תגית: ביטוח לאומי

בית המשפט העליון קבע, כי עם מתן צו לפתיחת הליכים לחברה, רואים בכל עובדיה כמפוטרים. אם המשיכו לעבוד במסגרת תוכנית ההבראה – רואים בהם כעובדים של מעסיק "אחר", גם אם מדובר באותה חברה ממש.

חברה נקלעה לקשיים בתקופת הקורונה, והגישה בקשה להקפאת הליכים נגדה. בית המשפט נתן צו להפעלת החברה, כולל העסקת עובדיה. המערער היה עובד החברה מזה כעשר שנים, הוצא לחל"ת בתקופת הקורונה (היא גם תקופת הבקשה להקפאת הליכים), וחזר לעבוד בחברה לאחר כחודשיים – משאושרה התוכנית לשיקום כלכלי. לאחר מכן עבר המערער בחברה עוד שנתיים נוספות, ואז פוטר.

עם פיטוריו, תבע מהחברה את כל פיצויי הפיטורין שהגיעו לו, בטענה שהיה מועסק בחברה ברציפות ב-12 השנים האחרונות.

בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להפריד בין התקופה שבה עבד העובד בחברה לפני הצו לפתיחת הליכים, שלגביה הפיצויים שנצברו מהווים חוב בר-תביעה בהליך חדלות הפירעון, לבין התקופה שבה עבד העובד לאחר הצו לפתיחת הליכים, שבעניינה נוצר חוב חדש. ונפסק:

"המערער חדל לעבוד בשירות החברה 'המקורית' עם מתן הצו לפתיחת הליכים בעניינה, דבר שהביא מיניה וביה להתגבשות חוב החברה לשלם פיצויים בגין תקופת העסקתו לפני מועד מתן הצו לפתיחת הליכים. במילים אחרות, יש לראות במערער אשר המשיך לעבוד בחברה לאחר מועד מתן צו הקפאת ההליכים כמי שפוטר והועסק הלכה למעשה מחדש על ידי מעסיק אחר".

בית המשפט קבע כי אף שמדובר באותה החברה ממש, יש הפרדה בין ה"ישות" שנוהלה לפני הצו לפתיחת הליכים, לבין זו שנוהלה אחריו:

"החל ממועד מתן הצו, יש לראות בישות המתנהלת בהליך חדלות פירעון כישות שונה ונפרדת מזו שנקלעה לקשיים כלכליים עובד למועד מתן הצו. […] הראשונה שבהן – שנוהלה על ידי מנהליה המקוריים וקרסה מבחינה כלכלית – "הוקפאה" עם מתן הצו, ותחתיה קמה ישות חדשה – המנוהלת הלכה למעשה על ידי הנאמן (סעיף 43 חוק). אף אם מבחינה טכנית שתי הישויות נושאות שם זהה, מבחינה מהותית הן שונות ונבדלות זו מזו".

בית המשפט העליון דן בבקשה כבערעור מפאת חשיבות הסוגיה, אולם דחה אותו לגופו, כשהוא קובע כי החוב שנוצר לפני מועד הצו לפתיחת הליכים הוא חוב בר-תביעה שמקומו בהליך חדלות הפירעון, ואילו החוב לאחר הצו לפתיחת הליכים – רק הוא – יכול להיתבע מהחברה עצמה.

רע"א 7107-11-24 בולוטוב נ' כהן שי בידודים ושיפוצים בע"מ (אר"ש 28.5.25).

הלוואה ניטלה תוך ביצוע מעשי זיוף. משעה שהחייבת חתמה על מסמכי ההלוואה, עובר הנטל להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת, והוא נטל כבד שעליה לסתור בראיות פוזיטיביות

הגרוש של החייבת נטל הלוואות תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה. החייבת חתמה על מסמכי הלוואה לצורך נטילת אותן הלוואות. משטענו הנושים כי מדובר בחוב שנוצר במרמה, אשר לא יכול להיות נשוא להפטר, טענה החייבת כי נוצלה וכי לא הבינה על מה היא חותמת.

נפסק, כי מעת שאין מחלוקת שהחוב נוצר במרמה, וגם אין מחלוקת כי החייבת חתמה על מסמכים הקשורים אליו, עובר נטל הראיה להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת:

"כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […] וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים כגון שטרי משכנתא […] בנסיבות אלו אפוא, בהן אין מחלוקת בנוגע לקיומה של מרמה ואין מחלוקת כי המערערת חתמה על מסמכי ההלוואה, בוודאי שהיא זו שנושאת בנטל לסתור את החזקה האמורה. המדובר בנטל הוכחה כבד במסגרתו נדרש ממנה לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתה באמצעות ראיות פוזיטיביות".

עוד נקבע, שלצורך החרגת חוב מהפטר, אין די בכך שהוא נוצר במרמה, אלא יש להוכיח שפושט הרגל שותף לאותה מרמה. כך הן בפקודת פשיטת הרגל והן בחוק חדלות פירעון, למרות השוני בנוסח סעיפי החוק:

"אכן בהתאם ללשונו של הסעיף, לא די בהוכחה כי החוב נוצר במרמה, אלא נדרש אף להוכיח כי פושט הרגל היה שותף לאותה מרמה (במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 מסתפק במילים 'חוב שנוצר בדרך מרמה' ללא התייחסות למעורבותו של החייב במעשה המרמה. לצד זאת ראו עמ' 692 לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מהם עולה כי לא הייתה כוונה לשנות מהדין הקיים)".

הערעור נדחה והליך חדלות הפירעון של החייבת בוטל.

ע"א 2609/23 עמר נ' נצר המנהל המיוחד (אר"ש, 28.11.23)

ובעניין אחר שנדון השבוע בבית המשפט העליון – תקוות העובדים לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי אינה עילה להמנע מביטול הליך חדלות פירעון:

"פשיטא שאין מקום להותיר הליך פשיטת רגל על כנו, שעה שמעיקר הדין עליו להתבטל, רק כדי לאפשר לעובדים לשעבר של המערערים לפנות למוסד לביטוח לאומי. מזורם של העובדים יימצא באכסניה אחרת".

ע"א 316/23 פרי נ' הכונס הרשמי (אר"ש 29.11.23)

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)