ניתן לפרק שיתוף גם כשחלק מהבעלים אינם מזוהים

רשם המקרקעין מחויב לרשום פסק דין המאשר מכר נכס בפירוק שיתוף, גם אם הבעלים רשומים במרשם המקרקעין ללא מספרי תעודות זהות. בית המשפט היה רשאי להורות על פירוק השיתוף לאחר שמוצו כל הניסיונות לאתר את הבעלים, ולאחר שנעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם בתמורת המכר

נכס מקרקעין ובו בעלים רבים, נמכר במסגרת הליך לפירוק השיתוף. מאחר שרישום הנכס במקור בוצע לפני שנים רבות, חלק מהבעלים היו רשומים בו ללא מספרי זיהוי, באופן אשר לא אפשר להתחקות אחר זהותם. במשך כשש שנים פעלו הצדדים על מנת לנסות ולאתר את כלל בעלי הקרקע, ומשלא הצליחו הורה בית המשפט על מינוי כונס נכסים ופירוק השיתוף על דרך המכר.

כונס הנכסים מכר את הנכס והמכר אושר בבית המשפט. ואולם, בבוא כונס הנכסים לרשום את צו המכר, סירב רשם המקרקעין, ופנה לבית המשפט בדרישה כי יורה על ביצוע זיהוי של בעלי הנכס (בהתאם לע"א 6894/15 זלצר). בית המשפט הורה לכונס הנכסים לאתר את הבעלים, ועל דרישה זו ערער כונס הנכסים.

בית משפט העליון קבע, כי משעה שניתן פסק דין של בית המשפט המורה על פירוק השיתוף, רשם המקרקעין מחויב לרושמו:

"הבנו והערכנו את מחויבותו של רשם המקרקעין לסוגיית הזיהוי בהתאם לנהלים, וניכר היה כי בבסיסה מונחת דאגה כנה לזכויות הקניין של בעלי המקרקעין המקוריים ולאינטרס הציבור. יחד עם זאת, החשש לפגיעה נטענת בזכויותיהם של מי שרשומים כבעלים מעוגן בהחלטה על פירוק השיתוף ולא בביצוע הרישום על-פיה. על כן, כפי שהוסבר, משעה שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף במקרקעין והסכם המכר אושר על-ידיו, אין עוד מקום לבחינת זהותם של בעלי המקרקעין המקוריים. […] הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן פירוק השיתוף נעשה על דרך של מכירה. בנסיבות אלה, המרב שזכאים לו הבעלים הרשומים הוא תשלום כספי תמורת חלקם במקרקעין".

לגבי עצם פירוק השיתוף במצב שבו קיימים בעלים בלתי מזוהים, נכתב:

"ביסודה של הבקשה דנן מונח הליך של פירוק שיתוף שיכול להיעשות, ואף נעשה במקרים רבים, שלא בהתאם לרצונם של חלק מהבעלים. על כן, אין לשלול את האפשרות שבית המשפט יורה על פירוק שיתוף במקרקעין אף במצב שבו חלק מבעלי הזכויות עלומים ולא ניתן להתחקות אחריהם. זאת, בכפוף לכך שנעשו מאמצים ניכרים לאתרם ובית המשפט התרשם כי הדבר אינו אפשרי, וכן נעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם הכספיות אם יוכיחו את זהותם בהמשך. הדברים אמורים בשים לב לתכליות העומדות בבסיסו של ההסדר החקיקתי שחל על פירוק שיתוף במקרקעין, ובראשן הגנה על זכותו של כל אחד מהבעלים לצאת מקשר שהוא אינו מעוניין בו, לצד הגנה על האינטרס הציבורי שבניצולם ובפיתוחם היעיל של המקרקעין".

הערעור התקבל, בית המשפט הורה לרשם המקרקעין לרשום את הרוכשים כבעלים גם מבלי לבצע זיהוי של המוכרים המקוריים, בכפוף, לכך שכונס הנכסים יעביר את התמורה לרוכשים רק לאחר זיהויים.

רע"א 6889/23 באר"ז נ' רשם המקרקעין נתניה (אר"ש, 25.6.24)

הגרוש שילם את המשכנתא במקום גרושתו – האם יקבלה בחזרה?

הון או מדור? בית המשפט עושה סדר – תשלומי המשכנתא ששילם בן הזוג אמנם הגדילו את ההון של גרושתו, אבל הוא יקבל חזרה רק את הסכומים שעולים על רכיב המדור שבו היה עליו לשאת. בית המשפט חייב לקבוע את דמי "המדור הראוי" על בסיס ראיות ואין מדובר ב"ידיעה שיפוטית"

בני זוג התגרשו, אך המשיכו לגור יחדיו עוד שנתיים לאחר מועד הקרע. בכל התקופה שממועד הקרע שילם הגרוש את כלל תשלומי המשכנתא, לרבות המחצית של גרושתו.

לאחר חתימת הסכם מזונות ביניהם, הגרוש הגיש תביעה כנגד גרושתו להשבת התשלומים ששילם במקומה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי שעה שתשלומיו הביאו להתעשרות הונית של האישה, עליה להשיבם לו. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, וקבע כי תשלומי המשכנתא ששילם חופפים את תשלומי המדור הסבירים – ולכן קבע כי אין לבצע השבה.

בית המשפט העליון קבע, כי תשלומי המשכנתא שמבוצעים במסגרת הליך גירושין עשויים להיות מורכבים משני רכיבים – רכיב של מדור ורכיב הוני. אין בהכרח חפיפה בין השניים, ובן הזוג מחויב לשלם את המדור הראוי בלבד:

"ברמת העיקרון, תשלום משכנתא המשולם על ידי בן זוג בגין חלקו של בן זוגו במשכנתא הרובצת על דירתם המשותפת, אשר נקנתה יחדיו כאשר שלום שרר במעונם, הוא תשלום הוני אשר מגדיל את הונו של בן הזוג שעבורו הוא משולם […] לצד זאת, סבורני כי תשלומי משכנתא כאמור יכולים להיום משולמים חלף תשלומי המדור בהם נושא המשלם, כאשר הלה מחויב לספק מדור לילדיו או לבן זוגו – כפי שנקבע בפרשת ברזילאי. כאשר תשלום המשכנתא החודשי זהה לדמי המדור החודשיים, טוב ייעשה בית המשפט לענייני משפחה אם יחייב את החייב במדור לשלם את תשלומי המשכנתא בעבור בן זוגו; שאם לא כן, נמצא את עצמנו מסבכים שלא לצורך את מערכת התשלומים החלים על בני הזוג. הלכת ברזילאי קבעה את אשר קבעה כדי למנוע סיבוך זה. במובחן מכך, הלכת שוקר מתייחסת למקרים בהם לא קיימת חפיפה בין דמי המדור לתשלומי המשכנתא. ברי הוא, כי באין חפיפה כאמור הסדר הטוב מחייב הפרדה בין תשלומי משכנתא לתשלומי מדור".

ואולם, בית המשפט העליון הסתייג מקביעת בית המשפט המחוזי כי תשלומי המשכנתא שביצע האב חופפים לדמי המדור הראוי בנסיבות העניין, וזאת מבלי לשמוע ראיות לגבי גובה המדור ומבלי להיעזר בחוות דעת מומחה:

"קביעתו של בית המשפט המחוזי שאמדה את עלויות המדור בהתבסס על ניסיונו וידיעתו הינה מנוגדת לדיני הראיות הנהוגים במחוזותינו. דינים אלה אינם מאפשרים לשופטים לעשות שימוש בידיעתם האישית כדי לקבוע מחירי נדל"ן, עלויות דיור ודמי שכירות ראויים. עניינים אלה אינם בגדר 'מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה'".

התיק הוחזר לבית המשפט קמא לצורך שמיעת ראיות לגבי גובה המדור, כשנקבע עקרונית, כי כל סכום שמעל רכיב המדור יושב לגרוש על ידי הגרושה.

הערעור התקבל.

בע"מ 1061/24 פלוני נ' פלונית (אר"ש, 22.5.24).

אושר: הנושה יקנה את הנכס של החייב כנגד קיזוז החוב

בית המשפט אישר רכישת נכס בידי נושה של החייבת, כש-80% מהתמורה תשולם בקיזוז החוב, ו-20% ישולמו במזומן לצורך תשלום הוצאות שונות, מסים ושכר טרחה. נדחתה טענה ולפיה יש לאפשר לחייבת לעדכן את השמאות כלפי מטה, שעשה שיש הצעת רכישה ממשית בסכום גבוה מהשמאות הנוכחית

שתי אחיות הסתכסכו לאחר שאחת מהן נטלה כספים מחשבון אמן המנוחה. האחות נתבעה וחויבה להחזיר את הסכום. משלא עשתה כן, נפתחו נגדה הליכי פשיטת רגל. ניתנה לחייבת אפשרות לשלם את החוב בתשלומים חלף מכר הדירה, ומשלא עמדה בהסדר זה הוצאה דירתה למכירה, ונקבע, שתמכר כתפוסה. בהתמחרות שהתקיימה, הוגשה רק הצעתה של הנושה, אשר ביקשה לרכוש את הדירה במחיר הגבוה מסכום השמאות, כשמרבית הרכישה תיעשה בקיזוז החוב, וחלק קטן ישולם במזומן לצורך תשלומים שונים הנדרשים בעסקה.

בית המשפט העליון דחה טענה ולפיה לחייבת זכות לפדות את דירת המגורים, לאחר שלא עמדה בהסדר שאושר:

"למבקשים לא עומדת זכות קנויה לפדות את הזכויות בדירת המגורים. אכן, ככלל מכירת בית המגורים של החייב היא תוצאה קשה עבורו, שכן היא עלולה להותיר אותו ללא קורת גג באופן היוצר בעיה סוציאלית קשה. בעיה כזו מחריפה כאשר לחייב יש בני משפחה התלויים בו והמתגוררים אף הם באותו הבית. לכן, נקבע כי בנסיבות המתאימות יש מקום לאפשר לחייב לפדות את בית המגורים שלו […] ואכן, בהתאם לכלל זה, ניתנה למבקשת אפשרות לפדות את זכויותיה בדירה במסגרת הסדר ההפטר המותנה. כאמור, היא לא מימשה אפשרות זו, לא קיימה את התחייבויותיה במסגרת ההסדר ולא שילמה כל תשלום לקופת פשיטת הרגל".

כן נדחתה הטענה, ולפיה יש לאפשר לחייבת לעדכן את השמאות כך שתתייחס למגורים צפויים של אחרים בדירה. נקבע, שכשיש הצעת רכישה במחיר העולה על השמאות, יש להעדיף אותה:

"אף לו זכות הפדיון הייתה עומדת למבקשת גם בשלב זה של הליך, הרי שלא עומדת לה זכות קנויה לרכוש את הדירה בתמורה הנמוכה מתמורת המכר שאושרה. […] ככלל, נועדה הערכת השמאי כדי להבטיח כי הנכס לא יימכר במחיר שהוא נמוך יותר מערכו הריאלי. […] במקרה דנן, קיימת רוכשת – הנושה – המציעה לרכוש את הדירה במחיר העולה על הערכת המחיר של השמאי. ככלל, כאשר ישנה הצעת מחיר ממשית, היא עדיפה על ההערכה התיאורטית של השמאי ביחס לשווי הנכס ובלבד שהיא גבוהה יותר מהערכת השמאי".

הערעור נדחה.

רע"א 8498/22 שיינקר נ' פריצקי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 19.2.23)