העליון מבקר את נוהל הממונה: שכר מינימום אינו בסיס לקביעת צו תשלומים

בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים על הממונה לבחון כל חייב לפי נסיבותיו, ואין להניח חזקה שבעובדה שחייב יכול להשתכר שכר מינימום. "ערפול נתונים" מצד החייב הוא אחת הנסיבות שייבחנו. עוד נקבע, שאף שהסמכות לתקוף את נהלי הממונה מסורה לבתי המשפט המנהליים, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון אותם "תקיפה עקיפה", במסגרת בירור עניינו של חייב ספיציפי

חייבת הגישה בקשה לצו פתיחת הליכים ובו דיווחה כי היא עובדת במשרה חלקית כמטפלת בקשישים ומרוויחה שכר בסך 1,800 ש"ח בחודש. בהתאם לנוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים, ניתן לה צו פתיחת הליכים ובו נקבע צו תשלומים בסך 400 ש"ח, שיועלה אחרי שלושה חודשים לסך של 1,100 ש"ח מתוך ציפיה שהחייבת תעבוד במשרה מלאה ותשתכר שכר מינימום. החייבת ערערה על צו התשלומים שנקבע, וטענה כי בפתיחת ההליך, בשלב תקופת הביניים, יש לקבוע את צו התשלומים על סמך הכנסה בפועל ולא על סמך הכנסה פוטנציאלית.

בית המשפט קבע, כי בעת קביעת צו תשלומים בתקופת הביניים, על הממונה על הליכי חדלות פירעון להתחשב בכל הנתונים המצויים בפניו באותו השלב, בין היתר עליו להתחשב בתום ליבו של החייב כפי שעולה כבר ממסמכי הבקשה:

"מצד אחד אל לו לממונה להתעלם מהנתונים המגיעים תחילה מדרך הטבע מפיו של החייב, אך מצד שני אל לו לממונה לקבל את הנתונים המסורים על ידי החייב כתורה מסיני ללא עוררין וללא בדיקה ולוּ מקדמית. על הממונה לבדוק את נכונותם וכחלק בלתי נפרד מהתחקות אחר תום לבו של החייב, גם
את סבירותם. מקום שבו הנתונים עצמם או הבדיקה שנערכה לגביהם מצביעים על אי-עמידה ולוּ מינימלית בחובת תום הלב הבסיסית המוטלת על החייב כבר מהרגע הראשון שנכנס אל ההליך, על הממונה ליתן להם משקל בקביעת צו התשלומים".

בפסק הדין בחן בית המשפט את נוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים ומתח עליו ביקורת, כשהעקרון הוא שהממונה אינו יכול לבצע הנחות גורפות לגבי יכולת ההשתכרות של החייבים, ועליו לבחון את נתוניו הפרטניים של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו, אין מקום להניח חזקה שבעובדה ולפיה כל אדם מסוגל להשתכר שכר מינימום:

"סבורני כי הקביעה האפריורית בנוהל, לפיה קיימת משמעות לשכר מינימום בעת קביעת גובה צו התשלומים בתקופת הביניים, מעוררת קושי שאינו מאפשר להותיר את הדברים על מכונם […] אכן, שכר המינימום נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם. ברם, אין בו כל "חזקה שבעובדה" שלפיה אדם משתכר שכר בגובה שכר המינימום בכל מקרה או שיש ביכולתו להגיע לשכר האמור. כך בכלל וכך בפרט ביחס לחוק חדלות פירעון […] אם נקבל את החזקה לפיה כל אדם משתכר שכר מינימום, לא רק שיהיו לכך השלכות על סיווגו של חייב כחדל פירעון; אלא יהיו לכך השלכות גם על תום ליבו, ובהתאם על זכאותו כלל להיכנס לפתחו של ההליך. מסקנה מעין זו מוקשית בעיני. בנוסף, וחשוב מכך – החוק על פי טבעו ומהותו הוא חוק המבוסס על מאפייניו האישיים והסובייקטיביים של החייב, בעוד ששכר המינימום מבטא אמת מידה אובייקטיבית המשקפת מצב דברים רצוי. מדובר אפוא בערבוב מין בשאינו מינו, והדבר חוטא לא רק לתכליות ההליך אלא לעצם קיומו".

עוד דן בית המשפט בגדרי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון להעביר ביקורת על נהלי הממונה. נקבע, שאף שהסמכות לבחון את נהלי הממונה מסורה לבית המשפט המנהלי, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון את הנהלים במסגרת "תקיפה עקיפה", אגב דיון בעניין ספיציפי שנדון לפניו.

לפיכך השיב בית המשפט את התיק לממונה לקביעת כושר ההשתכרות של החייבת על פי הנתונים הספיציפיים הקיימים בעניינה, "ולא בהתבסס על שכר המינימום בשוק העבודה". בין יתר השיקולים הורה בית המשפט כי יש לקחת בחשבון את הקביעה כי החייבת יצרה ערפול בחוסר תום לב לגבי הכנסות התא המשפחתי.

הערעור התקבל.

רע"א 58589-04-25 זחאלקה נ' הנאמן ירון עודד (אר"ש 1.12.25).

עורכי הדין המייצגים: את החייבת: עו"ד רנא מטאנס; עו"ד דקלה צרפתי; עו"ד קרן כהן
הנאמן: עו"ד ירון עודד; ב"כ הממונה: עו"ד חיים זקס

החייבים מקבלים חזרה כספים שהפקידו – הנאמן נותר ללא שכר טרחה

בית המשפט העליון: כאשר נקבע כי לחייבים אין כושר פירעון והם זכאים לפטור מצו תשלומים בהליך חדלות פירעון, יושבו לידם כספים ששילמו לקופת הכינוס – כל עוד אלה לא חולקו לנאמן ולנושים. המשמעות – בתיקי "הפטר לאלתר" הנאמן עובד בחינם

חייבת קיבלה הפטר לאלתר, לאחר שנקבע שאין לה כושר השתכרות – כלל הכנסותיה מקצבאות הביטוח הלאומי. בעבר נקבע, כי במקרים אלה החייבים זכאים כי לא יקבע להם צו תשלומים כלל (הלכת לשצ'נקו), ובהמשך נקבעה להלכה זו תחולה רטרואקטיבית – כספים שכבר שולמו לקופה מתוך אותן קצבאות – יושבו לחייבים, שכן לא היה הצדק מראש לגבותם (הלכת עוידה).

בית המשפט העליון דן שוב בנסיבות אלה, והפעם בדגש על הוצאות בעל התפקיד, תוך התייחסות לטענה כי בעל התפקיד פעל בתיק והסתמך על כיסוי שכר טרחה מינימלי מתוך כספי קופת הכינוס. טענות בעלת התפקיד נדחו, ונקבע כי אינטרס ההסתמכות שלה אינו מצדיק פגיעה בקצבאות הקיום המינימליות שמהן מתקיימים החייבים.

שופטי בית המשפט העליון היו חלוקים בדעותיהם, כשהשופט מינץ היה סבור כי האינטרס של בעל התפקיד ראוי להגנה, בעוד ששני השופטים האחרים (עופר גרוסקופף ורות רונן) ביססו עמדתם על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וסברו כי יש להשיב לחייבת את הכספים שנגבו ממנה בניגוד לדין:

"בהתייחס לעובדה שבעלי התפקיד כבר השקיעו שעות עבודה תוך ציפייה שיוכלו לקבל עבורן שכר מהכספים שהצטברו בקופה, הרי שגם בכך אין לטעמי כדי להצדיק להעדיפם על פני זכותה של החייבת להשבה. זאת משום שגם הנושים האחרים הם מי שמבקשים לקבל תמורה על שכר עמלם שהושקע זה מכבר, או על מוצרים שהם העבירו לידי החייב. אין מקום להעדיף דווקא את שכר עבודתם והוצאותיהם של בעלי התפקיד. יתרה מכך – כפי שציין גם השופט מינץ, בעת מינויו של בעל התפקיד בהליך פשיטת רגל לא מובטח לו מראש כי יצטבר סכום כלשהו בקופת הכינוס לתשלום הוצאותיו ושכר טרחתו […]. ודוקו, כפי שהובהר לעיל העדיפות הנשייתית המוקנית להוצאות ההליך, מותנית כמובן בכך שבקופת הכינוס יצטברו כספים מהם ניתן יהיה לשלמם. ואולם במקרה דנן לא היו אמורים להצטבר בקופת הכינוס כספים כלשהם, שכן הכספים שנמצאו בה – לא היו צריכים להיות בה".

קו פרשת המים, מבחינת שופטי הרוב, הוא מועד חלוקת הכספים לבעל התפקיד ולנושים:

"כל עוד הכספים 'חונים' בקופת הכינוס, לא יכולים הנושים – לא הנושים ה'רגילים' ואף לא בעלי התפקיד, לפתח הסתמכות או אף ציפייה ראויה להגנה כי הכספים הללו אכן יגיעו לידיהם בסופו של דבר; והם חשופים לאפשרות שהם לא יקבלו את הכספים אם יסתבר כי הם הגיעו לקופת הכינוס בטעות. נקודת האיזון היא כאמור אותה נקודה בה הכספים חולקו בפועל – בין לנושים הרגילים […] ובין לבעלי התפקיד – כמו במקרה דנן".

הערעור התקבל ונקבע שהכספים בקופה יושבו לחייבת.

ע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 31.7.23)

השבוע בפסיקה: שלילת זכות עכבון מקבלן תמ"א 38

קבלנים שביצעו עבודות בניה לפי תמ"א 38, אינם בעלי זכות עכבון לגבי הנכס על אף שהשביחו אותו, ואינם זכאים למעמד של נושים מובטחים; פורסמה טיוטת תקנות לחישוב דמי המחיה בהליכי חדלות פירעון

קבלנים שביצעו עבודות בניה עבור חברה חדלת פירעון (במסגרת תמ"א 38) טענו כי עומדת להם זכות עכבון על מבנה שביצעו בו עבודות והושבח על ידם. המבנה נמכר בהליכי חדלות הפירעון, והקבלנים טענו כי זכות העכבון מקנה להם נשייה מובטחת בקופת חדלות הפירעון של החברה. בית המשפט קבע כי לקבלנים שביצעו עבודות בהתאם להסכם בניה, אין זכות עכבון בנכס של החברה שבפירוק, וזאת על אף שעבודתם השביחה אותו.

בית המשפט המחוזי קבע, כי בהסכם הביצוע ויתרו הקבלנים על תחולת סעיף 5 בחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 המסדיר זכות עכבון לקבלן. בית המשפט קבע כי סעיף זה בחוק חוזה קבלנות הוא דיספוזיטיבי, ולאחר שבחן את נוסח החוזה בין החברה ובין הקבלנים, הגיע למסקנה כי הקבלנים ויתרו על זכות העכבון בהסכם ביניהם, וכיוצא מכך אינם בעלי זכות עכבון, ואינם זכאים לקבל מעמד של בעלי נשייה מובטחת בהליך חדלות הפירעון של החברה.

פר"ק (מחוזי חי') 65932-0619 זהר אנגלנדר חברה לנאמנויות בע"מ נ' הבית ברות 14 א' בע"מ (פורסם בנבו, 13.3.22)

טיוטת תקנות חישוב דמי המחיה

משרד המשפטים פרסם טיוטת תקנות המסדירות את חישוב דמי המחיה בהליכי חדלות פירעון. שמן המוצע הוא "תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (הוראות לעניין דרך חישוב דמי מחיה בהליכי חדלות פירעון לגבי חייב שהוא יחיד), התשפ"ב-2022".

טיוטת התקנות מתבססת כנקודת מוצא על גובה גמלת הבטחת הכנסה שלה זכאי אדם בעל מאפיינים דומים לזה של היחיד, כשבדברי ההסבר נכתב, כי סכום זה נבחר לשמש נקודת ייחוס שכן "קצבת הבטחת הכנסה היא קצבה שנועדה להבטיח את קיומו הבסיסי של הזכאי לה ולא נמצא מקום להפחית ממנה סכום כלשהו".

התקנות מסדירות קביעת דמי מחיה באופן מדורג בהתחשב בהכנסת התא המשפחתי, ובהתחשב בשיעור הכנסתו של היחיד מתוך התא המשפחתי. ככל שהכנסת התא המשפחתי גבוהה יותר, כך יופנה שיעור גבוה יותר מהכנסתו לצורך החזר חובותיו. טיוטת התקנות כוללת גם התחשבות במשפחות עם ילדים, החל מהילד השלישי.

השבוע בפסיקה: עיכוב ביצוע מכירת נכס עסקי; השבת כספים לחייבים מקופת חדלות הפירעון

בית המשפט העליון עיכב ביצוע הליכי מכר של נכסים, על אף שהנכסים אינם משמשים למגורים; במקרה אחר נקבע במחוזי, כי השבת כספים לחייב שפטור מצו תשלומים, תיעשה לאחר ניכוי שכר טרחת הנאמן והוצאות ההליך

מתי יעוכב ביצוע פסק דין המורה על מימוש נכסים שאינם משמשים למגורים?

בית המשפט העליון עיכב השבוע באופן חלקי, מימוש של נכס שאינו משמש כבית מגורים, עד להכרעה בערעור או עד להחלטה אחרת. ככלל קובעת פסיקת בתי המשפט, כי לא יעוכב מכר של נכס "עסקי" או כזה המשמש "להשקעה" עד לדיון בערעור, משום שאין מדובר בפגיעה חמורה במאזן הנוחות או בנזקים שלא ניתן להיטיב בתשלום כספי.

באותו מקרה התקבלה בבית המשפט המחוזי בקשת הנאמנים לביטול הענקה שביצעה החייבת בשלושה נכסי מקרקעין שמכרה לצד ג' כנגד סכומים נמוכים. צד ג' (מקבל ההענקה) טען כי התכוון לעבור להתגורר באחד הנכסים (דירה בסביון) והשקיע בשיפוצה סכומים ניכרים. עוד טען, כי מימוש נכס אחר (דירה ברמת גן) צפוי להיות מורכב באופן שיפגע בערכו, מאחר שבנכס יש דיירת שמתגוררת בו מזה שנים ויש לנהל נגדה הליכי פינוי ארוכים. צד ג' טען עוד, כי מימוש הנכסים עשוי להקים עליו את נושיו באופן שיפגע בו ויביא ל"הרס חייו" כלשונו.

הנאמנים טענו, כי מאליו מימוש הנכס צפוי לארוך עוד זמן מה שעה שעליהם להכין את הנכסים למכירה – לבצע שמאות, לגבות שכר דירה ולבקר בנכסים.

כאמור, על אף הפסיקה המורה כי לא יינתן עיכוב ביצוע במכירת נכסים שאינם מהווים בית מגורים, במקרה זה, בהתחשב בטענותיו של מקבל ההענקה, קבע בית המשפט כי הביצוע אינו מעוכב, אולם הנאמנים לא יבצעו דיספוזיציות בנכסים ופעולות שיש בהן כדי להביא להסתמכות צד שלישי ובכלל זה ימנעו מפרסום הזמנה להציע הצעות, עד להכרעה בערעור.

ע"א 8649/21 עזרן נ' גרינברג וזעירא (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 13.2.22)

השבת כספים לחייבים מקופת חדלות הפירעון

האם חייב שזכאי לקבל החזר כספי בהליכי חדלות פירעון, זכאי גם להשבה של סכומי שכר טרחה והוצאות ההליך?

חייבים שכלל הכנסתם מבוססת על קצבאות הביטוח הלאומי, ואין להם פוטנציאל הכנסה נוספת, פטורים, ככלל מביצוע תשלום חודשי לקופת חדלות הפירעון, זוהי הלכת לשצ'נקו שעיגנה קיומם של "צוי תשלומים 0" לחייבים חדלי פירעון שהם נתמכי קצבאות. (רע"א 6353/19 לשצ'נקו נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 11.2.20)).

בית המשפט העליון אף קבע בהמשך, כי הלכת לשצ'נקו חלה רטרואקטיבית – כלומר אם החייב נתמך הקצבאות שילם תשלומים עיתיים לקופת הכינוס בעבר, הוא זכאי לקבלם בחזרה (רע"א 6999/20 עוידה נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.2.21).

בית המשפט המחוזי נדרש השבוע ליישום הלכה זו, ובייחוד לשאלה אם יש להחזיר לחייבת את כלל הכספים, או לנכות מהם את שכר טרחת הנאמן והוצאות ההליך. נקבע, כי בהיעדר נימוקים אחרים הקשורים במצב סוציאלי ונזקקות מיוחדת לכספים, הכלל הוא שהכספים יושבו לחייב לאחר שינוכו מהם הוצאות ההליך ושכר טרחה לנאמן. בית המשפט מסתמך בעניין זה גם על פסיקה קודמת שלו בעניין פש"ר (מחוזי לוד) 40005-05-17 דאוד נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.6.21). בין המשפט מציין כשיקול גם את העובדה שהחייבת לא שיתפה פעולה בהמצאת מסמכים בהליך, והביאה להתארכותו שלא לצורך.

"אינני סבור כי המקרה שלפני הוא המקרה החריג בו מן הראוי להקין את שכרו של בעל התפקיד. הנות שהחייבת העלתה לתמיכה בבקשתה משותפות לכל החייבים עליהם חלות הלכת לשצ'נקו והלכת עוידה. לכל החייבים הללו אי ןכלל הכנסה פרט לגמלה מוגנת. כולם נעדרי כושר השתכרות. בקופת הכינוס של כולם הצטברו כספים שטרם חולקו לנושים […] החייבת פנתה להליך הפש"ר ביוזמתה. היא עשתה כן מתוך מודעות לכך שחובת תשלום הוצאות ההליך המעוגנת בפקודה קודמת לכל חלוקה אחרת".

פש"ר (מחוזי ת"א) 31685-10-16 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 16.2.22).