תגית: שמאות

רק במקרים חריגים. אם כל המתמחרים הם "אנשי פנים" הקשורים לנכס הנמכר; אם שווי הנכס קשה להערכה; אם ההצעה החדשה גבוהה באופן משמעותי; אם קיים פער בשווי בין הערכת הנאמן מראש לבין ההצעה שהושגה; אם החברה הזוכה התחייבה לרכוש בכל מקרה והפקידה ערבות שתביא לכך שהקופה לא תפגע; שילוב הנימוקים הצדיק פתיחה מחדש של הליכי מכר במקרה שבו התקבלה הצעה חדשה לאחר ההתמחרות

חברה שעסקה במחקר ופיתוח של טכנולוגיה הנוגעת לגידולים חקלאיים – נקלעה להליכי פירוק. לחברה לא הייתה פעילות משמעותית, אולם היו באחזקתה מניות של חברות אחרות בתחום החקלאות, אשר היו משועבדות לנושה מובטחת. הנאמן פעל לפרסום ולמכר המניות, ואולם – אף שבראשית ההליך העריך את שוויין של המניות בקרוב ל-21 מליון ש"ח, בהליך המכר עצמו הצליח לקבל הצעת רכישה אחת בלבד, בסך 2.5 מליון ש"ח, וגם היא הייתה מאחד מבעלי המניות בחברות שמניותיהן נמכרות.

הנושה המובטחת לא השלימה עם הסכום הנמוך שהשיג הנאמן, והציעה בדיון להשוות את ההצעה ולהוסיף עליה 15 אחוזים, כשהסכום ישולם מקיזוז החוב כלפיה, ככל שיוכרע כי אכן החוב בדין מובטח. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לכבד את ההצעה הזוכה בהתמחרות, ואין לפתוח את הליכי המכר מחדש. על החלטה זו הוגש ערעור.

בית המשפט העליון (כב' השופט גרוסקופף) הפך את ההחלטה, והורה על קיום התמחרות נוספת, וזאת על סמך שלושה מאפיינים של המקרה:

1. טיב הנכס הנמכר– מניות מיעוט של חברה שקיים קושי להעריך את שוויין, והפער בין המחיר שהושג, לבין השווי שהוערך מלכתחילה.
2. ערבויות – התחייבות של המציע המאוחר לספק ערבויות לרכישת המניות בכל מקרה מעל המחיר שהוצע לראשונה, ולשאת בכל נזק שיגרם לחברה או לקופה.
3. מיעוט מציעים שלא אפשר קיום התמחרות, והיותם של המציעים "אנשי פנים".

קביעה מעניינת בפסק הדין נוגעת לכך שאם מציעי ההצעות הם כולם "אנשי פנים" המכירים את הנכס הנמכר, אינטרס ההסתמכות שלהם יחשב לחלש יחסית ויש לתת לו משקל מוגבל:

"קיים סיכון נמוך במיוחד לפגיעה במציעים פוטנציאליים ולהשפעה ארוכת טווח על הליכי התמחרות, שעה שהמציעים היחידים בענייננו אינם מציעים 'מן השורה', אלא אנשי פנים (ודוק, אין דופי במקרה זה בהשתתפות אנשי הפנים בהתמחרות; יש קושי בכך שאנשי הפנים הם היחידים שהיו מוכנים להגיש הצעות, ושאפילו ביניהם לא התקיימה כל תחרות). בהמשך לכך, סבורני גם כי האינטרסים והתכליות של עיקרון סופיות הליכי המכר, העומדים כשיקול נגד למול השאת התמורה המתקבלת מהמכירה – אינם מתקיימים, ולמצער המשקל שלהם בנסיבות העניין שלפניי נמוך במיוחד. אין מדובר איפוא במקרה הרגיל שבו התקיים הליך התמחרות כהלכתו, במובן זה שהוגשו מספר הצעות ונבחרה הטובה מבניהן, ולאחר מכן הגיעה הצעה מאוחרת […]. עסקינן במקרה חריג, בגדר היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל".

נימוקים נוספים לפתיחת ההליך להתמחרות מחדש נוגעות לשאלת היקף הפיקוח שיפעיל נושה מובטח על הליכי מכר המבוצעים על ידי הנאמן בנכסים המשועבדים, לפי סעיף 248 לחוק. בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה אם מהות הפיקוח של נושה עולה כדי "זכות וטו" לגבי העסקה שמבקש הנאמן לאשר.

נקבע שמשעה שכל הנימוקים מובילים מאליהם לצורך לפתוח את ההליך להתמחרות חדשה, יש להורות כך גם נוכח הוראות סעיף 248 ומבלי לדון בשאלה העקרונית של טיב הפיקוח שרשאי הנושה המובטח להפעיל ומהותו.

משכך הוכרע כי אם נחברה המציעה תפקיד ערבונות כמוצע על ידה, יתקיים הליך התמחרות נוסף בינה ובין המציע.

הערעור התקבל.

רע"א 61142-07-25 מ.ר.מ מרחבית אחזקות וניהול בע"מ נ' אילן ביוקלצ'ר בע"מ (ארש 18.8.25).

בית המשפט העליון ביטל הסדר נושים שאושר ללא הסכמת אחת מאסיפות הנושים. נקבע שהצעה לשלם את שוויו של הנכס לפי שמאות ובתשלומים, אינה שקולה בהכרח לסכום שיתקבל במזומן ממימוש הנכס. הותוו מבחנים לבדיקת שקילות המוצע בהסדר, מול התמורה בהליכי מימוש. עוד נקבע, כי ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור לפי חוק חדלות פירעון

חייבים נטלו הלוואה מנושה חוץ בנקאי, ושיעבדו את בית מגוריהם. לימים לא עמדו בתנאי ההלוואה, והנושה פעל למימוש הנכס. החייבים אשר קרסו על רקע עיסוקם החקלאי, פנו להליכי חדלות פירעון, ושם נקבע כי הנכס ימומש על ידי הנושה המובטח, לאור הוראות חוק חדלות פירעון, בשל גובה החוב לנושה, שהיה גבוה משווי הנכס. ב"כ הנושה המובטח מונה כונס נכסים, והתקיים בהוצאה לפועל דיון בשאלת הסידור החלופי, שם נקבע כי החייבים יקבלו כסידור חלופי סך של 192,000 ש"ח.

החייבים הגישו הצעת הסדר נושים, אשר במסגרתה בין היתר ישולם לנושה המובטח שווי הנכס לפי שמאות, בהפחתת הסידור החלוף, ובפריסה לתשלומים. הצעת הסדר הנושים זכתה להסכמת 90% מהנושים הבלתי מובטחים, אולם הנושה המובטח התנגד, בטענה שבמסגרת הליכי מימוש יוכל לקבל תמורה הגבוהה מהסכום המוצע על ידי החייבים. בית המשפט השלום אישר את ההסדר על אף התנגדות הנושה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור על ההחלטה.

נקבע, כי בית המשפט לא שקל נכונה כאשר בחן את התמורה לנושה המובטח, המתנגד להסדר, ואישר תמורה שעשויה להיות נמוכה מזו שתתקבל במימוש הנכס. בית המשפט ניסח מספר מבחנים שיש לשקול כששוקלים את התמורה המוצעת בהסדר:

"אישור הצעת הסדר שלא זכתה לרוב הדרוש מצד הנושים, ייעשה רק כאשר שוכנע בית המשפט כי הצעת ההסדר 'הוגנת וצודקת' ביחס לכל נושה באסיפת סוג שלא אישרה אותה. במסגרת זו יבחן בית המשפט בין היתר את השלכות אי-האישור על החייב; את היחס בין התמורה שיקבל הנושה במסגרת ההסדר למול התמורה שהיה מקבל אלמלא ההסדר […] האם נותרו בידי החייב נכסים מבלי שהובטחה לכל נושה באסיפה המתנגדת תמורה השווה למלוא החוב כלפיו; והאם הובטחה לנושים המובטחים באסיפה המתנגדת תמורה שערכה אינו נמוך משווי הנכס המשועבד לטובתם או מהחוב הכולל שלטובת פירעונו שועבד הנכס (לפי הנמוך). מבלי לגרוע מחשיבותם של שיקולים אלה, הם אינם מהווים רשימה סגורה. על בית המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את מכלול השיקולים שעשויים להשליך על השאלה האם הצעת ההסדר אכן הוגנת וצודקת ביחס לכל הנושים באסיפה המתנגדת, והאם היא מגלמת איזון ראוי בין אינטרס הנושים להשיא את התמורה שיקבלו על חשבון חובם לבין אינטרס החייב"

פסק הדין מתייחס ספיציפית לבחינת הערך שניתן לקבל במימוש כפוי של הנכס, לעומת הערך כפי שהוא עולה מהערכת שמאי:

"בית המשפט רשאי, ובמקרים מסוימים אף נדרש, לבחון אלו הליכים כבר תלויים ועומדים למימוש הנכס ואיזו תמורה צפויה להתקבל באותם הליכים. אכן, אין בעצם קיומם של הליכי מימוש המתנהלים על ידי נושה כדי להביא בהכרח למסקנה כי אין לאשר הצעת הסדר לה הוא מתנגד. ברם קיומם של הליכים אלה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים להחלטה על אישור הסדר. הליכים אלה אינם רלוונטיים רק לבחינת הוגנות ההסדר כלפי הנושה אשר החל בהליכי מימוש עצמאיים והשקיע משאבים בניהולם, ודאי במקרים שבהם הדבר אושר על ידי בית המשפט קודם לכן. הם רלוונטיים גם ובעיקר לבחינת שווי השוק של הנכס המשועבד, נתון לו העניק המחוקק חשיבות רבה (וראו סעיף 87(3) לחוק). זאת נוכח הליכי ההתמחרות הנערכים במסגרת הליכי המימוש, שיש בהם כדי לספק נתונים זמינים בדבר ערכו הריאלי של הנכס אשר אינם בהכרח מתקבלים במסגרת הערכת שמאי".

בית המשפט העליון מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לתת משקל להליכי המימוש הננקטים ולשווי שניתן להשיג בהם. נקבע כי השיקולים שהעלתה הנושה בהתנגדותה אינם בלתי לגיטימיים, וכי עמידה על קבלת יתרון כלכלי היא זכותו של הנושה:

"הנחת היסוד היא כי נושה, ובכלל זה נושה מובטח, שוקל שיקולים "אנוכיים" במובן זה שהוא מעוניין להשיג את התוצאה הכלכלית הטובה ביותר עבורו. שיקולים פסולים בהקשר זה אינם כאלו, אלא שיקולים החורגים מבחינת הלגיטימיות הכלכלית של ההסדר עבורו […] תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי התנגדות המערערת להצעת ההסדר, תוך דרישה להמשך קיום הליכי ההתמחרות לצורך קבלת הצעות, מבוססת על טעמים בלתי לגיטימיים".

כך למשל נקבע, כי אף לעמדת החייבים, הנושה תקבל רק כ-90% מסכום החוב, ובתשלומים, וזאת לעומת מימוש במזומן. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון:

יש רגליים לסברה כי בבוא בית המשפט לאשר תמורה בתשלומים לנושה מובטח יש להבטיח כי תשלומים אלה יישאו ריביות באופן שישקף את הנזק שייגרם לנושים כתוצאה מאופן תשלום זה".

מכאן מגיע בית המשפט למסקנה, שהתמורה שהוצעה בהסדר נמוכה מגובה החוב המובטח, ויתכן כי היא נמוכה משווי הנכס במכירה מרצון. בית המשפט מציין, כי במקרה של תמורה נמוכה בהתמחרות, לחייבים תהא אפשרות לפדות את הנכס במחיר שיושג בהתמחרות ובהליכי המימוש.

לעניין הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – פסק הדין נתן מענה גם לשאלה אשר הועלתה קודם לכן בעניין לפידות (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר (22.10.20)), לגבי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בית המשפט ציין כי החוק שותק לגבי האפשרות להגיש ערעור מסוג זה, אולם בסופו של דבר הכריע:

"אני מאמץ אפוא את עמדת הממונה כי גם בהליכי חדלות פירעון קיימת אפשרות להגשת בקשות רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (וב'גלגול רביעי') לבית משפט זה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בדין האזרחי 'הרגיל'. היינו, רשות ערעור כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר היא דרושה לשם מניעת עיוות דין".

בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הערעור והשיב את הדיון לערכאה דלמטה לדון שוב בהתקיימות סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, לעניין כפיית הסדר על הנושה.

נפסק: הכונס הרשמי רשאי להביע בבית המשפט העליון עמדה סותרת לעמדתו שהובעה במחוזי, גם ללא שינוי נסיבות. עוד נפסק, כי הנושים רשאים לממש נכסי מקרקעין של החייבים באם הנאמן אינו מעוניין לעשות כן

חייבים קיבלו הפטר מחובותיהם אף שהתנהלו בחוסר תום לב במהלך הליך פשיטת הרגל, הסתירו נכסים והעלו טענות שונות לבעלות של צדי ג' בהם. בסופו של יום הציעו הצעה כספית לסיום ההליכים בדרך של הסדר נושים. רוב גדול של הנושים התנגד, אולם בית המשפט החליט לתת להם הפטר אם יעמדו בתנאים זהים לאותה הצעת הסדר שנדחתה.

הכונס הרשמי בבית המשפט המחוזי תמך במתן הפטר לחייבים, בטענה שיש בהצעה זו כדי למקסם את הערך לנושים בהתחשב בקושי הצפוי במימוש הנכסים. ואולם, בבית המשפט העליון הציג ב"כ כונס הנכסים הרשמי עמדה אחרת, ולפיה לא היה מקום להעניק הפטר בנסיבות העניין בשל התנהלות החייבים, ובטרם בוצעו שמאויות לנכסיהם.

בין טענות החייבים נטען כי הכונס הרשמי, כרשות מנהלית, אינו יכול להביע עמדות סותרות בהליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, ועליו להציג עמדה אחידה ועקבית.

טענת החייבים בהקשר זה נדחתה, ונקבע מפי השופט מינץ:

"חרף העובדה שאפשר להביט על הכנ"ר […] כ'רשות מינהלית' בהקשר של מתן חוות דעת לבית המשפט, הוא אינו כזה במלוא מובן המילה. הוא בעל תפקיד מרכזי ומשמעותי בהליכי פשיטת רגל וחדלות פירעון […] והוא נדרש להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית בסוגיות הדרושות להכרעה ולסייע לבית המשפט להגיע לתוצאה הצודקת והנכונה. כמו כן, הוא אינו "בעל דין רגיל" לכל דבר ועניין שתוצאת ההליך עשויה להשפיע על זכויותיו או חובותיו, כי אם משמש כמעין 'יועץ מקצועי' לבית המשפט. משכך, לא רק שהכנ"ר רשאי, הוא אף מחויב, מכוח תפקידו, להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית האובייקטיבית, אף אם הוא הביע עמדה שונה בעבר והיא השתנתה בשל בחינה מחודשת של מצב הדברים בתיק. זאת אף מבלי שהתקיים שינוי נסיבות ומבלי שהתגלו עובדות חדשות".

        בית המשפט התייחס גם לאפשרות שבעל תפקיד ממונה ישנה את דעתו במהלך ההליך:

"כשם שהכנ"ר עשוי לשנות את עמדתו, גמישות מסוימת עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהתייחסות בית המשפט לשינוי בעמדה של בעל התפקיד, המופקד על גיבוש התמונה המלאה בקשר למצבו של החייב ולהיקף הנשייה. ברי כי גם על בעל התפקיד חלה החובה לפעול בתום לב בהליך, באופן שבו העלאת טענות סותרות, שנועדה להשיג יתרון דיוני או לנצל את בתי המשפט, עשויה להיבלם גם כן באמצעות כלל ההשתק השיפוטי. אולם ישנם מצבים שבהם ניתן לאפשר גם את שינוי עמדתו של בעל תפקיד, הנעשה לאחר בחינה מחודשת, בתום לב ומכוח תפקידו המקצועי. הכול לפי נסיבות העניין".

בית המשפט הדגיש, והדברים אף צוינו בהערה של השופטת רות רונן, כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את עמדת הכנ"ר, ופוסק לפי שיקוליו שלו.

הערעור נדחה והפטרם של החייבים בוטל. התיק הוחזר לבדיקה מחדש של ערכי הנכסים, ושקילה מחודשת של מתן ההפטר, כשהודגש כי זכויות החייבים בנכסים לא יוחזרו להם גם אם ינתן להם הפטר. הנאמן יוכל להביע דעתו אם מעוניין לפעול לממשם, ובאם לא – יוכל המימוש של הנכסים להיעשות על ידי הנושים.

ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז (אר"ש 15.11.23).

בית המשפט אישר רכישת נכס בידי נושה של החייבת, כש-80% מהתמורה תשולם בקיזוז החוב, ו-20% ישולמו במזומן לצורך תשלום הוצאות שונות, מסים ושכר טרחה. נדחתה טענה ולפיה יש לאפשר לחייבת לעדכן את השמאות כלפי מטה, שעשה שיש הצעת רכישה ממשית בסכום גבוה מהשמאות הנוכחית

שתי אחיות הסתכסכו לאחר שאחת מהן נטלה כספים מחשבון אמן המנוחה. האחות נתבעה וחויבה להחזיר את הסכום. משלא עשתה כן, נפתחו נגדה הליכי פשיטת רגל. ניתנה לחייבת אפשרות לשלם את החוב בתשלומים חלף מכר הדירה, ומשלא עמדה בהסדר זה הוצאה דירתה למכירה, ונקבע, שתמכר כתפוסה. בהתמחרות שהתקיימה, הוגשה רק הצעתה של הנושה, אשר ביקשה לרכוש את הדירה במחיר הגבוה מסכום השמאות, כשמרבית הרכישה תיעשה בקיזוז החוב, וחלק קטן ישולם במזומן לצורך תשלומים שונים הנדרשים בעסקה.

בית המשפט העליון דחה טענה ולפיה לחייבת זכות לפדות את דירת המגורים, לאחר שלא עמדה בהסדר שאושר:

"למבקשים לא עומדת זכות קנויה לפדות את הזכויות בדירת המגורים. אכן, ככלל מכירת בית המגורים של החייב היא תוצאה קשה עבורו, שכן היא עלולה להותיר אותו ללא קורת גג באופן היוצר בעיה סוציאלית קשה. בעיה כזו מחריפה כאשר לחייב יש בני משפחה התלויים בו והמתגוררים אף הם באותו הבית. לכן, נקבע כי בנסיבות המתאימות יש מקום לאפשר לחייב לפדות את בית המגורים שלו […] ואכן, בהתאם לכלל זה, ניתנה למבקשת אפשרות לפדות את זכויותיה בדירה במסגרת הסדר ההפטר המותנה. כאמור, היא לא מימשה אפשרות זו, לא קיימה את התחייבויותיה במסגרת ההסדר ולא שילמה כל תשלום לקופת פשיטת הרגל".

כן נדחתה הטענה, ולפיה יש לאפשר לחייבת לעדכן את השמאות כך שתתייחס למגורים צפויים של אחרים בדירה. נקבע, שכשיש הצעת רכישה במחיר העולה על השמאות, יש להעדיף אותה:

"אף לו זכות הפדיון הייתה עומדת למבקשת גם בשלב זה של הליך, הרי שלא עומדת לה זכות קנויה לרכוש את הדירה בתמורה הנמוכה מתמורת המכר שאושרה. […] ככלל, נועדה הערכת השמאי כדי להבטיח כי הנכס לא יימכר במחיר שהוא נמוך יותר מערכו הריאלי. […] במקרה דנן, קיימת רוכשת – הנושה – המציעה לרכוש את הדירה במחיר העולה על הערכת המחיר של השמאי. ככלל, כאשר ישנה הצעת מחיר ממשית, היא עדיפה על ההערכה התיאורטית של השמאי ביחס לשווי הנכס ובלבד שהיא גבוהה יותר מהערכת השמאי".

הערעור נדחה.

רע"א 8498/22 שיינקר נ' פריצקי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 19.2.23)