החייבים מקבלים חזרה כספים שהפקידו – הנאמן נותר ללא שכר טרחה

בית המשפט העליון: כאשר נקבע כי לחייבים אין כושר פירעון והם זכאים לפטור מצו תשלומים בהליך חדלות פירעון, יושבו לידם כספים ששילמו לקופת הכינוס – כל עוד אלה לא חולקו לנאמן ולנושים. המשמעות – בתיקי "הפטר לאלתר" הנאמן עובד בחינם

חייבת קיבלה הפטר לאלתר, לאחר שנקבע שאין לה כושר השתכרות – כלל הכנסותיה מקצבאות הביטוח הלאומי. בעבר נקבע, כי במקרים אלה החייבים זכאים כי לא יקבע להם צו תשלומים כלל (הלכת לשצ'נקו), ובהמשך נקבעה להלכה זו תחולה רטרואקטיבית – כספים שכבר שולמו לקופה מתוך אותן קצבאות – יושבו לחייבים, שכן לא היה הצדק מראש לגבותם (הלכת עוידה).

בית המשפט העליון דן שוב בנסיבות אלה, והפעם בדגש על הוצאות בעל התפקיד, תוך התייחסות לטענה כי בעל התפקיד פעל בתיק והסתמך על כיסוי שכר טרחה מינימלי מתוך כספי קופת הכינוס. טענות בעלת התפקיד נדחו, ונקבע כי אינטרס ההסתמכות שלה אינו מצדיק פגיעה בקצבאות הקיום המינימליות שמהן מתקיימים החייבים.

שופטי בית המשפט העליון היו חלוקים בדעותיהם, כשהשופט מינץ היה סבור כי האינטרס של בעל התפקיד ראוי להגנה, בעוד ששני השופטים האחרים (עופר גרוסקופף ורות רונן) ביססו עמדתם על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וסברו כי יש להשיב לחייבת את הכספים שנגבו ממנה בניגוד לדין:

"בהתייחס לעובדה שבעלי התפקיד כבר השקיעו שעות עבודה תוך ציפייה שיוכלו לקבל עבורן שכר מהכספים שהצטברו בקופה, הרי שגם בכך אין לטעמי כדי להצדיק להעדיפם על פני זכותה של החייבת להשבה. זאת משום שגם הנושים האחרים הם מי שמבקשים לקבל תמורה על שכר עמלם שהושקע זה מכבר, או על מוצרים שהם העבירו לידי החייב. אין מקום להעדיף דווקא את שכר עבודתם והוצאותיהם של בעלי התפקיד. יתרה מכך – כפי שציין גם השופט מינץ, בעת מינויו של בעל התפקיד בהליך פשיטת רגל לא מובטח לו מראש כי יצטבר סכום כלשהו בקופת הכינוס לתשלום הוצאותיו ושכר טרחתו […]. ודוקו, כפי שהובהר לעיל העדיפות הנשייתית המוקנית להוצאות ההליך, מותנית כמובן בכך שבקופת הכינוס יצטברו כספים מהם ניתן יהיה לשלמם. ואולם במקרה דנן לא היו אמורים להצטבר בקופת הכינוס כספים כלשהם, שכן הכספים שנמצאו בה – לא היו צריכים להיות בה".

קו פרשת המים, מבחינת שופטי הרוב, הוא מועד חלוקת הכספים לבעל התפקיד ולנושים:

"כל עוד הכספים 'חונים' בקופת הכינוס, לא יכולים הנושים – לא הנושים ה'רגילים' ואף לא בעלי התפקיד, לפתח הסתמכות או אף ציפייה ראויה להגנה כי הכספים הללו אכן יגיעו לידיהם בסופו של דבר; והם חשופים לאפשרות שהם לא יקבלו את הכספים אם יסתבר כי הם הגיעו לקופת הכינוס בטעות. נקודת האיזון היא כאמור אותה נקודה בה הכספים חולקו בפועל – בין לנושים הרגילים […] ובין לבעלי התפקיד – כמו במקרה דנן".

הערעור התקבל ונקבע שהכספים בקופה יושבו לחייבת.

ע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 31.7.23)