המחוזי מכרסם בהלכת "אבי אלקיים": בעל חברה לא ישא בשכר הנאמן

בית המשפט המחוזי פירש בצמצום את ההלכה שהסדירה הפקדת ערובה על ידי בעל חברה יוזם הליך חדלות פירעון: "לא נקבע שיש לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן". האם לכך כיוון בית המשפט העליון?

עו"ד מיטל אופיר דגני

בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט חגי ברנר) קיבל באופן מצומצם בקשה של נאמן לחייב בעליה של חברה בתשלום חובות רשם החברות שנצברו לחברה. לצד זאת, בית המשפט דחה בקשה של הנאמן לחייב את בעל החברה בתשלום הוצאות הליך חדלות הפירעון.

ברקע בקשת הנאמן מצויה הלכת ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (נבו 28.11.2024), אשר קבעה כי במקרה של פירוק חברה שאין לה נכסים, יש להטיל את עלות הליך חדלות הפירעון על מי שנהנה ממנו – בעל החברה – ולא על הנאמן או הציבור, וזאת באמצעות חיוב של מגיש ההליך בהפקדת ערובה להוצאות, בתחילת ההליך.

על סמך זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב בעל מניות בתשלום שכר הנאמן והוצאות ההליך, כשקבע כי הלכת אבי אלקיים מסדירה הפקדת ערובה בלבד, ואינה מחייבת את בעל החברה יוזם ההליך בנשיאה מלאה בהוצאות ההליך.

וכך קבע בית המשפט:

"אכן, במקרה דנן עסקינן בחברה הנמנית על סוג החברות אליהן מכוונת הלכת אבי אלקיים, בהיותה חברה נטולת נכסים וללא מקורות פירעון. דא עקא, בהלכת אבי אלקיים לא נקבע שניתן לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן, אלא רק שניתן לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, כאשר הסנקציה היחידה בגין אי הפקדת הערובה היא ביטול ההליך. במילים אחרות, אם ניישם כעת את הלכת אבי אלקיים ונטיל על פסח הפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, פירושו של דבר הוא שפסח יוכל להכשיל את התביעה נגדו בכך שלא יפקיד את הערובה שתושת עליו, מה שיגרור את ביטול ההליך, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם? זאת ועוד, גם מבחינה מעשית, מרגע שהוטל חיוב כספי על פסח מכוחו של סעיף 288 לחוק, ממילא מתייתר הצורך בהפקדת ערובה לשכרו של הנאמן, שהרי נמצא כעת מקור כספי שממנו ניתן יהיה לשלם את השכר".

דומה כי בית המשפט כאן ביכר פרשנות טכנית – ולא התייחס להלכה זו על רקע הרציונלים שלה. שכן, בהלכת אבי אלקיים ביצע בית המשפט העליון ניתוח כלכלי של הסיטואציה, וקבע כי צודק יותר להטיל את הוצאות ההליך על יוזם ההליך – הוא שנהנה ממנו – ולא על הציבור בכללותו, וודאי שלא על הנאמן (ראו הלכת אבי אלקיים, פסקות 16-24 לחוו"ד של השופט גרוסקופף). לא נקבע, כי הפקדת ערובה יש בה כדי למצות את האחריות של בעל החברה בגין הוצאות ההליך, להיפך.

המשמעות האופרטיבית של ההחלטה כאן עשויה להשפיע למשל על שכר נאמן במקרים מורכבים, שבהם הערובה שהופקדה אינה מספיקה לכיסוי מלוא השכר, כך עשוי ההפרש להיות מוטל על כתפי הנאמן, ולא על כתפי יוזם ההליך, וזאת בניגוד לרוח הלכת "אבי אלקיים".

אציין, שעצם הדיון בשאלת הנשיאה בהוצאות הליך חדלות פירעון מגיע על רקע כשל מבני מתמשך בהליכי פירוק חברות, באין הסדרה מספקת הקובעת מי יישא בהוצאות הליכי חדלות פירעון המסתיימים כשקופת הכינוס ריקה. בפועל מי שנושא בהוצאות הוא הנאמן, העובד תמורת שכר זעום או ללא שכר, אף שהוא מבצע שירות חשוב לבעל החברה ולעובדיה. כתוצאה מכך קיימות תופעות של התפטרות של בעלי תפקיד מלשמש בתיקים אלה (לעיתים מתפטרים שני בעלי תפקיד באותו הליך), ולחילופין מוגשות בקשות המאלצות את בית המשפט המחוזי להידרש לטענות לגבי סכומים קטנים מאוד, ולו כדי שיתקבל סכום כלשהו בקופת ההליך.

סופו של דבר שבקשת הנאמן נתקבלה באופן חלקי לגבי אגרות רשם החברות (בגובה 3,857 ש"ח), ונדחתה לגבי נשיאה בהוצאות ההליך.

חדל"ת 63488-07-22 תריסי פסח בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (אר"ש 4.11.25).

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד הילה לנקרי, עו"ד מור אנגלשטיין אברהם.

העליון הכריע: חברות "ריקות" יחויבו בהפקדה כתנאי לניהול הליכי חדלות פירעון

בית המשפט העליון משנה את השיטה בתיקי פירוק קטנים: חברה המבקשת לנהל הליכי חדלות פירעון לשחרור נושאי משרה מעיצומים אישיים, תידרש להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנאמן, כתנאי למתן צו לפתיחת הליכים. דעת המיעוט: חובת הפקדת ערובה כתנאי למינוי נאמן, ולא למתן צו לפתיחת הליכים

עו"ד מיטל אופיר

חברה הפסיקה פעילותה לפני שנים. אין לה נכסים או זכויות. בעלי המניות והדירקטורים פנו לבית המשפט בבקשת פירוק, על מנת להמנע מהטלת עיצומים אישיים הכרוכים בהמשך קיומה.

במקרה זה מתנהל הליך חדלות פירעון שבמהלכו ממונה נאמן. הנאמן בודק את החברה וחוקר את בעלי המניות, ובסיום ההליך ממליץ על חיסולה בהיעדר נכסים או זכויות. במקרה זה אין גם מקור לתשלום שכרו של הנאמן והוצאות הליכי חדלות הפירעון, משום שקופת ההליך ריקה.

בית המשפט העליון פסק, כי במקרים מסוג זה יש מקום לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ההליך, וכתנאי למתן צו לפתיחת הליכים לחברה:

"כעניין של דין רצוי, אין הצדקה לכך שהעלות של פירוק החברה, במקרים בהם עסקינן, תגולגל על גורם שאינו נמנה על הגורמים העומדים מאחוריה, אשר הפיקו ממנה תועלת (או לפחות ביקשו לעשות כך) בזמן שהייתה קיימת, ואשר יוזמים כעת את הליך פירוקה למען טובתם האישית – בוודאי לא על הנאמן בהליך, אף לא על הציבור בכללותו".

שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי יש לחייב את יוזם ההליך בהפקדת ערובה, ונחלקו האם אי הפקדה תביא לכך שלא ימונה נאמן (דעת המיעוט של כב' השופט עופר גרוסקופף) או לכך שלא ינתן צו פתיחת הליכים (דעת הרוב של כב' השופטים דוד מינץ ויחיאל כשר). דעת הרוב סברה, כי חוק חדלות פירעון קבוע את התנאים המהותיים למתן צו פתיחת הליכים, אולם אינו שולל את סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים שאינם כרוכים במהותה של חדלות הפירעון, דוגמת הפקדת ערובה.

מלבד זה, ההנמקות והפירוט שנקבעו בחוות דעתו של השופט עופר גרוסקופף היו מקובלים על דעת הרוב, ובכלל זה קביעת גובה הערובה:

"הסכום שיידרש כערובה להוצאות ייקבע בהתאם להיקף הפעולות הנדרשות מהנאמן לצורך יישום תקין של הליכי הפירוק, על פי שיקול דעתו של בית המשפט. יודגש עם זאת כי סכום זה ייקבע בשיעור מתון, שלא יעלה על אלפי שקלים חדשים בודדים, אלא בהינתן קיומה של הצדקה ייחודית לכך (והשוו ל"שכר הבסיס" שנקבע בתקנה 106ב לתקנות חדלות פירעון לעניין שכר נאמן בהליכי חדלות פירעון של יחידים העומד על 4,730 ש"ח בתוספת מע"מ)".

בית המשפט מציין, כי אין לגזור גזירה שווה להליכי חדלות פירעון ליחידים.

עוד מציין בית המשפט, כי תקנות השכר אינן משקפות הסדר ממצה בכל המקרים, ובית המשפט רשאי ליצור הסדרים העונים לצרכים שלא הוסדרו בתקנות:

"נקבע כי אכן ישנם מקרים בהם ניתן וראוי לפסוק שכר טרחה שלא על בסיס המסלולים הקבועים בתקנות השכר). ודוק, הפסיקה האמורה מתייחסת אומנם למסלולי חישוב השכר, ולא למנגנוני הבטחת תשלומו (אשר הם נושא דיוננו), אך נראה שיש בה כדי לשלול עמדה לפיה תקנות השכר מהוות הסדר ממצה ביחס לאופנים בהם מתבצע תשלום שכר הנאמן – תנאי התשלום כמו אופן חישוב השכר (ראו, למשל: עניין ענטופ, בפסקאות 5-4). ברי איפוא, לדידי, כי תקנות השכר אינן סותמות את הגולל על יכולתו של בית המשפט לקבוע מנגנון חדש להבטחת תשלום שכר הנאמן, דוגמת המנגנון המוצע, כאשר הדבר נצרך לצורך שיפויו של בעל התפקיד בגין עבודתו (צורך שעל פני הדברים אף עולה בקנה אחד עם תכליותיהן של תקנות השכר)".

הערעור נדחה.

ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (אר"ש 28.11.24).

חיוב בעל השליטה בחוב עיריה? רק אם הבריח את נכסי החברה

בית המשפט העליון קבע כי חיוב אישי של בעל שליטה בחוב ארנונה של חברה, יעשה רק במקרים שבהם הוכח כי החברה התפרקה והעבירה את נכסיה ללא תמורה, או בתמורה חלקית לאחר

מועצה מקומית תבעה חברה לתשלום חיובי ארנונה, וביקשה לחייב גם את בעל השליטה בחוב. בין היתר טענה, כי בעל השליטה של החברה חב בחוב באופן אישי מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992. וזה נוסח הסעיף:

"8(ג). על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה".

בית המשפט קבע, כי מנוסח הסעיפים עולה שהחבות היא רק אם התקיימו תנאים מסוימים, המנויים בסעיף 119(א)(1) לפקודת מס הכנסה:

119א. (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

[….]

על רקע הוראות הסעיפים המובאים, בית המשפט דחה את טענות המועצה המקומית כנגד בעל המניות, כשהוא מציין:

"על מנת לייחס את חובות החברה באופן אישי למערער, היה על המועצה להראות כי החברה התפרקה או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית למערער או לצד שלישי כלשהו. המועצה לא העלתה טענה זו, וממילא לא הוכיחה כי כך אכן נעשה (אף לא על דרך טענה להתגבשותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לעיל ומתן הזדמנות למערער לסתור את החזקה הנ"ל), ומכאן, שלא היה מקום לחייב את המערער באופן אישי בחיובי הארנונה שנתבעו בכתב התביעה".

טענת המועצה המקומית כנגד בעל השליטה נדחתה, והחיוב האישי בוטל.

ע"א 2346/23 ק.ט חברה לניהול עסקים – מסעדת הבא בע"מ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (אר"ש, 22.1.24)

החברה בפירוק? אין חיסיון עורך דין-לקוח על יעוץ משפטי לדירקטורים

נאמן לחברה רשאי לותר על חסיון עורך דין לקוח בשם החברה והאורגנים שלה, לרבות לגבי יעוץ משפטי שניתן לדירקטורים ולוועדות דירקטורים בחברה, הקשור עם פעילותם בחברה. כתוצאה מכך עורכי הדין שנתנו יעוץ לוועדות הדירקטוריון חויבו לחשוף מסמכים לבקשת הנאמן

נאמן ביקש לעיין במסמכים הקשורים ביעוץ משפטי שניתן לדירקטורים חיצוניים בחברה, אשר שימשו בין היתר כחברים בוועדות. דרישת הנאמן לא הייתה מקובלת על הדירקטורים, שהתנגדו וטענו כי המסמכים חוסים תחת חסיון עורך-דין לקוח, וכי חסיון זה הוא חסיון אישי של הדירקטורים ואינו חסיונה של החברה.

בית המשפט העליון (בדן יחיד) קיבל את עמדת הנאמן, וקבע כי אף שבעת חייה של החברה, ועדות הדירקטוריון אמורות להיות עצמאיות בעבודתן, הרי שהן עדיין אורגנים של החברה, ומעת שנקלעה לפירוק – הנאמן מוסמך, בנעלי החברה, לוותר על חסיון עורך הדין לקוח בעניינים אלה:

"כחלק מתפישה רחבה של סמכויות החקירה של הנאמן, ובכל הנוגע לחברה בפירוק (להבדיל מהליך פשיטת רגל של יחיד), צמצמו בתי המשפט את החיסיון המוחלט ביחסי עורך דין-לקוח" […] "מהאמור עד כה עולה שבעל תפקיד זכאי לוותר על חיסיון עורך דין-לקוח ולקבל לידיו מסמכים שהם תוצר התייעצות עם יועץ משפטי חיצוני לחברה, וכן כפי שעמדתי על כך לעיל, שוועדת הביקורת והוועדות הבלתי תלויות הן אורגן מאורגני החברה".

בית המשפט מבחין בין המצב המשפטי בעת חיי החברה, שם קיים חסיון שהחברה אינה יכולה להסירו – לבין מצבה של החברה בפירוק:

"עת חיותה של החברה – יש לשמר חיץ ברור ושריר בין תוצריה הפנימיים לבין יתר נושאי המשרה, לרבות יתר חברי הדירקטוריון שאינם מכהנים בוועדות הללו. על-כן, אין לקבל טענה כי החברה היא בעלת חיסיון עורך דין-לקוח במקרים בהם הוועדות, כאורגן של החברה, נועצות ביועץ משפטי חיצוני. […] אולם, בעת חדלות פירעון, גורמי ההנהלה האמורים עזבו את החברה, ואלו 'מודחים' לטובת הנאמן"

במקרה הנדון הוכח בראיות שהיעוץ המשפטי ניתן לוועדות הדירקטוריון ולא לדירקטורים באופן אישי, ואולם נקבע, כי גם יעוץ אשר ניתן לדירקטורים לפי סעיף 266 לחוק החברות נחשב יעוץ לצורך ביצוע תפקידם, וגם במקרים כאלה הזכות לותר על החיסיון מוקנית לחברה – ולנאמן שמונה בנעליה:

"אני סבור שיש לראות את החברה כבעלים של החיסיון, במקרה של ייעוץ משפטי שניתן מכוח סעיף 266. ודוק, סעיף 266 לחוק החברות אמנם מקנה לדירקטור אפשרות לקבל ייעוץ מקצועי, אך לא מדובר בייעוץ אישי לצרכיו הפרטניים של הדירקטור. אלא – מדובר בייעוץ "לצורך ביצוע תפקידו", שמתמצה ברצון לפעול למען מימוש תכלית החברה. הנחה זו מתחדדת, באותם "מקרים מיוחדים" (כדרישת סעיף 266 לחוק החברות), כבענייננו, בהם החברה היא שמממנת את הייעוץ".

עם זאת נקבע, כי סמכות הנאמן אינה בלתי מוגבלת ולא יכול שתהווה "מסע דיג", ויש להגבילו אף במקרים שבהם ברור כי מדובר במהלך לאיסוף ראיות לקראת תביעה עתידית שתוגש.

הבקשה לרשות ערעור נדחתה והצדדים נדרשו להציג את המסמכים לבקשת הנאמן.

רע"א 6280/22 ענבר נ' נאור הנאמן לחברת איי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 18.4.23)