השבוע בפסיקה: כספים שחולטו אינם הוצאה מוכרת במס

בית המשפט העליון קבע, שלמרות שהכנסה שנוצרה באופן בלתי חוקי ממוסה במס הכנסה, לא ניתן לנכות ממנה סכומים שחולטו על ידי המדינה בהליך פלילי

בית המשפט העליון קבע השבוע ברוב דעות (השופטים קרא ומינץ כנגד דעתו החולקת של השופט שוחט), כי סכומים שהופקו בפעילות עבריינית וחולטו כחלק מגזר הדין הפלילי, אינם מהווים הוצאה שמותר לנכות ממס הכנסה, בדומה לקנסות. התוצאה היא שההכנסה מהפעילות העבריינית מחויבת במס הכנסה, ואילו ההוצאה – הכספים שחולטו – אינם נלקחים בחשבון בחישוב סכומי המס.

בענייננו הורשע הנישום בעבירות של ארגון ועריכת משחקים אסורים, מרמה, הלבנת הון והעלמת הכנסות. במסגרת גזר הדין חולט סכום של 5 מליון ש"ח מכספיו של הנישום. רשות המסים מיסתה את הנישום על ההכנסה שהפיק במהלך ביצוע העבירות, אולם סירבה להתיר לו לנכות מההכנסה את הסכומים ששילם ככספי חילוט במסגרת גזר הדין.

שופטי הרוב קבעו שאין מדובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה, אלא בהוצאה שנכפתה על הנישום אגב הליך פלילי. שיקולים של מדיניות, תקנת הציבור והרתעת עבריינים, מחייבים גישה שאינה מכירה בסכום החילוט כהוצאה מותרת בניכוי:

"איני רואה כל קושי, משפטי או מוסרי, בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בשל החילוט לא תותר בניכוי. זו היא המסקנה המתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט. כאמור, היא נכונה אף למקרים דומים, קרי למצבים בהם מתבקשת הכרה בהוצאה שיש בה כדי להביא לסיכול מדיניות ברורה של המחוקק או לפגוע בתקנת הציבור. לשיטתי, במקרה דנן גוברת 'קבוצת השיקולים הבאה לשמור על ערכיות החוק ועל הרשות הממשלתית כנקיה גם ממראית עין של מתן יד או "הכשר" עקיף לפעולות בלתי חוקיות' […] ברי כי אף 'ה"גנטיקה השיפוטית", אותו דנ"א שבכל רמ"ח ושס"ה של שופט, הצופן, המצפן והמצפון שבקרבו, ביסודם מבקשים להימנע ממתן הכשר, במישרין ואף מכללא, לפעולה בלתי חוקית או להנאה הימנה'"

השופט שוחט בדעת המיעוט, סבר כי בעסק מסוג הימורים, חילוט כספים על ידי המדינה מהווה אחד מסיכוני העסק. עוד נכתב בדעת המיעוט כי התכלית העונשית אינה תכלית עיקרית של מנגנון החילוט, הדומה במהותו למנגנון אזרחי של השבת המצב לקדמותו. בהתאם לכך סבר, כי יש להעדיף את העקרון של גביית "מס אמת" המשקף נכונה את מצבו של הנישום.

כאמור, עמדה זו של דעת המיעוט נדחתה. שופטי הרוב דנו במהותו של הליך החילוט ותכליותיו השונות: תכלית הרתעתית, תכלית קניינית, תכלית מניעתית ותכלית עונשית. נקבע, כי לא ניתן להפריד בין התכליות השונות, וכי התרת הניכוי תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור ובעקרון שלפיו "לא יצא חוטא נשכר".

וכך נכתב על ידי השופט מינץ:

"בית משפט זה עמד לא אחת על התכליות העונשיות-הרתעתיות-מניעתיות של מנגנון החילוט בכללותו, העולות בקנה אחד עם הסדר החילוט הקבוע בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 […] אף אם לצד תכליות אלה קיימת גם תכלית של הוצאת בלעו של הגזלן מפיו והשבת הגזל לבעליו (תכלית שאינה מתקיימת בכל מקרה של חילוט; ודי אם אזכיר בהקשר זה כי חילוט יכול שיוטל גם על רכוש בשווי של "רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך" […], אין בכך כדי להוליך למסקנה כי מנגנון החילוט הוא בעל מאפיינים "אזרחיים דומיננטיים" כדברי חברי. מהותו של החילוט כעונשי-הרתעתי מחייבת את הקביעה כי אין להתיר למשיב לנכות את הכספים שחולטו. כל מסקנה אחרת תיטול את העוקץ מהשימוש במנגנון החילוט או למצער תקהה אותו […], ועם זאת לא ניתן להשלים".

בסיומו של דבר התקבל ערעורו של פקיד השומה, ולא התירו לנישום לנכות מסכומי ההכנסה את הסכום שחולט על ידי המדינה.

ע"א 6077/20 פקיד שומה יחידה ארצית נ' חיון (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.5.22)

יש לציין, כי לצד פסק הדין (בן 51 עמודים) פורסם גם תקציר (4 עמודים), שאותו כתב השופט ג' קרא, אשר כתב את חוות הדעת הראשית בפסק הדין. התקציר שפורסם הוא מסמך החתום על ידי השופט עצמו, ומתאר את עמדות כל אחד מהשופטים בפסק הדין. נראה שמדובר בחלק ממהלך שמובילה הרשות השופטת להנגשת פסקי הדין המשמעותיים לציבור, באמצעות פרסום תקצירים שנערכים ונחתמים על ידי השופטים עצמם. שאלה שמתעוררת בהקשר הזה, היא לגבי מעמדו הנורמטיבי של התקציר, אשר מפורסם ברשות השופטת כעומד בפני עצמו.