תגית: החרגת חוב

בית המשפט העליון קבע, כי רשות המסים תוכל להמשיך ולגבות חוב שנוצר שנים רבות לפני ההפטר, ונובע מקנסות למע"מ

עו"ד מיטל אופיר

חייב קיבל הפטר בשנת 2017. כחמש שנים לאחר צו ההפטר, הגיעה דרישה לתשלום מע"מ, בגין חוב שנוצר לפני שנים רבות – בשנת 2004. רשויות מע"מ לא קיבלו את טענות החייב ולפיהן ההפטר מונע גביית החוב, ואף בקשה שהגיש החייב לבית המשפט המחוזי להורות שהחוב נכלל בהפטר – נדחתה.

החייב לא אמר נואש, והגיש בג"ץ ובו ביקש להורות לרשות המס שלא לגבות ממנו את החובות, בין משום שהם נכללים בהפטרו, ובין בשל התיישנותם. בית המשפט (השופט מינץ) דחה את הבקשה על הסף, וקבע כי עתירה לבג"ץ אינה הדרך להשיג על החלטות שהתקבלו בהליך חדלות פירעון. מעבר לצורך שופטי בית המשפט התייחסו לטענות גם מבחינה מהותית, וקבעו:

"על פני הדברים, חובותיו של העותר אינם ברי-הפטר לפי אחת משתי החלופות הראשונות שבסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל, או שתיהן ביחד, ומשכך לא נראה כי נפלה טעות בידי בית המשפט".

בקביעה זו גילה בית המשפט העליון את דעתו, כי קנסות שנצברו ברשות המסים אינם נתונים להפטר ונחשבים אחד משניים: חוב שנוצר במרמה, או קנס (שהפטר לא חל עליו, כאמור). משכך יכולה הרשות להמשיך ולגבותם גם אחרי הפטרו של החייב.

נכון, כי פקודת פשיטת הרגל קבעה כי לכאורה אין הפטר על חוב המגיע למדינה בגין קנס, ואולם לאורך השנים עלתה השאלה אם קנס שנצבר על חוב מס, אכן עונה להגדרת "קנס" בפקודת פשיטת הרגל, או שהוא מהווה פיצוי עם רכיב עונשי, דוגמת ריבית פיגורים הנצברת על חובות בהוצאה לפועל.

יש לציין, כי חוק חדלות פירעון מאפשר לפי סעיף 175(ב) לחוק חדלות פירעון לתת הפטר גם על תשלום מסוג זה, בנסיבות מיוחדות שיפורטו על ידי בית המשפט בהחלטתו.

העתירה לבג"ץ נדחתה על הסף.

צדדים: מחמד עליאן (עותר) נ' עו"ד בן זריהן – בעל תפקיד, והרשויות (משיבים).

בג"ץ 54956-01-25 עליאן נ' מע"מ ירושלים (אר"ש 27.2.25).

בית המשפט המחוזי קבע, כי אפילו אם קיים לחייב חוב בשיעור משמעותי אשר אינו בר הפטר, ניתן יהיה לתת לחייב הפטר מהחובות הרגילים כדי לקדם את שיקומו הכלכלי, לאחר שביהמ"ש יווכח שיש התכנות לפתרון או הסדרה של החוב המוחרג

בית המשפט המחוזי דן בשני ערעורים של חייבים על ביטול הליכי חדלות הפירעון נגדם. בשני המקרים היו לחייבים חובות שאינם בני הפטר, ובית המשפט של חדלות פירעון ביטל את הליך חדלות הפירעון מכיוון שבנסיבות אלה לא יהא בהליכי חדלות הפירעון כדי להביא לשיקומם הכלכלי של החייבים.

בית המשפט המחוזי הסתייג מהדברים, וקבע כי ניתן במקרים מסוג זה לתת הפטר על החובות בני ההפטר, בתנאי שמתקיים מהלך של הסדרת החובות שאינם בני הפטר, אשר יכול לחלץ את החייב מהמשבר כולו:

"נטייתי שלי היא כי במקרים המתאימים, ובהתאם למבחנים המקובלים בעניין מתן הפטר, יש לשאוף להעניק ליחידים הפטר מן החובות ברי-ההפטר הרובצים עליהם, שכן הדבר עשוי לקדם את שיקומם הכלכלי" […] ברם, "אין לעשות כן לפני שהובהר כי לגבי החובות שאינם ברי-הפטר, אכן ניתן להגיע להסדר או להפעיל את הכלים המשפטיים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל" […] "כאשר מונח מקרה כזה בפני בית המשפט, או אף קום לכן, יש לפנות לרשם ההוצאה לפועל או לנושים בעניין אותם כלים משפטיים" […] "או אז תובא בפני בית המשפט תמונה כוללת ותתקבל החלטה מושכלת ביחס לגורל הליך חדלות-הפירעון".

הערעורים התקבלו והדיון הוחזר לבית המשפט לבדיקת הנסיבות כאמור.

במסגרת החלטתו מתח בית המשפט ביקורת על הסיטואציה שבה הממונה על חדלות פירעון נותן צו לפתיחת הליכים לחייב שלו חוב משמעותי שאינו בר הפטר, ובעקבות כך מתנהל הליך שלם שאין לו תוחלת- עד לביטולו על ידי בית המשפט.

עוד נמתחה ביקורת על כך שיחידת הסיוע המשפטי מסרה עמדה עקרונית שונה מעמדתו של הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי, על אף שמדובר בשתי יחידות תחת משרד המשפטים.

עחדל"פ (מחוזי ת"א) 13583-09-22 מוגרבי נ' הממונה על חדלות פירעון (פורסם בהנהלת בית המשפט, 2.10.23)

חוק חדלות פירעון מאפשר הגשת תביעות חוב בגין כלל חובות העבר. לפיכך ניתן להגיש תביעת חוב גם בגין חובות המוחרגים מהפטר – למשל כאלו שנוצרו במרמה – ועצם הגשת התביעה אינו מסכל את האפשרות לטעון כי החוב מוחרג מהפטר

נושה טען כי חובו נוצר במרמה ולכן עליו להיות מוחרג מהפטרו של החייב. בית המשפט דחה את הטענות לאחר שקבע כי הנושה לא הוכיחן כראוי בערכאה הדיונית.

בית המשפט העליון (בדן יחיד) לא התערב בהכרעה. יחד עם זאת ייחד בית המשפט מספר מילים, באמרת אגב, לדברים של בית המשפט המחוזי שלפיהם קיים ספק אם מי שהגיש תביעת חוב, יכול לטעון להחרגת חובו מהפטר. בית המשפט העליון הסתייג מן הדברים:

"אינני סבור כי הגשת תביעת חוב לגבי חוב שנטען לגביו כי נוצר במרמה, אינה עולה בקנה אחד עם הגשת בקשה להחרגת חוב מהפטר לפי סעיף 175(א) לחוק. […] על פניו החוק אינו מונע מנושה גם להגיש תביעת חוב וגם לטעון כי מדובר בחוב שאינו בא בגדרי ההפטר. […] אדרבה, יתכן שהחוק אף מחייב את הנושה לפעול בשתי הדרכים במקביל. קשה לצפות מנושה כאמור לשבת בחיבוק ידיים ולא להגיש תביעת חוב, שכן מי ערב לו שבסופו של יום אכן תתקבל טענתו כי מדובר בחוב שנוצר במרמה. אם תדחה טענתו, יצא קרח מכאן ומכאן. מן העבר האחד – תביעת חוב לא הגיש; ומן העבר השני – מדובר בחוב אשר הופטר כלפי החייב".

בית המשפט קבע, כי הגדרת "חוב עבר" היא רחבה, וכוללת בתוכה גם חובות אשר ראויים להיות מוחרגים מהפטר – ניתן ורצוי להגיש בגינם תביעת חוב. זאת בניגוד לדין הקודם שחל בפקודת פשיטת הרגל, שם היו סוגי חובות שאינם יכולים או שאין חובה להגיש בגינם תביעת חוב – למשל חוב נזיקי או תביעה בידי נושה מובטח.

הערעור נדחה.

רע"א 3126/23 רובין נ' בן טובים (פורסם בנבו, 11.5.23)