המחוזי מכרסם בהלכת "אבי אלקיים": בעל חברה לא ישא בשכר הנאמן

בית המשפט המחוזי פירש בצמצום את ההלכה שהסדירה הפקדת ערובה על ידי בעל חברה יוזם הליך חדלות פירעון: "לא נקבע שיש לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן". האם לכך כיוון בית המשפט העליון?

עו"ד מיטל אופיר דגני

בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט חגי ברנר) קיבל באופן מצומצם בקשה של נאמן לחייב בעליה של חברה בתשלום חובות רשם החברות שנצברו לחברה. לצד זאת, בית המשפט דחה בקשה של הנאמן לחייב את בעל החברה בתשלום הוצאות הליך חדלות הפירעון.

ברקע בקשת הנאמן מצויה הלכת ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (נבו 28.11.2024), אשר קבעה כי במקרה של פירוק חברה שאין לה נכסים, יש להטיל את עלות הליך חדלות הפירעון על מי שנהנה ממנו – בעל החברה – ולא על הנאמן או הציבור, וזאת באמצעות חיוב של מגיש ההליך בהפקדת ערובה להוצאות, בתחילת ההליך.

על סמך זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב בעל מניות בתשלום שכר הנאמן והוצאות ההליך, כשקבע כי הלכת אבי אלקיים מסדירה הפקדת ערובה בלבד, ואינה מחייבת את בעל החברה יוזם ההליך בנשיאה מלאה בהוצאות ההליך.

וכך קבע בית המשפט:

"אכן, במקרה דנן עסקינן בחברה הנמנית על סוג החברות אליהן מכוונת הלכת אבי אלקיים, בהיותה חברה נטולת נכסים וללא מקורות פירעון. דא עקא, בהלכת אבי אלקיים לא נקבע שניתן לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן, אלא רק שניתן לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, כאשר הסנקציה היחידה בגין אי הפקדת הערובה היא ביטול ההליך. במילים אחרות, אם ניישם כעת את הלכת אבי אלקיים ונטיל על פסח הפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, פירושו של דבר הוא שפסח יוכל להכשיל את התביעה נגדו בכך שלא יפקיד את הערובה שתושת עליו, מה שיגרור את ביטול ההליך, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם? זאת ועוד, גם מבחינה מעשית, מרגע שהוטל חיוב כספי על פסח מכוחו של סעיף 288 לחוק, ממילא מתייתר הצורך בהפקדת ערובה לשכרו של הנאמן, שהרי נמצא כעת מקור כספי שממנו ניתן יהיה לשלם את השכר".

דומה כי בית המשפט כאן ביכר פרשנות טכנית – ולא התייחס להלכה זו על רקע הרציונלים שלה. שכן, בהלכת אבי אלקיים ביצע בית המשפט העליון ניתוח כלכלי של הסיטואציה, וקבע כי צודק יותר להטיל את הוצאות ההליך על יוזם ההליך – הוא שנהנה ממנו – ולא על הציבור בכללותו, וודאי שלא על הנאמן (ראו הלכת אבי אלקיים, פסקות 16-24 לחוו"ד של השופט גרוסקופף). לא נקבע, כי הפקדת ערובה יש בה כדי למצות את האחריות של בעל החברה בגין הוצאות ההליך, להיפך.

המשמעות האופרטיבית של ההחלטה כאן עשויה להשפיע למשל על שכר נאמן במקרים מורכבים, שבהם הערובה שהופקדה אינה מספיקה לכיסוי מלוא השכר, כך עשוי ההפרש להיות מוטל על כתפי הנאמן, ולא על כתפי יוזם ההליך, וזאת בניגוד לרוח הלכת "אבי אלקיים".

אציין, שעצם הדיון בשאלת הנשיאה בהוצאות הליך חדלות פירעון מגיע על רקע כשל מבני מתמשך בהליכי פירוק חברות, באין הסדרה מספקת הקובעת מי יישא בהוצאות הליכי חדלות פירעון המסתיימים כשקופת הכינוס ריקה. בפועל מי שנושא בהוצאות הוא הנאמן, העובד תמורת שכר זעום או ללא שכר, אף שהוא מבצע שירות חשוב לבעל החברה ולעובדיה. כתוצאה מכך קיימות תופעות של התפטרות של בעלי תפקיד מלשמש בתיקים אלה (לעיתים מתפטרים שני בעלי תפקיד באותו הליך), ולחילופין מוגשות בקשות המאלצות את בית המשפט המחוזי להידרש לטענות לגבי סכומים קטנים מאוד, ולו כדי שיתקבל סכום כלשהו בקופת ההליך.

סופו של דבר שבקשת הנאמן נתקבלה באופן חלקי לגבי אגרות רשם החברות (בגובה 3,857 ש"ח), ונדחתה לגבי נשיאה בהוצאות ההליך.

חדל"ת 63488-07-22 תריסי פסח בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (אר"ש 4.11.25).

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד הילה לנקרי, עו"ד מור אנגלשטיין אברהם.

פסיקת שכר טרחה לנאמן – נוהל הממונה אינו מחייב את בית המשפט

בית המשפט העליון קבע, כי נוהל הכונס הרשמי לגבי פסיקת שכר טרחה נועד לסייע למייצגי הכונס הרשמי בבואם להגיש תגובה לבקשת שכר טרחה, ואינו מחייב את בית המשפט. לעמדת כונס הנכסים הרשמי שאינה מנומקת כראוי, ואינה מבוססת על הנוהל, עשוי להינתן משקל מופחת

מאת: עו"ד מיטל אופיר

נאמן בהליך פשיטת רגל הגיש בקשה לפסיקת שכרו, בהליך אשר התנהל במשך יותר מעשור, ובמהלכו התקיימו שנים עשר דיונים והוגשו מעל מאתיים בקשות על ידי הצדדים. בסופו של יום חילק הנאמן לנושים 100% מסכומי החובות.

בית המשפט הורה על פסיקת שכרו של הנאמן, בתוספת מאמץ מיוחד בשיעור 40% מהשכר, שיעור שלטענת החייב עלה על האמור בנוהל כונס הנכסים הרשמי לפסיקת שכר טרחה לבעלי תפקיד. החייב ערער על פסיקת השכר בטענה כי היא מנוגדת לנוהל כונס הנכסים הרשמי.

נקבע, כי בעל התפקיד רשאי לבחור את המסלול שעל פי יפסק לו שכר טרחה, ובית המשפט יבחן אם המסלול שבו בחר בעל התפקיד הוא המסלול המתאים במקרה הנדון, ולאחר מכן את גובה השכר על פי אותו המסלול. עוד נקבע, כי בית המשפט אינו כפוף בפסיקת שכר טרחה לנוהלי כונס הנכסים הרשמי:

"באשר לנוהל הכנ"ר אליו התייחס המערער – הנוהל נועד אך 'להתוות כללים אחידים להתייחסות מייצגי הממונה' (ראו: 'פתח דבר' לנוהל הכנ"ר), כלומר לסייע למייצגי הכנ"ר במתן עמדתם המקצועית. נוהל זה אינו מגביל כמובן את בית המשפט בהפעלת שיקול דעתו בהכרעה לגבי שכר הטרחה. בית המשפט נדרש להכריע בבקשה בהתאם לתקנות החברות, על סמך עמדות הצדדים ועל פי היכרותו עם התיק. לצד זאת, לנוהל עשויה להיות השלכה עקיפה על החלטתו של בית המשפט, כחלק מבחינת עמדת הכנ"ר. בהקשר זה – לא מן הנמנע כי לעמדה שאינה מנומקת דיה ביחס לנוהל, יינתן משקל מופחת לעומת עמדה מנומקת ומפורטת המבוססת על הנוהל".

באשר לפסיקת שכר בגין "מאמץ מיוחד", נקבע כי יש לקובעו בהתחשב במשך הזמן ובמידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד בהליך:

"העקרונות הרלוונטיים הצריכים להתוות את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להגדיל או להקטין את שכר הטרחה לנאמן בגין מאמץ שהשקיע בהליך, קבועים בתקנה 13 לתקנות החברות. התקנה מדגישה את השיקול של 'מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד ומשך הזמן לסיום התפקיד'. בתוך כך, יבחן בית המשפט אם בעל התפקיד השקיע זמן או מאמץ מיוחדים בתיק, או אם ביצע פעולות נרחבות במסגרתו – כך שפסיקה על פי מסלולי השכר הרגילים תוביל לתוצאה בלתי צודקת".

עוד נקבע, כי יש מקום לבחון אם התמשכות ההליך נבעה מהתנהגותו של בעל התפקיד עצמו, כשצוין שלעיתים התמשכות ההליך מעבר לנדרש, עשויה בנסיבות מתאימות אף להביא להפחתת השכר של בעל התפקיד:

"אינני סבורה כי המערער הצביע על התנהלות בלתי תקינה של הנאמן, שהובילה להימשכות החריגה של ההליכים. הערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב שלא היה ערעור סרק, אינו מעיד על הכלל. בהקשר זה יוער כי ככלל, הקריטריון הקבוע בתקנה 13 לתקנות החברות, לפיו יש להתחשב ב'משך הזמן לסיום התפקיד' בבחינת פסיקת תוספת שכר טרחה, מכוון את בעל התפקיד לסיים את מלאכתו בהקדם האפשרי (והתארכות ההליכים מעבר לנדרש עשויה בנסיבות מתאימות אף להביא להפחתת השכר של בעל
התפקיד). עם זאת, בשקלול מכלול הנסיבות; במקרים בהם פרק הזמן בו נשא בעל תפקיד בתפקידו התארך מטעמים שאינם תלויים בו; ייתכן בהחלט כי יהיה לכך משקל בפסיקת תוספת שכר".

הערעור נדחה.

רע"א 4964/24 תמרי נ' הראל (אר"ש 25.11.24).

השבוע בפסיקה: עיכוב ביצוע מכירת נכס עסקי; השבת כספים לחייבים מקופת חדלות הפירעון

בית המשפט העליון עיכב ביצוע הליכי מכר של נכסים, על אף שהנכסים אינם משמשים למגורים; במקרה אחר נקבע במחוזי, כי השבת כספים לחייב שפטור מצו תשלומים, תיעשה לאחר ניכוי שכר טרחת הנאמן והוצאות ההליך

מתי יעוכב ביצוע פסק דין המורה על מימוש נכסים שאינם משמשים למגורים?

בית המשפט העליון עיכב השבוע באופן חלקי, מימוש של נכס שאינו משמש כבית מגורים, עד להכרעה בערעור או עד להחלטה אחרת. ככלל קובעת פסיקת בתי המשפט, כי לא יעוכב מכר של נכס "עסקי" או כזה המשמש "להשקעה" עד לדיון בערעור, משום שאין מדובר בפגיעה חמורה במאזן הנוחות או בנזקים שלא ניתן להיטיב בתשלום כספי.

באותו מקרה התקבלה בבית המשפט המחוזי בקשת הנאמנים לביטול הענקה שביצעה החייבת בשלושה נכסי מקרקעין שמכרה לצד ג' כנגד סכומים נמוכים. צד ג' (מקבל ההענקה) טען כי התכוון לעבור להתגורר באחד הנכסים (דירה בסביון) והשקיע בשיפוצה סכומים ניכרים. עוד טען, כי מימוש נכס אחר (דירה ברמת גן) צפוי להיות מורכב באופן שיפגע בערכו, מאחר שבנכס יש דיירת שמתגוררת בו מזה שנים ויש לנהל נגדה הליכי פינוי ארוכים. צד ג' טען עוד, כי מימוש הנכסים עשוי להקים עליו את נושיו באופן שיפגע בו ויביא ל"הרס חייו" כלשונו.

הנאמנים טענו, כי מאליו מימוש הנכס צפוי לארוך עוד זמן מה שעה שעליהם להכין את הנכסים למכירה – לבצע שמאות, לגבות שכר דירה ולבקר בנכסים.

כאמור, על אף הפסיקה המורה כי לא יינתן עיכוב ביצוע במכירת נכסים שאינם מהווים בית מגורים, במקרה זה, בהתחשב בטענותיו של מקבל ההענקה, קבע בית המשפט כי הביצוע אינו מעוכב, אולם הנאמנים לא יבצעו דיספוזיציות בנכסים ופעולות שיש בהן כדי להביא להסתמכות צד שלישי ובכלל זה ימנעו מפרסום הזמנה להציע הצעות, עד להכרעה בערעור.

ע"א 8649/21 עזרן נ' גרינברג וזעירא (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 13.2.22)

השבת כספים לחייבים מקופת חדלות הפירעון

האם חייב שזכאי לקבל החזר כספי בהליכי חדלות פירעון, זכאי גם להשבה של סכומי שכר טרחה והוצאות ההליך?

חייבים שכלל הכנסתם מבוססת על קצבאות הביטוח הלאומי, ואין להם פוטנציאל הכנסה נוספת, פטורים, ככלל מביצוע תשלום חודשי לקופת חדלות הפירעון, זוהי הלכת לשצ'נקו שעיגנה קיומם של "צוי תשלומים 0" לחייבים חדלי פירעון שהם נתמכי קצבאות. (רע"א 6353/19 לשצ'נקו נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 11.2.20)).

בית המשפט העליון אף קבע בהמשך, כי הלכת לשצ'נקו חלה רטרואקטיבית – כלומר אם החייב נתמך הקצבאות שילם תשלומים עיתיים לקופת הכינוס בעבר, הוא זכאי לקבלם בחזרה (רע"א 6999/20 עוידה נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.2.21).

בית המשפט המחוזי נדרש השבוע ליישום הלכה זו, ובייחוד לשאלה אם יש להחזיר לחייבת את כלל הכספים, או לנכות מהם את שכר טרחת הנאמן והוצאות ההליך. נקבע, כי בהיעדר נימוקים אחרים הקשורים במצב סוציאלי ונזקקות מיוחדת לכספים, הכלל הוא שהכספים יושבו לחייב לאחר שינוכו מהם הוצאות ההליך ושכר טרחה לנאמן. בית המשפט מסתמך בעניין זה גם על פסיקה קודמת שלו בעניין פש"ר (מחוזי לוד) 40005-05-17 דאוד נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.6.21). בין המשפט מציין כשיקול גם את העובדה שהחייבת לא שיתפה פעולה בהמצאת מסמכים בהליך, והביאה להתארכותו שלא לצורך.

"אינני סבור כי המקרה שלפני הוא המקרה החריג בו מן הראוי להקין את שכרו של בעל התפקיד. הנות שהחייבת העלתה לתמיכה בבקשתה משותפות לכל החייבים עליהם חלות הלכת לשצ'נקו והלכת עוידה. לכל החייבים הללו אי ןכלל הכנסה פרט לגמלה מוגנת. כולם נעדרי כושר השתכרות. בקופת הכינוס של כולם הצטברו כספים שטרם חולקו לנושים […] החייבת פנתה להליך הפש"ר ביוזמתה. היא עשתה כן מתוך מודעות לכך שחובת תשלום הוצאות ההליך המעוגנת בפקודה קודמת לכל חלוקה אחרת".

פש"ר (מחוזי ת"א) 31685-10-16 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 16.2.22).