הוצל"פ: חייב שנהנה שנים מהגנות תיק איחוד, לא זכאי למחיקת ריבית

רשמת ההוצאה לפועל דחתה בקשה של חייב להפחתת ריביות, וקבעה כי כל עוד החייב נהנה מעיכוב הליכי הגבייה על ידי נושים, ומצוי בהליך של איחוד תיקים שנפתח לבקשתו, לא רואים בנושים כמי שקיוו לתוכנית חסכון, ואין מקום להפחית ריבית בנימוק של חוסר מעש

חייב מצוי שנים רבות בהליך של איחוד תיקים המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, ומשלם לנושיו צו תשלומים מדי חודש בחודשו. רשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשתו להפחתת הריבית בתיק האיחוד וקבעה, כי בנסיבות הללו אין מקום לטעון כי הנושים ישבו בחוסר מעש ולא פעלו בתיק:

"הזוכים ממתינים שנים רבות כדי לקבל את חובם בתשלומים מזעריים בהתאם ליכולתו של החייב ולבקשתו. על כך הם זכאים לקבל ריבית. מנגד, החייב נהנה מעיכוב הליכים כך שלא מתנהלים נגדו הליכי גבייה ויש בכך הטבה משמעותית. בתיק איחוד הדברים נעשים לבקשתו של החייב ולכן אין לקבל טענה שהזוכים נוהגים בחוסר תום לב או מקווים ל'תכנית חסכון'".

בהיעדר טעמים מיוחדים להפחתת ריבית הקשורים בנסיבותיו האישיות של החייב, דחתה רשמת ההוצאה לפועל את טענותיו של החייב, כשהיא מדגישה:

"הכלל הוא שפסקי דין יש לקיים וחובות יש לשלם".

הוצל"פ (08-99997-12-0) הזוכים נ' החייב (לא פורסם 3.8.25) – כב' הרשמת מירי ברטהולץ.

העליון מסדיר: מתי כופים הסדר נושים על נושה מתנגד?

בית המשפט העליון ביטל הסדר נושים שאושר ללא הסכמת אחת מאסיפות הנושים. נקבע שהצעה לשלם את שוויו של הנכס לפי שמאות ובתשלומים, אינה שקולה בהכרח לסכום שיתקבל במזומן ממימוש הנכס. הותוו מבחנים לבדיקת שקילות המוצע בהסדר, מול התמורה בהליכי מימוש. עוד נקבע, כי ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור לפי חוק חדלות פירעון

חייבים נטלו הלוואה מנושה חוץ בנקאי, ושיעבדו את בית מגוריהם. לימים לא עמדו בתנאי ההלוואה, והנושה פעל למימוש הנכס. החייבים אשר קרסו על רקע עיסוקם החקלאי, פנו להליכי חדלות פירעון, ושם נקבע כי הנכס ימומש על ידי הנושה המובטח, לאור הוראות חוק חדלות פירעון, בשל גובה החוב לנושה, שהיה גבוה משווי הנכס. ב"כ הנושה המובטח מונה כונס נכסים, והתקיים בהוצאה לפועל דיון בשאלת הסידור החלופי, שם נקבע כי החייבים יקבלו כסידור חלופי סך של 192,000 ש"ח.

החייבים הגישו הצעת הסדר נושים, אשר במסגרתה בין היתר ישולם לנושה המובטח שווי הנכס לפי שמאות, בהפחתת הסידור החלוף, ובפריסה לתשלומים. הצעת הסדר הנושים זכתה להסכמת 90% מהנושים הבלתי מובטחים, אולם הנושה המובטח התנגד, בטענה שבמסגרת הליכי מימוש יוכל לקבל תמורה הגבוהה מהסכום המוצע על ידי החייבים. בית המשפט השלום אישר את ההסדר על אף התנגדות הנושה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור על ההחלטה.

נקבע, כי בית המשפט לא שקל נכונה כאשר בחן את התמורה לנושה המובטח, המתנגד להסדר, ואישר תמורה שעשויה להיות נמוכה מזו שתתקבל במימוש הנכס. בית המשפט ניסח מספר מבחנים שיש לשקול כששוקלים את התמורה המוצעת בהסדר:

"אישור הצעת הסדר שלא זכתה לרוב הדרוש מצד הנושים, ייעשה רק כאשר שוכנע בית המשפט כי הצעת ההסדר 'הוגנת וצודקת' ביחס לכל נושה באסיפת סוג שלא אישרה אותה. במסגרת זו יבחן בית המשפט בין היתר את השלכות אי-האישור על החייב; את היחס בין התמורה שיקבל הנושה במסגרת ההסדר למול התמורה שהיה מקבל אלמלא ההסדר […] האם נותרו בידי החייב נכסים מבלי שהובטחה לכל נושה באסיפה המתנגדת תמורה השווה למלוא החוב כלפיו; והאם הובטחה לנושים המובטחים באסיפה המתנגדת תמורה שערכה אינו נמוך משווי הנכס המשועבד לטובתם או מהחוב הכולל שלטובת פירעונו שועבד הנכס (לפי הנמוך). מבלי לגרוע מחשיבותם של שיקולים אלה, הם אינם מהווים רשימה סגורה. על בית המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את מכלול השיקולים שעשויים להשליך על השאלה האם הצעת ההסדר אכן הוגנת וצודקת ביחס לכל הנושים באסיפה המתנגדת, והאם היא מגלמת איזון ראוי בין אינטרס הנושים להשיא את התמורה שיקבלו על חשבון חובם לבין אינטרס החייב"

פסק הדין מתייחס ספיציפית לבחינת הערך שניתן לקבל במימוש כפוי של הנכס, לעומת הערך כפי שהוא עולה מהערכת שמאי:

"בית המשפט רשאי, ובמקרים מסוימים אף נדרש, לבחון אלו הליכים כבר תלויים ועומדים למימוש הנכס ואיזו תמורה צפויה להתקבל באותם הליכים. אכן, אין בעצם קיומם של הליכי מימוש המתנהלים על ידי נושה כדי להביא בהכרח למסקנה כי אין לאשר הצעת הסדר לה הוא מתנגד. ברם קיומם של הליכים אלה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים להחלטה על אישור הסדר. הליכים אלה אינם רלוונטיים רק לבחינת הוגנות ההסדר כלפי הנושה אשר החל בהליכי מימוש עצמאיים והשקיע משאבים בניהולם, ודאי במקרים שבהם הדבר אושר על ידי בית המשפט קודם לכן. הם רלוונטיים גם ובעיקר לבחינת שווי השוק של הנכס המשועבד, נתון לו העניק המחוקק חשיבות רבה (וראו סעיף 87(3) לחוק). זאת נוכח הליכי ההתמחרות הנערכים במסגרת הליכי המימוש, שיש בהם כדי לספק נתונים זמינים בדבר ערכו הריאלי של הנכס אשר אינם בהכרח מתקבלים במסגרת הערכת שמאי".

בית המשפט העליון מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לתת משקל להליכי המימוש הננקטים ולשווי שניתן להשיג בהם. נקבע כי השיקולים שהעלתה הנושה בהתנגדותה אינם בלתי לגיטימיים, וכי עמידה על קבלת יתרון כלכלי היא זכותו של הנושה:

"הנחת היסוד היא כי נושה, ובכלל זה נושה מובטח, שוקל שיקולים "אנוכיים" במובן זה שהוא מעוניין להשיג את התוצאה הכלכלית הטובה ביותר עבורו. שיקולים פסולים בהקשר זה אינם כאלו, אלא שיקולים החורגים מבחינת הלגיטימיות הכלכלית של ההסדר עבורו […] תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי התנגדות המערערת להצעת ההסדר, תוך דרישה להמשך קיום הליכי ההתמחרות לצורך קבלת הצעות, מבוססת על טעמים בלתי לגיטימיים".

כך למשל נקבע, כי אף לעמדת החייבים, הנושה תקבל רק כ-90% מסכום החוב, ובתשלומים, וזאת לעומת מימוש במזומן. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון:

יש רגליים לסברה כי בבוא בית המשפט לאשר תמורה בתשלומים לנושה מובטח יש להבטיח כי תשלומים אלה יישאו ריביות באופן שישקף את הנזק שייגרם לנושים כתוצאה מאופן תשלום זה".

מכאן מגיע בית המשפט למסקנה, שהתמורה שהוצעה בהסדר נמוכה מגובה החוב המובטח, ויתכן כי היא נמוכה משווי הנכס במכירה מרצון. בית המשפט מציין, כי במקרה של תמורה נמוכה בהתמחרות, לחייבים תהא אפשרות לפדות את הנכס במחיר שיושג בהתמחרות ובהליכי המימוש.

לעניין הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – פסק הדין נתן מענה גם לשאלה אשר הועלתה קודם לכן בעניין לפידות (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר (22.10.20)), לגבי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בית המשפט ציין כי החוק שותק לגבי האפשרות להגיש ערעור מסוג זה, אולם בסופו של דבר הכריע:

"אני מאמץ אפוא את עמדת הממונה כי גם בהליכי חדלות פירעון קיימת אפשרות להגשת בקשות רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (וב'גלגול רביעי') לבית משפט זה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בדין האזרחי 'הרגיל'. היינו, רשות ערעור כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר היא דרושה לשם מניעת עיוות דין".

בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הערעור והשיב את הדיון לערכאה דלמטה לדון שוב בהתקיימות סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, לעניין כפיית הסדר על הנושה.

ברירת המחדל בפרשנות הסדר חוב – תוספת ריבית לחוב

בית המשפט העליון קבע כי הפרשי ההצמדה והריבית משקפים את שוויו האמיתי של החוב, וברירת המחדל היא תשלומם יחד עם החוב. בית המשפט של חדל"פ הוא בעל הסמכות לפרש הסדר חוב – גם בהליכים של יחידים

עו"ד מיטל אופיר

בית המשפט של פשיטת רגל אישר הסדר נושים. הצדדים נחלקו בדעותיהם אם ההסדר שאושר כולל גם תשלום הפרשי הצמדה וריבית.

בית המשפט העליון במותב דן יחיד (השופטת רות רונן) פירש את הסדר החוב, ונקבע כי יש להעדיף פרשנות ולפיה הפרשי ההצמדה והריבית מצטרפים לחוב, ומוטלים על החייב:

"הפסיקה עמדה על כך שפסיקת ריבית והצמדה מגלמת את שוויו הכלכלי האמתי של החוב, ולכן ראוי שפסיקת ריבית והצמדה על החייב תהיה ברירת המחדל, וש'שחיקת' החוב לאורך השנים לא תוטל על הנושים […] יצוין כי ברירת מחדל זו אף נקבעה מפורשות בסעיפים 235(ב) ו243-(ג) לחוק חדלות פירעון […] גם משכך, לטעמי, ככל שישנה עמימות בהסדר הנושים המתוקן ביחס לשאלת חיובו של המבקש בתשלומי ריבית והצמדה, יש להעדיף פרשנות לפיה על החייב לשאת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית".

עוד צוין, כי בית המשפט של חדלות הפירעון הוא הערכאה המוסמכת לפרש הסדרי חוב של יחידים:

"לאור אופיים המיוחד של הליכי חדלות פירעון ויכולתו של בית המשפט לבחון בהסתכלות רחבה את כלל הזכויות והחובות של הצדדים להסדר – סמכותו של בית המשפט בהליכים כאלה אינה מוגבלת רק לדיון בהסדר הנושים עצמו ואישורו, והיא נמשכת גם לאחר האישור. המדובר בכלל שהוא כמעין חריג לסופיות הדיון, ולפיו בית משפט של חדלות פירעון רשאי, במקרים המתאימים, להבהיר את שדרוש הבהרה במסגרת הסדר הנושים […] יוער כי מדובר אמנם בהחלטות הנוגעות להסדר חוב של חברה לגביו יש סעיף ספציפי בחוק החברות המאפשר לבית המשפט לפרש את ההסדר, אולם ההיגיון העומד ביסודן של הוראות אלה חל גם כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל. כן יצוין כי סמכות זו – לפרש הסדר חוב הן של חייב שהוא יחיד והן של חייב שהוא תאגיד –מעוגנת כיום בסעיף 327 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח".

בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 4220/24 תמרי נ' אורן הראל (אר"ש, 11.7.24)

הפיצוי למתלונן נקבע בהסדר טיעון – לא מוחקים את הריבית

נקבע בדן יחיד: על אף שהחוב בן 15 שנים ועל אף שמצבו הכלכלי של החייב קשה, אין מקום למחוק הפרשי הצמדה וריבית שנוספו לפיצוי לנפגע עבירה. הריבית וההצמדה נועדו להגן על האינטרס של נפגע העבירה

החייב הורשע על פי הסדר טיעון לאחר שתקף אדם בנסיבות מחמירות, וחייב חוייב לפצות את קורבן העבירה בסך של 29,000 ש"ח. היה זה לפני 15 שנה, ובינתיים נוספו לחוב הפרשי הצמדה וריבית, והחוב תפח לסכום של 110,000 ש"ח ולא שולם.

החייב הגיש בקשה לבית המשפט לפי סעיף 69 לחוק העונשין, להפחית את הפרשי ההצמדה והריבית שנוספו לחוב, וטען כי היתה סיבה סבירה לאי התשלום – משום שכל הכנסתו החודשית היא 1,900 ש"ח מקצבת הבטחת הכנסה, ורק מסכום זה הוא מכלכל את עצמו ומשלם מזונות לקטין בן 7 ויש להתחשב במצבו.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, וכך גם בית המשפט העליון (דן יחיד, השופט ח' כבוב):

"השיקול שמכריע את הכף במקרה דנן הוא שסכום הפיצוי נקבע במסגרת הסדר טיעון, ועל כן יש קושי ממשי בקבלת בקשתו של המבקש, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, בחלוף למעלה מ-15 שנה. לא למותר לציין, כי הפרשי ההצמדה והריבית נועדו להגן על האינטרס הכלכלי של נפגע העבירה; וכידוע, הפיצוי שנפסק במסגרת הליך פלילי טומן בחובו מאפיינים אזרחיים מובהקים".

בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 3292/24 פלוני נ' מדינת ישראל (אר"ש, 13.6.24)