קטגוריה: Uncategorized

עד שנקרא להעיד על ידי צד אחד, אך נחשב "מזוהה" עם הצד השני – יחקר על ידי מזמינו בחקירה נגדית ולא בחקירה ראשית. נקבע – הימנעות מהעדת עד רלוונטי בחקירה נגדית מסכלת את בירור האמת

נתבע בחר שלא להעיד במשפט, ועל כן נאלץ התובע לזמן אותו לעדות מטעמו. בכך קיווה הנתבע לזכות ביתרון טקטי, שכן יחקר על ידי התובע בחקירה ראשית ולא בחקירה נגדית. ואולם, תוצאה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט העליון, אשר קבע כי עקרון בירור האמת מחייב חקירת עדים רלוונטיים בחקירה נגדית.

לכן נפסק, כי אף שמדובר בעד שהזמין התובע, יוכל התובע לחקור אותו בחקירה נגדית. לאחר מכן יחקר על ידי ב"כ הנתבע (בא כוחו שלו עצמו) בחקירה חוזרת, חקירה נגדית או חקירה ראשית – כפי שיורה בית המשפט.

"קביעת כלל לפיו בנסיבות בהן בעל הדין או עד המזוהה עמו, מוזמנים להעיד על ידי הצד שכנגד (הואיל ולא העידו עבור עצמם או בעבור הצד המזוהה עמם) יחקרו בחקירה ראשית, יביא לכך שעדותם לא תבחן במסגרת חקירה נגדית – הכלי שמקובל ככלי המרכזי לבחינת אמינותה של העדות – אינה מתיישבת עם אינטרס חשיפת האמת".

דעת הרוב של בית המשפט, הרחיבה את הקביעה אף לעדים נוספים שאינם בעלי הדין עצמם, אך "מזוהים" עם בעל דין. הקביעה מתי עד יחשב כ"עד מזוהה" תיעשה על פי השאלה, האם אי זימונו של העד היה נזקף לחובתו של אותו בעל דין. וכדברי בית המשפט:

"כל מקום שבו אי – זימונו של עד יזקף לחובתו של בעל דין מסוים, משמע – אותו עד הוא בעל 'זיקה' אליו. ממילא, ככל שבעל הדין היריב יבחר להעיד אותו עד מטעמו – הוא, הרי שקיימת חזקה, שלפיה אותו עד עוין את בעל הדין היריב שזימנוֹ לעדות; כפועל יוצא, יוכל בא – כוחו לחקור את העד במתכונת של חקירה נגדית".

בית המשפט מציין, כי מבחן זה הוא פעמים רבות מורכב וקשה ליישום, אולם סבור שמפאת הערך של בירור האמת, יש מקום להעדיפו.

וכיצד יחקר העד לאחר תום החקירה הנגדית? השופטים נחלקו בדעותיהם, כשהשופט נ' סולברג סבר כי יש מקום להגביל את החקירה לחקירה חוזרת בלבד, ולדעת השופטים י' עמית וי' כשר, יש להותיר את ההחלטה בעניין זה לערכאה הדיונית בכל מקרה ומקרה.

סוגיה אחרת שבה עסק פסק הדין, הייתה מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה בדיון, כשפרוטוקול הדיון מוקלט. נקבע בדעת רוב כי מנין הימים לערעור יחל להיספר מיום הדיון, ולא מיום המצאת התמליל.

הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעת הוכחות.

רע"א 7143/21 בוריסי נ' קרטין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 4.12.22)

לנאמן סמכות רחבה להחליט אם לאשר או לדחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, גם על פי חוק חדלות פירעון. ניתוח הנוסח שנכלל בחוק לעומת הצעת החוק, מרמז על נקיטת גישה מקלה כלפי הנושים

גרושתו של חייב הגישה תביעת חוב בגין חוב מזונות באיחור, למרות שקיבלה הודעה על ההליך המתנהל, והוצג אישור מסירה של צו הכינוס לידיה. למרות שבוצעה מסירה כדין, הנאמן קיבל את הבקשה להארכת המועד, כשהוא מאזן בהחלטתו בין שיקולים שונים, ובין היתר העובדה שחוב המזונות איננו בר הפטר, מחדלי החייב בהליך, והשפעה נמוכה שתהא לאישור החוב על הליך פשיטת הרגל המתנהל.

בית המשפט קבע, כי קיימת לנאמן סמכות רחבה להחליט אם להאריך את המועד להגשת תביעות חוב. באמרת אגב נקבע, כי גם בחוק חדלת פירעון הותיר המחוקק על כנו את סמכותו הרחבה של הנאמן. בית המשפט ניתח שוני בין נוסח הצעת חוק חדלות פירעון לבין הסעיף שנכלל בסופו של דבר בחוק, ומהניתוח עולה כי לכאורה המחוקק ביקש להקל את הנטל על הנושה המבקש:

"בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 […] הותיר המחוקק על כנו את שיקול הדעת הרחב שניתן לנאמן למתן ארכה להגשת תביעת חוב, כאשר נקבע שהוא רשאי לפי סעיף 210(ג) לחוק חדלות פירעון ליתן ארכה כאמור 'אם מצא כי מתקיימות נסיבות שבשלהן לא יכול היה הנושה להגיש את התביעה במועד וכי מן הצדק לעשות כן, בהתחשב בין השאר בשלב ההליך שבו הוגשה הבקשה'. יצוין כי בהצעת החוק המקורית הופיע נוסח אחר, על פיו הנאמן רשאי להאריך את המועד 'אם מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן נמנע מהנושה להגיש את התביעה במועד' […] אולם הנוסח שנקבע לבסוף אינו דורש כאמור התקיימותן של נסיבות 'מיוחדות' […]".

סיומו של דבר – הערעור נדחה והותר לנושה להגיש את תביעת החוב באיחור, על אף אישור המסירה שהוצג.

ע"א 850/22 דרור נ' עמית (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 20.7.22)

גביית חוב מזונות בזמן ההליך

בעניין אחר שהגיע לבית המשפט העליון השבוע, גם הוא בנושא חוב מזונות- ביטל בית המשפט החלטה המתירה לנושה לגבות חוב מזונות מחוץ להליך, ובלבד שלא תגבה מנכסי החייב המוקנים לקופה.

השאלה הוחזרה לדיון בבית המשפט המחוזי, כשצוין שלפי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל – גביית המזונות השוטפים צריכה להיות מנכסי החייב או מהכנסותיו במהלך ההליך.

רע"א 2241/22 באבי נ' באבי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 17.7.22).

ניתן להחריג מהליכי פשיטת רגל חוב שנוצר בגין מעשה פלילי של החייב, אף אם החייב לא הורשע בגינו. זאת בשל נטלי ההוכחה השונים הנדרשים בהליך הפלילי והאזרחי

החייב, שהיה עובד מדינה משך 25 שנה, הודה והורשע בבית דין משמעתי בקיום מעשים מיניים תוך ניצול יחסי מרות. לאחר מכן חתם על הסכם פשרה עם המתלוננות, לפיו ישלם להן פיצוי. תלונותיהן של המתלוננות במשטרה לא הבשילו לכדי אישום. החייב לא קיים את הסכם הפיצוי, ופנה להליכי חדלות פירעון.

בית המשפט העליון קבע בדן יחיד, כי אף שהחייב לא הורשע בפלילים – המעשים שביצע מצדיקים החרגת החוב מההפטר, ויהא על החייב לשלם את הפיצוי לנושות:

"אין מקום לטעמי לקבוע – כפי שהמבקש עותר שבית המשפט יקבע – כי האפשרות להפטר תישלל רק ממי שהורשע בעבירה פלילית בגין תלונות הנושים. נטלי ההוכחה השונים בהליך הפלילי מחד גיסא ובהליך האזרחי מאידך גיסא, אינם מחייבים מסקנה כזו. לאור הנטלים השונים, תיתכן אפשרות בה ייקבע גם ביחס לחייב שלא הורשע במסגרת הליך פלילי, כי הוא אכן ביצע את המעשים שהנושים מייחסים לו"

עוד התייחס בית המשפט לנושא חוסר תום לב בפירעון החוב, כשקבע שהפנייה המהירה של החייב להליכי פשיטת רגל, מבלי לנסות לשלם את החוב, מהווה כשלעצמה חוסר תום לב:

"די בכך שהמבקש לא ניסה לשלם כל תשלום שהוא מכוח הסכם הפשרה, כדי להצדיק את מסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא, ואת המסקנה המשפטית שנגזרה ממנה. בע"א 2434/19 קיירה נ' יוחנן (27.5.20) קבע בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה ח' מלצר) כי 'יתכן שיש מקום לקבוע כי גם כאשר החוב עצמו לא נוצר במירמה, אך החייב ניסה להתחמק מקיומו של החוב באמצעות מירמה – גם אם מירמה זו נעשתה תוך שימוש בהליכי פשיטת הרגל – הדבר מצדיק את החרגתו של החוב מתחולתו של ההפטר מכוחו של סעיף 69(א)(2) לפקודה'. במקרה דנן, החוב של המבקש כלפי הנושות הוא החוב העיקרי שלו, חוב המהווה כאמור 88% מכלל חובותיו. חרף האמור, המבקש התקשר בהסכם הפשרה עם הנושות, כשלגישתו שלו – לא הייתה אפשרות שהוא יעמוד בתשלום מכוחו. כאמור, המבקש אף לא עשה ניסיון לשלם ולו חלק מהחוב האמור לאחר ההתקשרות בהסכם הפשרה. בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט קמא ביחס לחוסר תום לבו בהתייחס להליכי פשיטת הרגל והשימוש בהם, היא מסקנה שאין מקום להתערב גם בה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור ואימץ את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי ולפיהן אין מקום להפטיר את החייב מן החוב.

רע"א 6960/21 קצב נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 10.7.22)

בית המשפט העליון: ב"כ נושה שיזם הליך חדלות פירעון אינו מנוע מלשמש נאמן בהליך זה. בהתאמה, מפרקת שהגישה בכובעה תביעה כנגד בעל החברה, אינה מנועה לשמש בעלת תפקיד בהליך פשיטת הרגל האישי שלו

מפרקת חברה הגישה תביעה כנגד בעל מניות של חברה, לחיוב אישי מכח סעיפים 373-374 לפקודת החברות, בטענה שניהל את נכסי החברה במרמה. לאחר שקיבלה פסק דין נגדו, יזמה הליך פשיטת רגל לנכסיו, ומונתה גם שם כמנהלת מיוחדת ולאחר מכן כנאמנת על נכסיו.

החייב הגיש בקשה להעביר את בעלת התפקיד מתפקידה כנאמנת בהליך פשיטת הרגל שלו. בין היתר טען, כי בעלת התפקיד מצויה במצב של ניגוד עניינים, מאחר שעתרה בכובעה כמפרקת לחיובו בחובות החברה.

בית המשפט דחה את בקשתו, וקבע כי אין ניגוד עניינים בין הכובעים השונים. בין היתר קבע כי בא כח נושה שיזם הליך נגד החייב, אינו מנוע מלשמש בעל תפקיד באותו הליך, והאמור אף מוצדק מטעמי יעילות ולשם קידום תכלית פירעון החוב לנושים:

"עצם העובדה שהמשיבה הגישה נגד המערער, בכובעה כמפרקת החברה, תביעה לחיובו בחובות החברה, אינה מקימה כשלעצמה ניגוד עניינים. זאת, כפי שמינויו של בא-כוח של נושה שיזם הליך נגד חייב, כבעל תפקיד, אינו מבססת כשלעצמה טענה לניגוד עניינים ואף נתפסת כמוצדקת מטעמי יעילות ולשם קידום תכלית פירעון החוב לנושים".

מטעם זה ומטעמים נוספים, הערעור נדחה ובעלת התפקיד תמשיך לשמש בתפקידה.

ע"א 794/22 אילוז נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 7.7.22)

בית המשפט של חדלות פירעון רשאי לדון בעצמו ב"מחלוקת כנה" בין נושה לבין חייב בתנאי שהמחלוקת פשוטה לבירור. אחרת, יפנה את הצדדים לבית המשפט המוסמך

לפי הוראות חוק חדלות פירעון, נושה רשאי להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים גם אם אין פסק דין חלוט המורה על חבות הצדדים זה לזה. אולם, בית המשפט רשאי שלא לתת צו פתיחת הליכים, אם התרשם כי קיימת "מחלקות כנה" בין הצדדים.

בבית המשפט העליון נדון בפני דן יחיד ערעורה של חברה אשר ניתן כנגדה צו המורה על אכיפת שעבוד בהסכמתה. לאחר מתן הצו נודע לחברה מידע חדש, והיא ביקשה להורות על ביטול הצו מפאת מחלוקת כנה שקיימת לה עם הנושה. בית המשפט של חדלות פירעון קבע שיש להעביר את הדיון במחלוקת לבית משפט אזרחי, שיהא מוסמך לתת צו מניעה לעיכוב הליכי חדלות הפירעון.

הערעור הופנה בעיקר כנגד ההחלטה של בית המשפט להעביר את המחלוקת לדיון בפני בית משפט אזרחי, ולא לדון בה במסגרת הליך חדלות הפירעון המתנהל.

בית המשפט העליון קבע, על ידי דן יחיד, כי על אף שדרך המלך היא בירור המחלוקת בבית משפט אזרחי, אם מדובר במחלוקת פשוטה להכרעה יכול בית המשפט של חדלות פירעון לדון בה בעצמו.

"נראה כי הליך בירור התנגדות למתן צו חדלות פירעון הוא דו שלבי – בשלב הראשון, נערך דיון "שטחי" שמתמצה בהוכחת מחלוקת כנה או בהעדרה, ללא צורך להיזקק לטענות הצדדים לגופן (ובכך נראה כי שוכנע בית משפט קמא בעניינו); ובשלב השני, ככל שהוכח לבית המשפט כי אכן קיימת מחלוקת כנה על אודות החוב, יפנה בית המשפט את הצדדים לערכאה האזרחית המתאימה לצורך בירור המחלוקת. במקרה הנדיר דווקא, כאשר מדובר במחלוקת פשוטה לבירור, ידון בכך בית המשפט בעצמו, אגב הליך חדלות הפירעון"

נסייג ונציין, כי אף שהדברים נאמרים בציטוט באופן כללי, הרי שפסק הדין עוסק במקרה שבו כבר ניתן צו לאכיפת שעבודים, והבקשה התלויה ועומדת הייתה לבטלו.

הערעור נדחה והצדדים הופנו לבית משפט אזרחי לדיון במחלוקת.

רע"א 4301/22 גולבד ניהול ופיקוח בע"מ נ' איי.אי.סי פרויקט תמ"א 110 (2018) בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.6.22).

עוד השבוע בבית המשפט: הנאמן אינו מוגבל למועדי הערעור על תביעת חוב בהחלטתו לבדוק מחדש הכרעת חוב לפי תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985.

רע"א 2897/22 אסי-אלי שמש נ' גיורא רובננקו (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.6.22)