המחוזי מינה את ב"כ החברה כנאמן – בית המשפט העליון ביטל המינוי

בית המשפט העליון קבע בהרכב של שלושה שופטים, כי נאמן בהליך חדלות פירעון חייב להבחר בהליך הבחירה המוסדר בחוק, והסכמת הנושים אינה יכולה לגבור על הוראות החוק. השאלה אם ב"כ החברה מצוי בניגוד עניינים המונע ממנו מלשמש כנאמן, נותרה בצריך עיון

עו"ד מיטל אופיר

חברה שעיסוקה מתן שירותים לגידול ושיווק של עגלים, נקלעה לחדלות פירעון. החברה הגישה בקשה לצו פתיחת הליכים, ובה הציעה כי משק חקלאי שבבעלותה יושכר במסגרת הליך חדלות הפירעון למגדלי עגלים, ומדמי השכירות שיתקבלו יוחזר חלק מהחוב. החברה ציינה כי השכרת הנכס עדיפה לנושיה על פירוק החברה, ותביא לתוצאה כלכלית טובה יותר. לצורך ביצוע הפעילות, ביקשה החברה למנות את בא כוחה כנאמן, ופירטה כי אף שאינו נמנה עם רשימת הנאמנים שהוסדרה בחוק חדלות פירעון, יש לבא כוחה נסיון רלוונטי בתחום והוא מכיר את העוסקים בענף גידול העגלים. מרבית נושי החברה הסכימו לזהות הנאמן המוצע.

בית המשפט המחוזי בנצרת נתן כנגד החברה צו פתיחת הליכים, ומינה כנאמן את ב"כ החברה, בציינו כי רוב הנושים של החברה מסכימים למינוי וכי הנושים מאמינים שבכוחו להשיא את קופת הפירוק. בית המשפט קבע, כי אם יתעורר ניגוד עניינים בין תפקידו כנאמן לבין היותו ב"כ החברה, עליו לפנות לבית המשפט באופן מיידי לקבלת הוראות.

על החלטה זו ערער הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר טען שמינוי הנאמן לא נעשה על פי הוראות חוק חדלות פירעון. כן טען, כי קיים ניגוד עניינים מובנה שאינו מאפשר למנות עורך דין שהוא בא כוחה של חברה בהליכי פירוק, כנאמן בהליכי חדלות הפירעון שלה, משום שהוא מצוי בניגוד עניינים בין תפקידו כמייצג החברה לבין תפקידו כנאמן.

בית המשפט העליון הורה על ביטול המינוי והחזרת ההליך לבית המשפט המחוזי, לצורך מינוי נאמן מתוך רשימת הנאמנים. בית המשפט נימק, כי המינוי אינו עומד בדרכי המינוי המוסדרות בחוק חדלות פירעון:

"מבלי להטיל דופי במומחיותו הנטענת של המשיב וביכולתו להטיב עם קופת הנשייה, אין בעובדה זו, וגם לא בעמדתם של הנושים כשלעצמה, כדי להצדיק חריגה מהוראותיו המפורשות של חוק חדלות פירעון. כפי שפורט לעיל, ייסודה של רשימת הנאמנים נועד ליצור הליך מינוי שוויוני ושקוף ולהבטיח פיקוח על רמתם המקצועית של הנאמנים, והמחוקק הגביל במתכוון את האפשרות למנות לנאמן אדם שלא עבר את הליך הסינון האמור. הותרת מינויו של המשיב על כנו, על אף שאינו נכלל ברשימת הנאמנים – משמעותה אפוא ריקון מתוכן של הוראות החוק ושל כוונת המחוקק, ולמעשה חזרה למצב שהיה קיים עובר לחקיקתו של חוק חדלות פירעון".

משהחליט בית המשפט לקבל את הערעור בנימוק שהנאמן מונה בניגוד להוראות חוק חדלות פירעון, קבע בית המשפט כי אין מקום להידרש לטענה החלופית של הממונה, ולפיה קיים ניגוד עניינים במינוי ב"כ החברה כנאמן. וכך נקבע:

"כפי שנקבע לא אחת, לא כל ניגוד עניינים יביא בהכרח לפסילת מינויו של נאמן – כאשר תחימת קו הגבול בין ניגוד עניינים שניתן להשלים עמו לבין ניגוד עניינים פסול, לעיתים אינה פשוטה […] החוק אינו אוסר באופן גורף על מינוי אדם המקיים קשר מקצועי עם מי מהצדדים להליך לנאמן, ושיקול הדעת בהקשר זה מוקנה לבית המשפט בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו".

ובהמשך:

"כזכור, עמדתו העקרונית של הממונה גורסת כי בא-כוחו של תאגיד הממונה לנאמן לתאגיד, מצוי, ככלל, בניגוד עניינים מובנה, ולכן יש להימנע ממינויו לנאמן גם אם הוא נכלל ברשימת הנאמנים. בהקשר זה יצוין, מבלי לטעת מסמרות, כי אף שטענותיו של הממונה עשויות לסבר את האוזן, על פני הדברים קיים קושי לקבוע כלל פסילה גורף שלא נקבע על-ידי המחוקק, ובפרט מקום שלא נקבע כלל פסילה דומה בהתייחס לנושאי משרה, אף שהם בעלי זיקה מובהקת לתאגיד המצוי בחדלות פירעון ולבעלי השליטה בו, ושעה שבנסיבות מסוימות תיחום סמכויותיו של נאמן עשוי לנטרל או להפחית ניגוד עניינים בו הוא מצוי […] מכל מקום, ניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא".

הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי למינוי בעל תפקיד מרשימת הנאמנים שבחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

רע"א 2387/24 הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי נ' הנאמן לחברת משק ב. שיווק חן בקר בע"מ (אר"ש, 31.7.24)

המפרק חויב בהוצאות אישיות, העליון ביטל את החיוב

בית המשפט העליון ביטל חיוב של מפרק בהוצאות, כשהוא קובע כי פעילותו לחיוב בעל השליטה הייתה כדין, והיא "מסוג המצבים שבהם ניתן להשלים עם ניגוד עניינים של מפרק"

מפרק חברה הגיש בקשה לחייב את בעלי השליטה בחברה בתשלום לקופת הפירוק. בינתיים התברר, כי תביעות החוב שהוגשו כנגד החברה נדחו ברובן, והבקשה התייתרה. בעלי השליטה הגישו בקשה לחייב את החברה ואת המפרק בתשלום הוצאות, לאחר שלטענתם המפרק פעל בניגוד עניינים ולאחר שהשקיעו הוצאות בהכנת חוות דעת להתגוננות מפני הבקשה שהגיש.

בית המשפט המחוזי קבע, כי המפרק הגיש את הבקשה לחיוב בעל השליטה בעודו מצוי בניגוד עניינים, שכן הוא ייצג את בעלת המניות שהגישה את בקשת הפירוק ואת תביעות החוב שרובן נדחו. בית המשפט המחוזי חייב את קופת הפירוק בהוצאות, ואת המפרק בהוצאות אישיות בסך 15,000 ש"ח.

המפרק ערער על חיובו בהוצאות אישיות, והבקשה התקבלה. נטען, כי בעת המינוי היה ידוע שהמפרק הוא מייצגה של הנושה בעלת המניות, ואין בפעילותו כדי להצדיק חיובו בהוצאות אישיות:

"ביחס לניגוד העניינים בו היה מצוי המפרק, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מינויו של המבקש למפרק נעשה בשים לב לחשש מניגוד העניינים ובהסכמת הכנ"ר […] לאור זאת, ובהתחשב בכך שישנם מצבים בהם ניתן להשלים עם ניגוד עניינים מסוים של בעל התפקיד, ובכך שבעת הגשת בקשה 22 האינטרס של קדרון היה זהה לזה של יתר הנושים, איני סבור כי בעניין זה, שהיה ידוע לכל, ולא חרג מהמקובל בעת המינוי (המצב כיום לאור חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק), שונה) נפל בהתנהלות המבקש פגם המצדיק הטלת הוצאות אישיות עליו".

בית המשפט העליון התייחס גם לטענות כנגד המפרק בעניין עיתוי הגשת הבקשה לחיוב בעלי השליטה, כשנקבע כי יש לבחון את הדברים מנקודת המבט של המפרק בעת הגשת הבקשה, ולא כ"חכמה שבדיעבד" לאחר שנדחו תביעות החוב:

"את עיתוי הגשת בקשה 22 יש לבחון על פי מצב הדברים שהיה בנקודת הזמן בה הוגשה. בשלב זה, בטרם נדחו תביעות החוב של קדרון, היה על המפרק לפעול על מנת להשיא את נכסי קופת הפירוק […] וכך אני סבור שהוא עשה. במקרים מעין אלו, יש להיזהר מביסוס המסקנה המשפטית על 'חוכמה שבדיעבד', לפיה משהתברר בהמשך ההליך כי הגשת הבקשה הייתה לא נחוצה, ניתן להסיק כי הבקשה הוגשה בטרם עת. נוכח האמור לעיל, סבורני כי לא היה מקום מלכתחילה להטיל על המפרק הוצאות אישיות ביחס לבקשה".

כן התייחס בית המשפט (השופט עופר גרוסקופף) בדברים כלליים לחובותיו ומעמדו של המפרק, כשהוא עושה שימוש באמרה מסרטי "ספיידרמן":

"לא אחת נקבע כי בעל התפקיד בהליכי פירוק משמש כ'ידו הארוכה של בית המשפט'. מתוקף מינוי זה, ולצורך ביצועו הקנה המחוקק למפרק סמכויות רבות, לרבות סמכויות חקירה וסמכויות מעין שיפוטיות […] ברם, בפרפרזה על אמרת הכנף (phrase catch)
הידועה מסרטי "ספיידרמן", יחד עם סמכויותיו הרחבות של בעל התפקיד, חלה עליו אחריות גדולה. אחריות זו מתבטאת, בין היתר, בחובות אמון בהן הוא חב כלפי החברה, הנושים, בעלי המניות ואף צדדים שלישיים […] למרות זאת, בשים לב למעמדו המיוחד, ועל רקע שיקולי מדיניות נוספים המצדיקים את צמצום האפשרות להטיל על בעל תפקיד אחריות אישית, נקבע לא אחת בפסיקה כי הטלת אחריות אישית על בעל התפקיד תיעשה אך במקרים חריגים […]. בהשוואה למקרה שלפנינו, סברתי כי הוא אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים הטלת הוצאות אישיות על בעל תפקיד בהליכי פירוק".

בקשת רשות הערעור התקבלה, החיוב בהוצאות אישיות בוטל.

רע"א 1102/23 צמיר, מפרק שער הגבינות שיווק מזון בע"מ נ' אופיר (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.8.23)

השבוע בפסיקה: נאמן ומייצג נושה – לא ניגוד עניינים

בית המשפט העליון: ב"כ נושה שיזם הליך חדלות פירעון אינו מנוע מלשמש נאמן בהליך זה. בהתאמה, מפרקת שהגישה בכובעה תביעה כנגד בעל החברה, אינה מנועה לשמש בעלת תפקיד בהליך פשיטת הרגל האישי שלו

מפרקת חברה הגישה תביעה כנגד בעל מניות של חברה, לחיוב אישי מכח סעיפים 373-374 לפקודת החברות, בטענה שניהל את נכסי החברה במרמה. לאחר שקיבלה פסק דין נגדו, יזמה הליך פשיטת רגל לנכסיו, ומונתה גם שם כמנהלת מיוחדת ולאחר מכן כנאמנת על נכסיו.

החייב הגיש בקשה להעביר את בעלת התפקיד מתפקידה כנאמנת בהליך פשיטת הרגל שלו. בין היתר טען, כי בעלת התפקיד מצויה במצב של ניגוד עניינים, מאחר שעתרה בכובעה כמפרקת לחיובו בחובות החברה.

בית המשפט דחה את בקשתו, וקבע כי אין ניגוד עניינים בין הכובעים השונים. בין היתר קבע כי בא כח נושה שיזם הליך נגד החייב, אינו מנוע מלשמש בעל תפקיד באותו הליך, והאמור אף מוצדק מטעמי יעילות ולשם קידום תכלית פירעון החוב לנושים:

"עצם העובדה שהמשיבה הגישה נגד המערער, בכובעה כמפרקת החברה, תביעה לחיובו בחובות החברה, אינה מקימה כשלעצמה ניגוד עניינים. זאת, כפי שמינויו של בא-כוח של נושה שיזם הליך נגד חייב, כבעל תפקיד, אינו מבססת כשלעצמה טענה לניגוד עניינים ואף נתפסת כמוצדקת מטעמי יעילות ולשם קידום תכלית פירעון החוב לנושים".

מטעם זה ומטעמים נוספים, הערעור נדחה ובעלת התפקיד תמשיך לשמש בתפקידה.

ע"א 794/22 אילוז נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 7.7.22)

השבוע בעולם חדלות הפירעון: "מטריית הגנה" על נאמן מפני תביעה של החייב

קיימת חשיבות במתן פטור לבעל תפקיד מתביעות אישיות הבאות מצד החייב; כוונת נושה להגיש תביעה נגד נאמן אינה עילה להחלפתו; סעדים מסוג "תפיסת נכסים" ו"הגבלת שימוש בנכס" לא בוטלו בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות

בית המשפט העליון קבע השבוע, כי הטלת אחריות אישית על נאמן בהליכי חדלות פירעון, תעשה במקרים חריגים בלבד. זאת ביתר שאת, כאשר הטענות מגיעות מכיוונו של החייב.

בענייננו טענה חייבת כי יש להתיר לה להגיש תביעה כנגד הנאמן, הכונס הרשמי, הפרקליטות, הנהלת בתי המשפט ושופטת בית המשפט המחוזי, בשל עילות שונות שנגעו למימוש דירת מגורים בהליך חדלות פירעון. בית המשפט קבע, כי טענותיה של החייבת נדונו ונדחו פעמים רבות במספר ערכאות, וכי הטענות הנוכחיות הן למעשה מיחזור של טענות קודמות שכבר נדחו.

יחד עם זאת, ייחד בית המשפט מספר פסקאות לנושא חסינות הנאמן והכנ"ר מתביעות נגדם, וכן חסינותו של בית המשפט מפני תביעות הקשורות בתפקידי שפיטה.

בית המשפט העליון מדגיש את הצורך להעניק לנאמן "מטריית הגנה" אשר תאפשר לו לבצע את תפקידו בחופשיות וללא מורא. הדברים אמורים בעיקר כשהטענות באות מצדו של החייב:

"אופיו של הליך חדלות הפירעון; תפקידו של הנאמן המוצא את עצמו מתמודד לא פעם מול לחצים שונים הן מצד נושים, הן מצד החייב והן מצד צדדים שלישיים אחרים; והצורך באיזון בין האינטרסים השונים בכפיפות להוראות והנחיות בית המשפט, מחייבים מתן מטריית הגנה לנאמן. החשש כי בעלי תפקיד ייאלצו להקדיש חלק ניכר מזמנם וממרצם להתגוננות מפני תביעות אישיות; האופן שבו בעל תפקיד עשוי להימנע מנטילת סיכונים סבירים גם אם הם עשויים להיטיב את מצבם של הנושים; החשש מפני הרתעת יתר; ושאר שיקולי מדיניות, מכתיבים עמדה מצמצמת ביחס לאפשרות הטלת אחריות אישית עליו […] הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר ההאשמות נגד בעל התפקיד מוטחות על ידי החייב אשר מטבע הדברים, האינטרסים שלו אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם אינטרס הנושים ועם מכלול האינטרסים עליהם אמון הנאמן […]. פעמים מוצא החייב בנאמן את המקור, העילה והסיבה לכל צרותיו ורעותיו, זאת ללא כל סיבה של ממש"

בענייננו קבע בית המשפט, כי הנאמן לא התרשל בתפקידו, ומשכך אין להטיל אחריות גם על כונס הנכסים הרשמי. בית המשפט לא נדרש לשאלה אם הכנ"ר חסין מפני תביעות מכח סעיף 7א' לפקודת הנזיקין:

"למותר לציין כי הדברים נכונים גם באשר לאחריות הכנ"ר, אשר אף מבלי להידרש לחסינות הנתונה לעובדי ציבור מכוח הוראת סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אינו נושא באחריות לנזקיה הנטענים של המערערת שעה שתפקידו התמצה בפיקוח על פעולות הנאמן שבהן כאמור לא נמצא כל דופי".

מאחר שהחייבת ביקשה לתבוע גם את שופטת בית המשפט אשר קיבלה החלטות בעניינה, חזר בית המשפט על הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין המעניקה חסינות לשופטים, ופירט גם את הטעמים לחסינות הרחבה החלה בעניינם:

"השיקולים העומדים בבסיס מוסד החסינות הם רבים, ורובם מובנים מאליהם: הצורך בעצמאות שיפוטית; האינטרס הציבורי בסופיות הדיון; החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת המשפט; החשש מפני שיבוש תפקודה של מערכת המשפט ועוד"

בסיומו של דבר נדחתה בקשת החייבת להתיר לה להגיש תביעה, והיא חויבה בתשלום הוצאות לכל אחד מהמשיבים. בשל ריבוי ההליכים שננקטו, נקבע כי עד שלא תשלם את ההוצאות בפועל, לא תוכל להגיש תביעה חדשה או בקשה בנושא כלשהו הקשור למימוש הדירה.

ע"א 8164/20 אייל נ' אינסל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 25.5.22)

סעדים מסוג "תפיסת נכסים" או "הגבלת שימוש בנכס" לא בוטלו בתקנות סד"א החדשות

בית המשפט העליון קבע השבוע (בדן יחיד), כי תקנות סדר הדין האזרחי בנוסחן החדש לא כיוונו לבטל קיומם של סעדים מסוג "תפיסת נכסים" או "הגבלת שימוש בנכס".

בענייננו חייב ביקש לבטל צו זמני שניתן להגבלת שימוש בנכסיו בחשבונות בנק בשווייץ. אחת מטענותיו הייתה כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לא כלל המחוקק קיומם של סעדים זמניים מסוג הגבלת שימוש בנכס ("צו מרווה") או תפיסת נכסים ("אנטון פילר"), ומכאן כוונתו לבטל קיומם של סעדים אלה.

בית המשפט העליון קבע, כי עצם ביטול התקנה אינו מלמד גם על ביטולה של הסמכות לתת את הסעד:

"מתקין התקנות החדשות ביקש לפשט ולייעל את סדרי הדין שהיו קיימים, בין היתר על-ידי צמצום מספר התקנות, ביטול כפילויות והאחדת הליכים דיוניים שונים. לשם השגת תכלית זו, בוטלו חלק מן ההסדרים הדיוניים המיוחדים שנמצא שאינם נחוצים לנוכח קיומם של הסדרים כלליים הנותנים מענה גם למקרים מיוחדים אלה. לפיכך, אין ללמוד מעצם ביטולה של תקנה מן התקנות הישנות, כשלעצמו, כי הסמכות שעוגנה בה בוטלה אף היא. בנוגע לסמכות ליתן צו הגבלת שימוש בנכס נאמרו הדברים מפורשות בדברי ההסבר לתקנות, שם צוין כי "לסעד[ים] זמנים מסוג 'הגבלת שימוש בנכס' (צו מרווה) או 'תפיסת נכסים' (אנטון פילר) לא יוחדו בתקנות הוראות מפורשות, שכן מקור הסמכות להטלת צווים כאמור מעוגן ממילא בסעיף 75 לחוק בתי המשפט ולכן יחולו בעניינם ההוראות המתאימות החלות על בקשה לסעד זמני".

בית המשפט הוסיף וציין, כי תקנה 109 לתקנות סדר הדין החדשות, מאפשרת לבית המשפט ליתן צו מניעה זמני המורה לנתבע להמנע מפעולה כלשהי אם הדבר עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

רע"א 3076/22 גלעד נ' קמעונאי אונליין בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.5.22)

כוונת נושה להגיש תביעה היא אינה עילה להחלפת הנאמן

בית המשפט העליון קבע השבוע (בדן יחיד), כי כוונת נושה להגיש תביעת נזיקין כנגד הנאמן, אינה מהווה עילה להחלפת הנאמן.

באותו מקרה נמנע הנאמן במך שש שנים ממתן החלטה בתביעת החוב של נושה. הנושה טען כי נגרם לו נזק בעקבות העיכוב בהכרעה. עוד טען הנושה, שהנאמן התרשל כשנמנע מלממש מלאי ספרים שהיה בידי החייב ואיננו עוד. הנושה הגיש בקשה להתיר לו לתבוע את הנאמן על נזקיו, וכן בקשה להעברת הנאמן מתפקידו.

בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין די בכוונת נושה להגיש תביעה כנגד הנאמן, כדי לקבוע שהנאמן מצוי בניגוד עניינים. עוד קבע, כי בנסיבות העניין, משטרם הוכרעה תביעת החוב של הנושה – העילה נגד הנאמן טרם התגבשה. זאת ועוד, הסיכוי שתוגש תביעה הוא נמוך, לאור החסינות המוקנית לנאמן בדין מתביעות אישיות.

ונפסק:

"הלכה היא כי על המבקש להעביר נאמן מתפקידו מחמת ניגוד עניינים מוטל הנטל להראות שקיים חשש קונקרטי ו-ממשי כי אותו נאמן מצוי בניגוד עניינים, והכל בהתאם להקשר הדברים הנדון ולנסיבות העניין […] אין די בעצם ההתראה על כוונה להגשת תביעה מטעם נושה נגד בעל תפקיד על מנת לבסס קיומו של ניגוד עניינים קונקרטי וממשי ברמה המצדיקה על פי הדין את העברת בעל התפקיד מתפקידו. אם תאמר אחרת, הרי שנמצא כי בידי כל נושה נתון בכל עת הכוח להביא להעברת נושא תפקיד שהחלטותיו או התנהלותו אינן נושאות חן בעיניו".

בסיום דבריו ייחד בית המשפט מספר מילים לעיכוב בהכרעה בתביעת החוב – בן שש שנים – אשר איננו מידתי ואינו סביר. בית המשפט כתב, כי על בית המשפט קמא להידרש לעניין זה לאלתר, ולדאוג לכך כי הכרעת החוב תינתן בהקדם.

רע"א 120/22 רביצקי נ' מיכאל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 26.5.22)