
מתכנת במגי'ק (שפת תכנות משנות השמונים),
שעדיין מתנהלים בה כל הנכסים.

אמרו מעכשיו –
שאם יש לו לחייב –
נושה פרטי וקטן, אפשר שזו עילה [3]
להארכת מועד, להתחשבות
ולבדיקה מקלה.
ואני יודעת שזה לא משתלם
אבל גם להנגשה של ההליך אליהם
נאמן צדיק ישלח, יתקשר. יברר.
אולי גם ילמד על החייב יותר.

כשהפטרים ניתנים בקלות רבה,

סופו של הסיפור כתוב,
בסוף יפגשו באותו הסיבוב
הנושה – שויתר מזמן, זה עצוב
וגם החייב – שאחרי עשור חזר לחוב.[4]
וזוהי כל התמונה.
קריסת שרשרת – כאן מעבר לפינה
תודה רבה על ההאזנה.

---

[1] להיעדר מעורבות נושים בהליכי חדלות פירעון בישראל R. Efrat “Legal Culture and Bankruptcy: A Comparative Perspective” 20 Bankr. Dev. J. (2003-2004) 351., רע"א 8038/20 ‏ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק)‏ (נבו 26.1.21).

[2] ר' ע"א 7602/09 ‏בנק הפועלים בע"מ נ' ‏CIBEL FINANCIERE S.A (נבו 10.2.11),  ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן, פ"ד נט(5) 735 (2005), Saul Levmore "Monitors and Freeriders in Commercial and Corporate Settings", 92 Yale Law Journal 49, 53-54, עודד מאור ואסף דגני הפטר, חדלות פירעון ושיקום כלכלי של יחידים בעמ' 1037 ואילך (הוצאת השדה המשפטי, 2019).

[3] מהחובות שהטילה הפסיקה על נושים מקצועיים בהליכי חדלות פירעון, ניתן להקיש על דרך השלילה לגבי חובות הנושים הבלתי מקצועיים: רע"א 8038/20 ‏ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק)‏ סע' 31 (נבו 26.1.21). ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פ"ד סג(3) 248 (2009), ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי, פ"ד נט(3) 697 (2004).

[4] לעניין השיעור המשמעותי של חייבים שחזרו לצבור חובות לאחר ההפטר: רשות האכיפה והגבייה "היבטים בפרופיל חייב בהוצאה לפועל לשנת 2019" (https://www.gov.il/BlobFolder/reports/debtor-profile-report-2019/he/debtor-profile-2019.pdf).

בית המשפט העליון (בדן יחיד) קבע, שככלל יש להתיר לנושים לעיין במסמכים הנוגעים לנכסים פיננסים של החייב, ועם זאת ניתן במקרים מסוימים להסתפק בפירוט של הנאמן אודות תוכן המסמך, הכל בפיקוח בית המשפט

נושה ביקש לעיין בדוח מסלקה פנסיונית אשר הגיע לידי הנאמן. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בנסיבות העניין לא יועבר העתק המסמך לנושה, אלא יימסר פירוט של הנאמן לגבי המצוי בדוח המסלקה הפנסיונית.

הנושה ערער לבית המשפט העליון, אשר דחה אף הוא את הבקשה (השופט ח' כבוב). יחד עם זאת, פירט כללים מנחים לגבי גילוי מסמכים לנושים בהליכי חדלות פירעון. בית המשפט עשה אבחנה בין שתי דרכים לגילוי מידע לנושים: "דיווח" על המסמך בדוחות הנאמן, לעומת "חשיפת" המסמך עצמו לנושה.

נקבע כי הכלל לגבי מסמכים העוסקים בנכסים פיננסיים של החייב, הוא חשיפתם לנושים:

"כדרך הכלל, ראוי כי מידע פיננסי טהור בקשר לנכסים בני מימוש, יגולו לנושים על דרך החשיפה. זאת, הן מחמת עקרון פומביות ההליך, והן על מנת להגביר את היעילות ואת הפיקוח על ההליך. שכן, גילוי המידע מאפשר לנושים להיחשף, ובמידת הצורך אף להשיג, על קביעות עובדתיות או משפטיות אליהן הגיע בעל התפקיד בקשר עם איתורם או מימושם של נכסים אלה. אפשרות זו מצמצת, במידת מה, את הפגיעה המתחייבת בקניינם; ולמצער, היא מאפשרת הליך גלוי והוגן יותר כלפיהם".

לצד זאת, אם נקבע שהנאמן יגלה את המסמך בשיטת ה"דיווח" ולא בשיטת ה"חשיפה", עליו להקפיד בדיווחו על גילוי מלא ומפורט:

"מקום בו נקבע כי גילוי המידע יעשה על דרך הדיווח ולא על דרך החשיפה – שומה על בעל התפקיד כי יעשה כל שבידו על מנת לחשוף בדיווחיו את דרך הילוכו בהגיעו לקביעותיו העובדתיות או המשפטיות, ולא רק את מסקנותיו. בכך, יהא כדי להבטיח את מידת הפיקוח הנדרשת על פועלו של בעל התפקיד".

בנסיבות העניין הספציפי נקבע כי בית המשפט לא שגה בהחלטתו לגלות את המסמך על דרך הדיווח, ובקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 118/24 ברט נ' הלוי (אר"ש, 10.1.24)

בית המשפט העליון קבע שחלה חובה לקיים דיון בהצעת הפטר חדשה של חייב, ולהזמין את הנושה לדיון. משניתן הפטר מבלי שהנושה זומן או ידע עליו, מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, והוא בוטל מחמת חובת הצדק

בית המשפט המחוזי דן בבקשת חייב להפטר. אחד מנושיו התנגד לבקשה, והיא נדחתה. לאחר מכן הגיש בקשה חדשה למתן הפטר, אשר הייתה הפעם מוסכמת על הכנ"ר, הנאמנת וגרושתו של החייב. בית המשפט אישר את הבקשה ונתן לחייב הפטר. משגילה על כך הנושה, אשר לא ידע על הבקשה, ביקש לבטל את ההפטר שניתן.

בבית המשפט העליון קבעה השופטת רות רונן (במותב דן יחיד) כי יש חובה לקיים דיון בבקשת הפטר. במסגרת זו הבחינה בין מקרה שבו בקשת ההפטר היא חדשה וטרם נדונה בדיון, לבין מקרה שבו הבקשה מהווה "גלגול" של בקשה קודמת שכבר נדונה, שאז אין חובה לקיים בה דיון נוסף. נקבע כי בנסיבות המקרה דכאן, הבקשה להפטר איננה גלגול של הבקשה הקודמת, אלא בקשה חדשה שיש מקום לשמוע לגביה את עמדת הנושה:

"הגם שהדין מחייב את בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשת הפטר עובר לקבלתה, עשויים להיות מקרים בהם אין מדובר בבקשת הפטר חדשה אלא ב"גלגול" של אותה בקשה – שאז אין חובה לקיים דיון […] אולם במקרה הנוכחי, הבקשה להפטר מותנה […] איננה "גלגול" של הבקשה שנדונה […] זאת לאור חלוף הזמן מאז שנדונה הבקשה הקודמת (חצי שנה – המחברים), ולאור כך שחרף הדמיון בין שתי תכניות הפירעון הן אינן זהות. כך בין היתר, בהתאם לתוכנית הפירעון שאושרה, היה על החייב לשלם את הסכום עליו הוסכם בתשלום אחד (ולא ב36- תשלומים); ואף הושגה בתוכנית זו הסכמה שלא הושגה קודם לכן ביחס לחלוקה שווה של הכספים בין גרושתו של החייב לבין יתר הנושים, כאשר למבקש כלל לא ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיו בהקשר זה. לכן היו הנושים ובכלל זה המבקש, זכאים לקבל הזדמנות להביע את עמדתם ביחס לתכנית הפירעון העדכנית – במועד ובתנאים בהם היא גובשה, בטרם תתקבל החלטתו של בית המשפט לאשרה ולהעניק לחייב הפטר מותנה. משלא ניתנה למבקש הזדמנות כזו, יש לראות את ההחלטה מיום 2.6.2022 כהחלטה שניתנה במעמד צד אחד".

נקבע, כי משהנושה לא ידע על ההחלטה ולא הוזמן עליה, יש מקום לבטל את ההחלטה מחובת הצדק:

"הדין חייב את בית המשפט לשמוע את עמדתו של המבקש – הנושה – קודם למתן ההחלטה בבקשה להפטר מותנה, ולמרות זאת – המבקש לא הוזמן לדיון ולא קיבל הזדמנות לכן להשמיע את טענותיו בטרם מתן ההחלטה. די בכך לכן כדי להורות על ביטול ההחלטה מתוך חובת הצדק".

הערעור התקבל והתיק הושב לבית המשפט המחוזי לדיון מחדש בבקשת ההפטר של החייב.

רע"א 6892/23 הללי נ' מזרחי (אר"ש 18.12.23)

החלת כלל הידיעה: נושה המבקש לערער על הכרעת חוב בעניינו של נושה אחר, אינו יכול להמתין שנים עם הגשת הערעור רק משום שלא קיבל לידיו את הכרעת הנאמן בתביעת החוב. באוביטר: המועד להגשת ערעור לפי חוק חדלות פירעון חל מרגע שידע הנושה על ההכרעה (ולא מעת שקיבל אותה)

נושה בהליכי פשיטת רגל לא הייתה שבעת רצון מהכרעת הנאמן בתביעת חוב של נושה אחרת – עירית ירושלים, ולכן פנתה לנאמן, וביקשה ממנו לקבל העתק מהכרעתו בתביעת החוב בעניין העיריה. הנאמן לא השיב ולא העביר לנושה העתק ההכרעה.

לאחר כשלוש שנים בוטל הליך פשיטת הרגל בעקבות פטירת החייב, ואז הוגש גם ערעורה של הנושה על תביעת החוב של העיריה. עירית ירושלים טענה כי הערעור הוגש באיחור ניכר של מספר שנים, ואין להידרש לו, ואילו הנושה טענה, כי רק עתה קיבלה העתק מהכרעת החוב של הנאמן, ולכן ערעורה הוגש במסגרת הזמנים הקבועה בדין. בית המשפט המחוזי סילק את ערעור הנושה על הסף.

בית המשפט העליון קבע, כי אף שנקודת המוצא להגשת ערעור היא ככלל קיומו של "כלל ההמצאה", הרי שחובת תום הלב חייבה את הנושה, אשר ידעה על קיומה של ההכרעה, לפעול לקבלה לידיה ולהגיש ערעור, ולא לשקוט על השמרים משך שנים:

"נקודת המוצא היא כי על המבקש לערער על הכרעת חוב, כמו כל בעל דין המתדיין בהליך אזרחי, חלה הדרישה לפעול בתום לב […] לעיקרון תום הלב ניתן משקל משמעותי בכל הנוגע לשאלה אם ניתן למנות את הימים להגשת ערעור ממועד הידיעה על ההחלטה ולא ממועד המצאתה […] כאשר בעל דין ידע או יכול היה לדעת על ההחלטה עליה הוא חפץ לערער אך בחר להשתהות יתר על המידה, "ייתכנו נסיבות שבהן חובת תום הלב תמנע הליך ערעורי ותשתיק בעל דין מלטעון כי הייתה לו זכות לא להגיב עד שיקבל לידיו את ההחלטה" […] משמעות הדברים, כי אין להלום התנהלות מצד נושה אשר משתהה ולא נוקט בהליך ערעורי במשך שנים למן המועד שבו נודע לו על הכרעת החוב עליה הוא מבקש לערער".

יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט, כי עדיין יש לבית המשפט של חדלות פירעון גמישות בסוגיות הנוגעות לסדרי הדין, והוא רשאי במקרים המתאימים להאריך את המועד. אחד השיקולים הוא סיכויי הערעור:

"במקרים המתאימים, בית המשפט רשאי לקבוע כי גם נושה אשר לא הגיש ערעור על הכרעה בתביעת חוב של נושה אחר במועד, יכול להגישו באיחור, בהתחשב בנסיבות המקרה ובהן מידת האיחור, אינטרס ההסתמכות של הצדדים והשאלה אם קיימת מחלוקת משמעותית ביחס לחוב".

בית המשפט הוסיף באמרת אגב, כי על פי חוק חדלות פירעון והתקנות, התקופה להגשת ערעור נושה קמה מהמועד שבו נודע לנושה על קיומה הכרעת החוב (סעיף 215 לחוק חדלות פירעון ותקנה 130(ב) לתקנות).

בנסיבות העניין נקבע שהתנהלותה של הנושה יצרה מצג ולפיו ויתרה על זכויותיה להגיש ערעור על תביעת החוב של עירית ירושלים, ומשכך נדחה ערעורה.

ע"א 3253/23 חרסה סטודיו יצרני כלים סניטריים בע"מ נ' אמיראס מנהל מיוחד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 16.7.23).

בעל שליטה בחברה העמיד לה מימון כדי שתמשיך לפעול כ"עסק חי" בהליכי חדלות פירעון, ואולם המפרק סירב לשלם הוצאות אלה בדין הוצאות הליך, וטען לחוסר תום לב מצד בעל השליטה. בית המשפט העליון דחה את טענת המפרק. גם אם היה חוסר תום לב בפעילות בעל השליטה, אין בכך כדי להביא להפרת ההבטחה להשבת המימון, שאושרה בבית המשפט

חברה לפיתוח כלים מתקדמים ברפואת שיניים, נקלעה לקשיים כלכליים. בעל השליטה בחברה העמיד לה מימון לצורך הפעלתה כ"עסק חי" בהליכי כינוס נכסים. במקור תכנן בעל השליטה עצמו לרכוש את החברה כ"עסק חי" כנגד שעבודים שהיו רשומים לטובתו, אולם לאחר שבקשתו נדחתה, החל הליך פירוק, ומונה לחברה מפרק אחר.

המפרק החדש הצליח למכור את רכושה של החברה, אולם ביקש להתנער מההתחייבות להחזיר לבעל השליטה את המימון, בטענה שהתנהלותו בהליך ונסיונו לרכוש את החברה נעשו בחוסר תום לב. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי גם אם היה חוסר תום לב, אין הוא מצדיק הפרת ההבטחה שניתנה למממן, ולפיה כספי המימון יושבו לידיו בקדימות, בדין הוצאות ההליך. ונקבע:

"אין כל הצדקה שלא תינתן קדימות, כפי שהובטח בהחלטה שיפוטית, לכספי המימון שאיפשרו את הניסיון (שלא צלח) למקסם את הערך שניתן היה להפיק מהחברה […] אין אנו סבורים כי מדובר במי שניסה לרכוש את החברה ב'נזיד עדשים', ובכל מקרה אין בעניין זה כדי להצדיק שלילת העדיפות שניתנה, ובדין ניתנה, לכספי המימון שהעמיד בעל השליטה לטובת החברה בתקופת הכינוס הזמני, בו התנהלה החברה בחסות בית המשפט עובר לכניסתה להליכי פירוק".

עוד נדחתה טענה, ולפיה היעדר תועלת לנושים מההפעלה, מצדיק שלילת המעמד המובטח של הכספים. נקבע, כי בדיקה זו נעשית בעת אישור המימון ולא בדיעבד:

"השאלה האם יש להכיר בכספי המימון כהוצאות הליך חדלות הפירעון צריכה להיבחן במועד אישור תכנית ההפעלה על ידי בית המשפט, ולא על פי חוכמה שלאחר מעשה. לפיכך, העובדה כי תכנית ההפעלה לא הביאה לתוצאה המיוחלת אינה משמיעה את המסקנה כי יש לשלול מכספי המימון את המעמד המועדף שניתן להם בשעתו".

בנוסף נדחתה הטענה, ולפיה אין למימון מעמד מובטח – שעה שמדובר בהוצאות שהוצאו בהליך כינוס הנכסים, ולא בהליך הפירוק:

"הגם שמבחינה דיונית מדובר בהליכים נפרדים, הרי שמבחינה מהותית מדובר בהליכים הקשורים זה לזה, כאשר הליך הפירוק מהווה המשך ישיר ורציף של הליך הכינוס, כך ששניהם יחד מהווים במקרה זה את הליך חדלות הפירעון […] לפיכך, לצורך הכרה במעמד כספי המימון במסגרת הליך הפירוק, אין מקום בנסיבות העניין ליצור הבחנה בין שני ההליכים כאילו היו מנותקים זה מזה".

ולבסוף נקבע, כי אין להטיל על הצדדים הוצאות בהליך שנוהל בבית המשפט העליון. אף שעמדת הנושה לא התקבלה, הרי שהוחלט שלא להטיל עליה הוצאות בין היתר משום שהיא "ייצגה את אינטרס כלל הנושים, החורג מהאינטרס האישי שלה".

ע"א 8131/20 שחף נ' א.י אלקטרוניקה בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.2.23)