המחוזי מכרסם בהלכת "אבי אלקיים": בעל חברה לא ישא בשכר הנאמן

בית המשפט המחוזי פירש בצמצום את ההלכה שהסדירה הפקדת ערובה על ידי בעל חברה יוזם הליך חדלות פירעון: "לא נקבע שיש לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן". האם לכך כיוון בית המשפט העליון?

עו"ד מיטל אופיר דגני

בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט חגי ברנר) קיבל באופן מצומצם בקשה של נאמן לחייב בעליה של חברה בתשלום חובות רשם החברות שנצברו לחברה. לצד זאת, בית המשפט דחה בקשה של הנאמן לחייב את בעל החברה בתשלום הוצאות הליך חדלות הפירעון.

ברקע בקשת הנאמן מצויה הלכת ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (נבו 28.11.2024), אשר קבעה כי במקרה של פירוק חברה שאין לה נכסים, יש להטיל את עלות הליך חדלות הפירעון על מי שנהנה ממנו – בעל החברה – ולא על הנאמן או הציבור, וזאת באמצעות חיוב של מגיש ההליך בהפקדת ערובה להוצאות, בתחילת ההליך.

על סמך זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב בעל מניות בתשלום שכר הנאמן והוצאות ההליך, כשקבע כי הלכת אבי אלקיים מסדירה הפקדת ערובה בלבד, ואינה מחייבת את בעל החברה יוזם ההליך בנשיאה מלאה בהוצאות ההליך.

וכך קבע בית המשפט:

"אכן, במקרה דנן עסקינן בחברה הנמנית על סוג החברות אליהן מכוונת הלכת אבי אלקיים, בהיותה חברה נטולת נכסים וללא מקורות פירעון. דא עקא, בהלכת אבי אלקיים לא נקבע שניתן לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן, אלא רק שניתן לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, כאשר הסנקציה היחידה בגין אי הפקדת הערובה היא ביטול ההליך. במילים אחרות, אם ניישם כעת את הלכת אבי אלקיים ונטיל על פסח הפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, פירושו של דבר הוא שפסח יוכל להכשיל את התביעה נגדו בכך שלא יפקיד את הערובה שתושת עליו, מה שיגרור את ביטול ההליך, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם? זאת ועוד, גם מבחינה מעשית, מרגע שהוטל חיוב כספי על פסח מכוחו של סעיף 288 לחוק, ממילא מתייתר הצורך בהפקדת ערובה לשכרו של הנאמן, שהרי נמצא כעת מקור כספי שממנו ניתן יהיה לשלם את השכר".

דומה כי בית המשפט כאן ביכר פרשנות טכנית – ולא התייחס להלכה זו על רקע הרציונלים שלה. שכן, בהלכת אבי אלקיים ביצע בית המשפט העליון ניתוח כלכלי של הסיטואציה, וקבע כי צודק יותר להטיל את הוצאות ההליך על יוזם ההליך – הוא שנהנה ממנו – ולא על הציבור בכללותו, וודאי שלא על הנאמן (ראו הלכת אבי אלקיים, פסקות 16-24 לחוו"ד של השופט גרוסקופף). לא נקבע, כי הפקדת ערובה יש בה כדי למצות את האחריות של בעל החברה בגין הוצאות ההליך, להיפך.

המשמעות האופרטיבית של ההחלטה כאן עשויה להשפיע למשל על שכר נאמן במקרים מורכבים, שבהם הערובה שהופקדה אינה מספיקה לכיסוי מלוא השכר, כך עשוי ההפרש להיות מוטל על כתפי הנאמן, ולא על כתפי יוזם ההליך, וזאת בניגוד לרוח הלכת "אבי אלקיים".

אציין, שעצם הדיון בשאלת הנשיאה בהוצאות הליך חדלות פירעון מגיע על רקע כשל מבני מתמשך בהליכי פירוק חברות, באין הסדרה מספקת הקובעת מי יישא בהוצאות הליכי חדלות פירעון המסתיימים כשקופת הכינוס ריקה. בפועל מי שנושא בהוצאות הוא הנאמן, העובד תמורת שכר זעום או ללא שכר, אף שהוא מבצע שירות חשוב לבעל החברה ולעובדיה. כתוצאה מכך קיימות תופעות של התפטרות של בעלי תפקיד מלשמש בתיקים אלה (לעיתים מתפטרים שני בעלי תפקיד באותו הליך), ולחילופין מוגשות בקשות המאלצות את בית המשפט המחוזי להידרש לטענות לגבי סכומים קטנים מאוד, ולו כדי שיתקבל סכום כלשהו בקופת ההליך.

סופו של דבר שבקשת הנאמן נתקבלה באופן חלקי לגבי אגרות רשם החברות (בגובה 3,857 ש"ח), ונדחתה לגבי נשיאה בהוצאות ההליך.

חדל"ת 63488-07-22 תריסי פסח בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (אר"ש 4.11.25).

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד הילה לנקרי, עו"ד מור אנגלשטיין אברהם.

בית המשפט העליון אישר: שכר טרחה של 18 מליון ש"ח לנאמני התחנה המרכזית

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי שקבעה את גובה השכר. כמו כן נקבע, ששירותים משפטיים שניתנו לנאמנים, לא ינוכו משכרם. עוד נקבע, כי אם נאמן שגה בהכרעת חוב והחלטתו נהפכה בערעור, אין בכך עילה להפחתת שכר טרחה

בית המשפט העליון דחה בפסק דין קצר, ערעור על החלטה שפסקה שכר לנאמני חברות התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. השכר התבקש לפי מסלול "שכר חלוקה" שבתקנות החברות, בסך של 12% מהסכומים שחולקו לנושים, על פי בסיס חלוקה שנקבע בסך של כ-306 מליון ש"ח.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אף שהנושים קיבלו את נשייתם באופן כמעט מלא, יש מקום להפחית מחצית מהשכר המבוקש, בשל הפער במקרה זה בין מסלול שכר המימוש לבין מסלול שכר החלוקה, ובהשוואה לשכר שנפסק במקרים אחרים.

בית המשפט העליון בהכרעתו הקצרה ראה לנכון להדגיש כי החלטת בית המשפט לקבל ערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב, אינה מהווה עילה להפחתת שכר הנאמן:

"אין מקום לזקוף לחובתם של בעלי תפקיד בעת קביעת שכרם, את העובדה שבמסגרת תפקידם הם קיבלו הכרעות בהוכחת חוב שבית המשפט לא אימצן. בעלי התפקיד הם זרועו הארוכה של בית המשפט, הממלאים לא פעם תפקיד מעין שיפוטי, והביקורת על החלטותיהם היא פועל יוצא מעצם התפקיד" 

התוצאה היא ששכר הנאמנים, בסך 18,395,833 ש"ח, אושר.

עורכי הדין המייצגים: את המערערים: עמיר פרנקל, יוסי בנקל, שלמה נס. את המשיבים: ירון אלכאוי, הגר מונדלק, ערן בן עוזר, רועי נירון.

פסק הדין בעליון: ע"א 6995/22 קמיל ואח' נ' מפעלי תחנות בע"מ מקבוצת נצבא החזקות 1995 בע"מ (אר"ש 1.7.25).

פסק הדין המחוזי: פר"ק 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (אר"ש 15.7.22).

נאמן זכאי לשכר טרחה גם על מימוש חלקו של השותף

בית המשפט העליון קבע, כי נאמן המוכר נכס משותף לחייב ולאחרים, זכאי לשכר הן מחלקו של החייב והן מחלקו של השותף. את השכר מחלקו של השותף יש לגזור לפי תקנות השכר הרלוונטיות ביותר למקרה. במקרה של דירת בני זוג שהתגרשו, מתאים לגזור את השכר לפי תקנות בתי המשפט לענייני משפחה (הנוקבות בשיעור של 4%) מחלקו של השותף

נאמן בהליך חדלות פירעון מכר דירה המשותפת לחייב ולגרושתו, שאינה בהליכי חדלות פירעון. בשלב פסיקת השכר טענה השותפה, כי אין לנכות מחלקה שכר לנאמן, משום שחלקה אינו מגיע לקופת הנשייה. בית המשפט דחה את הטענה כי הנאמן אינו זכאי לשכר מחלקה של השותפה. נקבע:

"יש להתבונן על הדברים כשני הליכים נפרדים המתממשים – תרתי משמע – בעת ובעונה אחת. הליך אחד הוא הליך חדלות הפירעון במסגרתו בעל התפקיד מממש את נכסי החייב בשמו; והליך אחר הוא מימוש חלקו של השותף, הנצרך כדי לממש את חלקו של החייב".

בעוד שעל מימוש חלקו של החייב זכאי הנאמן לשכר על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981, לגבי חלקה של השותפה, על בית המשפט לאתר מקור נורמטיבי אחר:

"אין כל מקור חקיקתי אחר העוסק באופן מפורש וישיר בפסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד בהליך זה. על אף האמור, אין פירוש הדבר כי נאמן הפועל למימוש חלקו של שותף סולבנטי – דבר המתרחש יום ביומו בהליכי חדלות פירעון – לא זכאי לקבל תמורה בגין פועלו. מבחינה מהותית, הליך מעין זה אינו שונה מכל הליך אחר במסגרתו מימוש נכס בבעלות משותפת נעשה בכפייה ובניגוד לרצונו של מי מהשותפים. גם במקרים מעין אלו לא מן הנמנע שבעל הדין הנכפה יחויב לשאת בשכרו של בעל התפקיד שפועל למימוש הנכס, כאשר השכר ייגזר מתוך כספי המימוש שיתקבלו אף בגין חלקו. אין אפוא הצדקה לשלול מבעל תפקיד שמוּנה על ידי בית המשפט של חדלות פירעון את האפשרות לקבל שכר ראוי בגין פועלו".

בית המשפט קבע, כי תקנות החברות (כללים בדבר כונסי נכסים ושכרם), התשמ"א-1981 מתאימות רק ביחס לפעולות המניבות תקבולים לקופת הנשייה, והמשליכות על היקף נכסיה, ואינן רלוונטיות במכירת נכסים של השותף. לפיכך נקבע, שאת השכר יש לקבוע על פי כללים אחרים על פי הנסיבות של המקרה:

"הכלל הוא כי שיעור השכר שייפסק ייגזר משיעור השכר הקבוע במסלולי הדין הדומים ביותר לנסיבות הספציפיות של המקרה (כגון במקרה זה שימוש בתקנה 36(ב) לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה). זאת גם בשים לב לשכר המשולם בדרך כלל בעסקאות מקרקעין מושא הליך המכירה – בין מרצון ובין מתוך כפייה".

על אף האמור, בית המשפט מסייג, כי לא בכל מקרה יש לפסוק שכר, ועל בית המשפט הפוסק שכר מחלקו של השותף להביא בחשבון את השיקולים הבאים: (א) המאמץ שהשקיע בעל התפקיד במימוש והקשיים שניצבו לפניו; (ב) השאת רווח לשותף הסולבנטי בגין מכירת הנכס; (ג) מידת התנגדותו של השותף למכירת הנכס והקשיים שהערים על ההליך; (ד) ייצוג השותף על ידי עורך דין והשכר ששילם השותף לעורך דינו; (ה) חלקו של השותף בנכס; (ו) עמדת הממונה, כשבית המשפט מציין כי "בכל מקרה אין מקום לחייב את השותף בתשלום שכר טרחה העולה על הסכום שהיה משלם אילו המימוש היה נעשה מחוץ לכותלי הליך חדלות הפירעון".

בית המשפט העליון המליץ, כי בדרך המלך יעתור בעל התפקיד מראש ל"מתן אישור עקרוני לחיוב השותף בתשלום שכר טרחה", אך מציין כי "אין להוציא מכלל אפשרות פסיקת שכר גם כאשר הדבר לא נעשה".

בנסיבות העניין קבע בית המשפט כי השכר שנפסק לנאמן סביר, ניתנה רשות ערעור אולם הערעור נדחה.

רע"א 5124/24 יעקבלביץ' נ' ואקנין (אר"ש 3.6.5)

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד גיל אפרתי, עו"ד יניב ליטבק אלפרן (וינדיצ'אנסקי), עו"ד חיים זקס

העליון הכריע: חברות "ריקות" יחויבו בהפקדה כתנאי לניהול הליכי חדלות פירעון

בית המשפט העליון משנה את השיטה בתיקי פירוק קטנים: חברה המבקשת לנהל הליכי חדלות פירעון לשחרור נושאי משרה מעיצומים אישיים, תידרש להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנאמן, כתנאי למתן צו לפתיחת הליכים. דעת המיעוט: חובת הפקדת ערובה כתנאי למינוי נאמן, ולא למתן צו לפתיחת הליכים

עו"ד מיטל אופיר

חברה הפסיקה פעילותה לפני שנים. אין לה נכסים או זכויות. בעלי המניות והדירקטורים פנו לבית המשפט בבקשת פירוק, על מנת להמנע מהטלת עיצומים אישיים הכרוכים בהמשך קיומה.

במקרה זה מתנהל הליך חדלות פירעון שבמהלכו ממונה נאמן. הנאמן בודק את החברה וחוקר את בעלי המניות, ובסיום ההליך ממליץ על חיסולה בהיעדר נכסים או זכויות. במקרה זה אין גם מקור לתשלום שכרו של הנאמן והוצאות הליכי חדלות הפירעון, משום שקופת ההליך ריקה.

בית המשפט העליון פסק, כי במקרים מסוג זה יש מקום לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ההליך, וכתנאי למתן צו לפתיחת הליכים לחברה:

"כעניין של דין רצוי, אין הצדקה לכך שהעלות של פירוק החברה, במקרים בהם עסקינן, תגולגל על גורם שאינו נמנה על הגורמים העומדים מאחוריה, אשר הפיקו ממנה תועלת (או לפחות ביקשו לעשות כך) בזמן שהייתה קיימת, ואשר יוזמים כעת את הליך פירוקה למען טובתם האישית – בוודאי לא על הנאמן בהליך, אף לא על הציבור בכללותו".

שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי יש לחייב את יוזם ההליך בהפקדת ערובה, ונחלקו האם אי הפקדה תביא לכך שלא ימונה נאמן (דעת המיעוט של כב' השופט עופר גרוסקופף) או לכך שלא ינתן צו פתיחת הליכים (דעת הרוב של כב' השופטים דוד מינץ ויחיאל כשר). דעת הרוב סברה, כי חוק חדלות פירעון קבוע את התנאים המהותיים למתן צו פתיחת הליכים, אולם אינו שולל את סמכותו של בית המשפט לקבוע תנאים שאינם כרוכים במהותה של חדלות הפירעון, דוגמת הפקדת ערובה.

מלבד זה, ההנמקות והפירוט שנקבעו בחוות דעתו של השופט עופר גרוסקופף היו מקובלים על דעת הרוב, ובכלל זה קביעת גובה הערובה:

"הסכום שיידרש כערובה להוצאות ייקבע בהתאם להיקף הפעולות הנדרשות מהנאמן לצורך יישום תקין של הליכי הפירוק, על פי שיקול דעתו של בית המשפט. יודגש עם זאת כי סכום זה ייקבע בשיעור מתון, שלא יעלה על אלפי שקלים חדשים בודדים, אלא בהינתן קיומה של הצדקה ייחודית לכך (והשוו ל"שכר הבסיס" שנקבע בתקנה 106ב לתקנות חדלות פירעון לעניין שכר נאמן בהליכי חדלות פירעון של יחידים העומד על 4,730 ש"ח בתוספת מע"מ)".

בית המשפט מציין, כי אין לגזור גזירה שווה להליכי חדלות פירעון ליחידים.

עוד מציין בית המשפט, כי תקנות השכר אינן משקפות הסדר ממצה בכל המקרים, ובית המשפט רשאי ליצור הסדרים העונים לצרכים שלא הוסדרו בתקנות:

"נקבע כי אכן ישנם מקרים בהם ניתן וראוי לפסוק שכר טרחה שלא על בסיס המסלולים הקבועים בתקנות השכר). ודוק, הפסיקה האמורה מתייחסת אומנם למסלולי חישוב השכר, ולא למנגנוני הבטחת תשלומו (אשר הם נושא דיוננו), אך נראה שיש בה כדי לשלול עמדה לפיה תקנות השכר מהוות הסדר ממצה ביחס לאופנים בהם מתבצע תשלום שכר הנאמן – תנאי התשלום כמו אופן חישוב השכר (ראו, למשל: עניין ענטופ, בפסקאות 5-4). ברי איפוא, לדידי, כי תקנות השכר אינן סותמות את הגולל על יכולתו של בית המשפט לקבוע מנגנון חדש להבטחת תשלום שכר הנאמן, דוגמת המנגנון המוצע, כאשר הדבר נצרך לצורך שיפויו של בעל התפקיד בגין עבודתו (צורך שעל פני הדברים אף עולה בקנה אחד עם תכליותיהן של תקנות השכר)".

הערעור נדחה.

ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (אר"ש 28.11.24).

פסיקת שכר טרחה לנאמן – נוהל הממונה אינו מחייב את בית המשפט

בית המשפט העליון קבע, כי נוהל הכונס הרשמי לגבי פסיקת שכר טרחה נועד לסייע למייצגי הכונס הרשמי בבואם להגיש תגובה לבקשת שכר טרחה, ואינו מחייב את בית המשפט. לעמדת כונס הנכסים הרשמי שאינה מנומקת כראוי, ואינה מבוססת על הנוהל, עשוי להינתן משקל מופחת

מאת: עו"ד מיטל אופיר

נאמן בהליך פשיטת רגל הגיש בקשה לפסיקת שכרו, בהליך אשר התנהל במשך יותר מעשור, ובמהלכו התקיימו שנים עשר דיונים והוגשו מעל מאתיים בקשות על ידי הצדדים. בסופו של יום חילק הנאמן לנושים 100% מסכומי החובות.

בית המשפט הורה על פסיקת שכרו של הנאמן, בתוספת מאמץ מיוחד בשיעור 40% מהשכר, שיעור שלטענת החייב עלה על האמור בנוהל כונס הנכסים הרשמי לפסיקת שכר טרחה לבעלי תפקיד. החייב ערער על פסיקת השכר בטענה כי היא מנוגדת לנוהל כונס הנכסים הרשמי.

נקבע, כי בעל התפקיד רשאי לבחור את המסלול שעל פי יפסק לו שכר טרחה, ובית המשפט יבחן אם המסלול שבו בחר בעל התפקיד הוא המסלול המתאים במקרה הנדון, ולאחר מכן את גובה השכר על פי אותו המסלול. עוד נקבע, כי בית המשפט אינו כפוף בפסיקת שכר טרחה לנוהלי כונס הנכסים הרשמי:

"באשר לנוהל הכנ"ר אליו התייחס המערער – הנוהל נועד אך 'להתוות כללים אחידים להתייחסות מייצגי הממונה' (ראו: 'פתח דבר' לנוהל הכנ"ר), כלומר לסייע למייצגי הכנ"ר במתן עמדתם המקצועית. נוהל זה אינו מגביל כמובן את בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו בהכרעה לגבי שכר הטרחה. בית המשפט נדרש להכריע בבקשה בהתאם לתקנות החברות, על סמך עמדות הצדדים ועל פי היכרותו עם התיק. לצד זאת, לנוהל עשויה להיות השלכה עקיפה על החלטתו של בית המשפט, כחלק מבחינת עמדת הכנ"ר. בהקשר זה – לא מן הנמנע כי לעמדה שאינה מנומקת דיה ביחס לנוהל, יינתן משקל מופחת לעומת עמדה מנומקת ומפורטת המבוססת על הנוהל".

באשר לפסיקת שכר בגין "מאמץ מיוחד", נקבע כי יש לקובעו בהתחשב במשך הזמן ובמידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד בהליך:

"העקרונות הרלוונטיים הצריכים להתוות את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להגדיל או להקטין את שכר הטרחה לנאמן בגין מאמץ שהשקיע בהליך, קבועים בתקנה 13 לתקנות החברות. התקנה מדגישה את השיקול של 'מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד ומשך הזמן לסיום התפקיד'. בתוך כך, יבחן בית המשפט אם בעל התפקיד השקיע זמן או מאמץ מיוחדים בתיק, או אם ביצע פעולות נרחבות במסגרתו – כך שפסיקה על פי מסלולי השכר הרגילים תוביל לתוצאה בלתי צודקת".

עוד נקבע, כי יש מקום לבחון אם התמשכות ההליך נבעה מהתנהגותו של בעל התפקיד עצמו, כשצוין שלעיתים התמשכות ההליך מעבר לנדרש, עשויה בנסיבות מתאימות אף להביא להפחתת השכר של בעל התפקיד:

"אינני סבורה כי המערער הצביע על התנהלות בלתי תקינה של הנאמן, שהובילה להימשכות החריגה של ההליכים. הערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב שלא היה ערעור סרק, אינו מעיד על הכלל. בהקשר זה יוער כי ככלל, הקריטריון הקבוע בתקנה 13 לתקנות החברות, לפיו יש להתחשב ב'משך הזמן לסיום התפקיד' בבחינת פסיקת תוספת שכר טרחה, מכוון את בעל התפקיד לסיים את מלאכתו בהקדם האפשרי (והתארכות ההליכים מעבר לנדרש עשויה בנסיבות מתאימות אף להביא להפחתת השכר של בעל
התפקיד). עם זאת, בשקלול מכלול הנסיבות; במקרים בהם פרק הזמן בו נשא בעל תפקיד בתפקידו התארך מטעמים שאינם תלויים בו; ייתכן בהחלט כי יהיה לכך משקל בפסיקת תוספת שכר".

הערעור נדחה.

רע"א 4964/24 תמרי נ' הראל (אר"ש 25.11.24).