בית המשפט העליון משנה את השיטה בתיקי פירוק קטנים: חברה המבקשת לנהל הליכי חדלות פירעון לשחרור נושאי משרה מעיצומים אישיים, תידרש להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנאמן, כתנאי למתן צו לפתיחת הליכים. דעת המיעוט: חובת הפקדת ערובה כתנאי למינוי נאמן, ולא למתן צו לפתיחת הליכים
עו"ד מיטל אופיר
חברה הפסיקה פעילותה לפני שנים. אין לה נכסים או זכויות. בעלי המניות והדירקטורים פנו לבית המשפט בבקשת פירוק, על מנת להמנע מהטלת עיצומים אישיים הכרוכים בהמשך קיומה.
במקרה זה מתנהל הליך חדלות פירעון שבמהלכו ממונה נאמן. הנאמן בודק את החברה וחוקר את בעלי המניות, ובסיום ההליך ממליץ על חיסולה בהיעדר נכסים או זכויות. במקרה זה אין גם מקור לתשלום שכרו של הנאמן והוצאות הליכי חדלות הפירעון, משום שקופת ההליך ריקה.
בית המשפט העליון פסק, כי במקרים מסוג זה יש מקום לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ההליך, וכתנאי למתן צו לפתיחת הליכים לחברה:
"כעניין של דין רצוי, אין הצדקה לכך שהעלות של פירוק החברה, במקרים בהם עסקינן, תגולגל על גורם שאינו נמנה על הגורמים העומדים מאחוריה, אשר הפיקו ממנה תועלת (או לפחות ביקשו לעשות כך) בזמן שהייתה קיימת, ואשר יוזמים כעת את הליך פירוקה למען טובתם האישית – בוודאי לא על הנאמן בהליך, אף לא על הציבור בכללותו".
שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי יש לחייב את יוזם ההליך בהפקדת ערובה, ונחלקו האם אי הפקדה תביא לכך שלא ימונה נאמן (דעת המיעוט של כב' השופט עופר גרוסקופף) או לכך שלא ינתן צו פתיחת הליכים (דעת הרוב של כב' השופטים דוד מינץ ויחיאל כשר). דעת הרוב סברה, כי חוק חדלות פירעון קבוע את התנאים המהותיים למתן צו פתיחת הליכים, אולם אינו שולל את סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים שאינם כרוכים במהותה של חדלות הפירעון, דוגמת הפקדת ערובה.
מלבד זה, ההנמקות והפירוט שנקבעו בחוות דעתו של השופט עופר גרוסקופף היו מקובלים על דעת הרוב, ובכלל זה קביעת גובה הערובה:
"הסכום שיידרש כערובה להוצאות ייקבע בהתאם להיקף הפעולות הנדרשות מהנאמן לצורך יישום תקין של הליכי הפירוק, על פי שיקול דעתו של בית המשפט. יודגש עם זאת כי סכום זה ייקבע בשיעור מתון, שלא יעלה על אלפי שקלים חדשים בודדים, אלא בהינתן קיומה של הצדקה ייחודית לכך (והשוו ל"שכר הבסיס" שנקבע בתקנה 106ב לתקנות חדלות פירעון לעניין שכר נאמן בהליכי חדלות פירעון של יחידים העומד על 4,730 ש"ח בתוספת מע"מ)".
בית המשפט מציין, כי אין לגזור גזירה שווה להליכי חדלות פירעון ליחידים.
עוד מציין בית המשפט, כי תקנות השכר אינן משקפות הסדר ממצה בכל המקרים, ובית המשפט רשאי ליצור הסדרים העונים לצרכים שלא הוסדרו בתקנות:
"נקבע כי אכן ישנם מקרים בהם ניתן וראוי לפסוק שכר טרחה שלא על בסיס המסלולים הקבועים בתקנות השכר). ודוק, הפסיקה האמורה מתייחסת אומנם למסלולי חישוב השכר, ולא למנגנוני הבטחת תשלומו (אשר הם נושא דיוננו), אך נראה שיש בה כדי לשלול עמדה לפיה תקנות השכר מהוות הסדר ממצה ביחס לאופנים בהם מתבצע תשלום שכר הנאמן – תנאי התשלום כמו אופן חישוב השכר (ראו, למשל: עניין ענטופ, בפסקאות 5-4). ברי איפוא, לדידי, כי תקנות השכר אינן סותמות את הגולל על יכולתו של בית המשפט לקבוע מנגנון חדש להבטחת תשלום שכר הנאמן, דוגמת המנגנון המוצע, כאשר הדבר נצרך לצורך שיפויו של בעל התפקיד בגין עבודתו (צורך שעל פני הדברים אף עולה בקנה אחד עם תכליותיהן של תקנות השכר)".
הערעור נדחה.
ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (אר"ש 28.11.24).
