קטגוריה: תביעות חוב

כח ההצבעה בהסדר נושים נקבע לפי מספר הנושים המשתתפים, ולא לפי מספר תביעות החוב שהגישו. לפיכך נושה שהגיש שתי תביעות יספר לעניין מניין הנושים פעם אחת בלבד

חייב בהליכי פשיטת רגל הגיש הצעת הסדר לנושיו. הנושה העיקרי שלו היה אחיו, עורך דין, אשר הגיש כנגדו שתי תביעות חוב – האחת בגין חוב שכר טרחה שהחייב חב לו, והשנייה עבור חוב מכח היותו יורש של אמם המנוחה.

הצעת ההסדר לא עברה. אחיו של היחיד הצביע בעדה, ובהיותו הנושה העיקרי – קיבלה ההצעה רוב ערך של הנושים המצביעים. למרות זאת ההצעה נדחתה בהיעדר רוב מניין. הנושה חלק על הקביעה, וטען שהוא נושא כח הצבעה כפול – הצבעה אחת לכל תביעה שהגיש.

בית המשפט במותב דן יחיד (השופט דוד מינץ) דחה את הבקשה וקבע:

"על פי פשוטו של מקרא, לשון הסעיף מתמקדת ב'תובעים' הנוכחים באסיפה ולא ב'תביעות' שהוגשו מטעם כל אחד מהם. על כן כל נושה הנוכח באסיפה ייספר פעם אחת, ללא קשר למספר התביעות שבידו […] . פרשנות זו גם מתיישבת עם תכלית הסעיף, שכן הדרישה ל"רוב מניין", בנוסף על הדרישה ל"רוב ערך", נועדה למנוע מנושה בעל היקף נשייה משמעותי להכריע בגורל ההצעה באופן בלעדי (והשוו: דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו,2016- ה"ח הממשלה ,1027 עמ' 652). באופן זה זכויות כלל הנושים לא תקופחנה, כמו גם זכויות הנושה האוחז בשיעור חוב משמעותי, שכן יתרון זה יילקח בחשבון בשקלול 'רוב הערך'".

יש לציין כי ההליך התנהל לפי פקודת פשיטת הרגל, ובהתאמה גם בית המשפט הסתמך בהנמקתו על סעיפי פקודה זו. יחד עם זאת, ההתייחסות לתכלית החוק רלוונטית גם לחוק חדלות פירעון, שכן ההפניה לדברי ההסבר מראה שגם בחוק חדלות פירעון, תכלית החקיקה נותרה דומה.

בקשת רשות הערעור נדחתה.

רחד"פ 88471-12-25 דגן נ' בוכבזה (אר"ש 28.1.26).

בית המשפט העליון עושה סדר וקובע – שיחה שהוקלטה ובה מודה הנתבע בקולו בחוב, אינה נחשבת הודאה "בכתב", ואינה מחדשת את מניין תקופת התיישנות. נפסק, שהתכלית העיקרית מאחורי דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הוכחת רצינות ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירתה

מאת: מיטל אופיר, עו"ד

בשנת 2022 הוגשה תביעה לפירעון הלוואה אשר ניתנה כעשר שנים קודם לכן. כידוע, תובע אינו רשאי להשתהות בהגשת תביעתו עד בלי די, וככלל נקבע בחוק, שכעבור 7 שנים יכולה התביעה להיות מסולקת בשל התיישנות.

כדי להתמודד עם טענת ההתיישנות, הגישו התובעים תמליל שיחה שהוקלטה ללא ידיעת הנתבעים, ובה הנתבעים מודים בקולם בחוב. בכך ביקשו התובעים להיכנס לגדרי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה […]"

לאורך השנים נחלקו הערכאות הדיוניות בשאלה אם הודאה מוקלטת בחוב, שהוכחתה ברורה, יכולה לאתחל את מניין תקופת ההתיישנות. כעת בית המשפט העליון קבע, כי הודיה מוקלטת בקולו של הנתבע, אינה יכולה לבוא במקום הודיה בכתב. נקבע, כי תכליתה העיקרית של דרישת ה"כתב" בסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הבטחת הרצינות והכוונה של נותן ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירת ההודאה:

"ככלל, אין מקום להכיר בהקלטת דברים שנאמרו בעל פה – שלא 'בפני בית משפט' – כמקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. כמבואר לעיל, דרישת הכתב האמורה נועדה, בעיקרו של דבר, להבטיח את רצינות ההודאה, ולמנוע מהנתבע לחשוף עצמו בקלות דעת ובחיפזון לתביעה, שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. זאת, בשים לב לכך שמלאכת הכתיבה מתאפיינת, ככלל, בכובד ראש ובשקילת מילים, בעוד שפעולת הדיבור מתאפיינת, ככלל, בספונטניות. בהינתן שהקלטה היא תיעוד דברים שנאמרו בעל פה, הרי שבמצב הדברים הרגיל, אין בהקלטה כדי לקיים את התכלית הנדונה, לא כל שכן כאשר הנתבע אינו מודע להיותו מוקלט, כבענייננו".

במקרה הנדון לא ידעו הנתבעים כי השיחה עמם מוקלטת. בית המשפט סייג החלטתו למקרים שבהם לא ידוע שהשיחה מוקלטת, ולא הכריע בשאלה מה משמעותה של הודאה שניתנה בעל פה כאשר הנתבעים מודעים לכך שהם מוקלטים, ולחשיבות של הדברים שמוסרים. שאלה זו הושארה לעת מצוא.

סופו של דבר – נקבע שהתביעה התיישנה והערעור נדחה.

ע"א 811/23 בן חיים נ' תשרי רהיטים בע"מ (אר"ש 17.3.25).

בית המשפט העליון לא שלל מתן הפטר מחוב מזונות כעשור אחרי שהסתיים הליך פשיטת הרגל של החייב. נקבע כי מתן הפטר תלוי בנסיבות המקרה, וחלוף הזמן יש בו כדי לחייב נקיטת החלטה זהירה

חייב ניהל הליכי פשיטת רגל וקיבל הפטר לפני כעשור. בקשתו בעת ההיא לפטור גם מחוב מזונות – נדחתה. מאז חלה התפתחות פסיקתית לגבי פטור מחוב מזונות, וכן חלה החמרה במצב בריאותו של החייב. משאלו הנסיבות, החייב הגיש בקשה לעיון חוזר בבקשתו לפטור מחוב מזונות, וטען כי כעת בשלה השעה לעיין מחדש בהחלטה שדחתה את בקשתו, ולתת לו הפטר גם מחוב זה.

בית המשפט העליון (בשלושה שופטים) דחה את בקשתו של החייב, בטענה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן הפטר. נקבע, כי חוב המזונות נוצר בטרם ההחמרה במצב בריאותו של החייב, ולא הובאה ראשית ראיה כי נוצר בתום לב. עוד נלקחה בחשבון העובדה כי בעניין החייב נוהל בזמנו הליך פשיטת רגל קצר מהרגיל.

יחד עם זאת, בית המשפט נמנע מלשלול באופן גורף אפשרות לפטור מחוב מזונות שנים רבות לאחר ההפטר. נקבע שחלוף הזמן יש בו כדי לחייב נקיטת זהירות רבה בעת שינוי ההחלטה, אולם לא נסגר כליל הפתח לכך:

"אמנם, מצבו הרפואי אינו מן המשופרים ואף התדרדר לאורך השנים, ברם בשים לב למכלול השיקולים המפורטים, אין בו כשלעצמו כדי להצדיק את החלת ההפטר על חוב המזונות שצבר. גם אין בגילו של המערער כדי להצדיק את שינוי צו ההפטר. ההפטר ניתן כאמור לפני למעלה מעשור עת היה המערער כבן 54, וחלוף הזמן כשלעצמו לא רק שאינו מצדיק את שינוי הצו, אלא להיפך – יש בו כדי להגביר את הצורך בנקיטת משנה זהירות בשינוי ההחלטה".

הערעור נדחה, והחייב הופנה לסניף הביטוח הלאומי להעלאת טענותיו לגבי שיעור הכספים המנוכים מקצבת הנכות שלו לפירעון החוב.

ע"א 6373/23 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי (אר"ש, 11.2.24).

בית המשפט העליון קבע כי חיוב אישי של בעל שליטה בחוב ארנונה של חברה, יעשה רק במקרים שבהם הוכח כי החברה התפרקה והעבירה את נכסיה ללא תמורה, או בתמורה חלקית לאחר

מועצה מקומית תבעה חברה לתשלום חיובי ארנונה, וביקשה לחייב גם את בעל השליטה בחוב. בין היתר טענה, כי בעל השליטה של החברה חב בחוב באופן אישי מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. וזה נוסח הסעיף:

"8(ג). על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה".

בית המשפט קבע, כי מנוסח הסעיפים עולה שהחבות היא רק אם התקיימו תנאים מסוימים, המנויים בסעיף 119(א)(1) לפקודת מס הכנסה:

119א. (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

[….]

על רקע הוראות הסעיפים המובאים, בית המשפט דחה את טענות המועצה המקומית כנגד בעל המניות, כשהוא מציין:

"על מנת לייחס את חובות החברה באופן אישי למערער, היה על המועצה להראות כי החברה התפרקה או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית למערער או לצד שלישי כלשהו. המועצה לא העלתה טענה זו, וממילא לא הוכיחה כי כך אכן נעשה (אף לא על דרך טענה להתגבשותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לעיל ומתן הזדמנות למערער לסתור את החזקה הנ"ל), ומכאן, שלא היה מקום לחייב את המערער באופן אישי בחיובי הארנונה שנתבעו בכתב התביעה".

טענת המועצה המקומית כנגד בעל השליטה נדחתה, והחיוב האישי בוטל.

ע"א 2346/23 ק.ט חברה לניהול עסקים – מסעדת הבא בע"מ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (אר"ש, 22.1.24)

בית המשפט המחוזי קבע, כי אפילו אם קיים לחייב חוב בשיעור משמעותי אשר אינו בר הפטר, ניתן יהיה לתת לחייב הפטר מהחובות הרגילים כדי לקדם את שיקומו הכלכלי, לאחר שביהמ"ש יווכח שיש התכנות לפתרון או הסדרה של החוב המוחרג

בית המשפט המחוזי דן בשני ערעורים של חייבים על ביטול הליכי חדלות הפירעון נגדם. בשני המקרים היו לחייבים חובות שאינם בני הפטר, ובית המשפט של חדלות פירעון ביטל את הליך חדלות הפירעון מכיוון שבנסיבות אלה לא יהא בהליכי חדלות הפירעון כדי להביא לשיקומם הכלכלי של החייבים.

בית המשפט המחוזי הסתייג מהדברים, וקבע כי ניתן במקרים מסוג זה לתת הפטר על החובות בני ההפטר, בתנאי שמתקיים מהלך של הסדרת החובות שאינם בני הפטר, אשר יכול לחלץ את החייב מהמשבר כולו:

"נטייתי שלי היא כי במקרים המתאימים, ובהתאם למבחנים המקובלים בעניין מתן הפטר, יש לשאוף להעניק ליחידים הפטר מן החובות ברי-ההפטר הרובצים עליהם, שכן הדבר עשוי לקדם את שיקומם הכלכלי" […] ברם, "אין לעשות כן לפני שהובהר כי לגבי החובות שאינם ברי-הפטר, אכן ניתן להגיע להסדר או להפעיל את הכלים המשפטיים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל" […] "כאשר מונח מקרה כזה בפני בית המשפט, או אף קום לכן, יש לפנות לרשם ההוצאה לפועל או לנושים בעניין אותם כלים משפטיים" […] "או אז תובא בפני בית המשפט תמונה כוללת ותתקבל החלטה מושכלת ביחס לגורל הליך חדלות-הפירעון".

הערעורים התקבלו והדיון הוחזר לבית המשפט לבדיקת הנסיבות כאמור.

במסגרת החלטתו מתח בית המשפט ביקורת על הסיטואציה שבה הממונה על חדלות פירעון נותן צו לפתיחת הליכים לחייב שלו חוב משמעותי שאינו בר הפטר, ובעקבות כך מתנהל הליך שלם שאין לו תוחלת- עד לביטולו על ידי בית המשפט.

עוד נמתחה ביקורת על כך שיחידת הסיוע המשפטי מסרה עמדה עקרונית שונה מעמדתו של הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי, על אף שמדובר בשתי יחידות תחת משרד המשפטים.

עחדל"פ (מחוזי ת"א) 13583-09-22 מוגרבי נ' הממונה על חדלות פירעון (פורסם בהנהלת בית המשפט, 2.10.23)