עובדי חברה שהובראה? דרשו מהנאמן פיצויי פיטורין גם אם המשכתם לעבוד

בית המשפט העליון קבע, כי עם מתן צו לפתיחת הליכים לחברה, רואים בכל עובדיה כמפוטרים. אם המשיכו לעבוד במסגרת תוכנית ההבראה – רואים בהם כעובדים של מעסיק "אחר", גם אם מדובר באותה חברה ממש.

חברה נקלעה לקשיים בתקופת הקורונה, והגישה בקשה להקפאת הליכים נגדה. בית המשפט נתן צו להפעלת החברה, כולל העסקת עובדיה. המערער היה עובד החברה מזה כעשר שנים, הוצא לחל"ת בתקופת הקורונה (היא גם תקופת הבקשה להקפאת הליכים), וחזר לעבוד בחברה לאחר כחודשיים – משאושרה התוכנית לשיקום כלכלי. לאחר מכן עבר המערער בחברה עוד שנתיים נוספות, ואז פוטר.

עם פיטוריו, תבע מהחברה את כל פיצויי הפיטורין שהגיעו לו, בטענה שהיה מועסק בחברה ברציפות ב-12 השנים האחרונות.

בית המשפט המחוזי קבע, כי יש להפריד בין התקופה שבה עבד העובד בחברה לפני הצו לפתיחת הליכים, שלגביה הפיצויים שנצברו מהווים חוב בר-תביעה בהליך חדלות הפירעון, לבין התקופה שבה עבד העובד לאחר הצו לפתיחת הליכים, שבעניינה נוצר חוב חדש. ונפסק:

"המערער חדל לעבוד בשירות החברה 'המקורית' עם מתן הצו לפתיחת הליכים בעניינה, דבר שהביא מיניה וביה להתגבשות חוב החברה לשלם פיצויים בגין תקופת העסקתו לפני מועד מתן הצו לפתיחת הליכים. במילים אחרות, יש לראות במערער אשר המשיך לעבוד בחברה לאחר מועד מתן צו הקפאת ההליכים כמי שפוטר והועסק הלכה למעשה מחדש על ידי מעסיק אחר".

בית המשפט קבע כי אף שמדובר באותה החברה ממש, יש הפרדה בין ה"ישות" שנוהלה לפני הצו לפתיחת הליכים, לבין זו שנוהלה אחריו:

"החל ממועד מתן הצו, יש לראות בישות המתנהלת בהליך חדלות פירעון כישות שונה ונפרדת מזו שנקלעה לקשיים כלכליים עובד למועד מתן הצו. […] הראשונה שבהן – שנוהלה על ידי מנהליה המקוריים וקרסה מבחינה כלכלית – "הוקפאה" עם מתן הצו, ותחתיה קמה ישות חדשה – המנוהלת הלכה למעשה על ידי הנאמן (סעיף 43 חוק). אף אם מבחינה טכנית שתי הישויות נושאות שם זהה, מבחינה מהותית הן שונות ונבדלות זו מזו".

בית המשפט העליון דן בבקשה כבערעור מפאת חשיבות הסוגיה, אולם דחה אותו לגופו, כשהוא קובע כי החוב שנוצר לפני מועד הצו לפתיחת הליכים הוא חוב בר-תביעה שמקומו בהליך חדלות הפירעון, ואילו החוב לאחר הצו לפתיחת הליכים – רק הוא – יכול להיתבע מהחברה עצמה.

רע"א 7107-11-24 בולוטוב נ' כהן שי בידודים ושיפוצים בע"מ (אר"ש 28.5.25).

החייבת "רק" חתמה – הנטל להפרכת מרמה עובר אליה

הלוואה ניטלה תוך ביצוע מעשי זיוף. משעה שהחייבת חתמה על מסמכי ההלוואה, עובר הנטל להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת, והוא נטל כבד שעליה לסתור בראיות פוזיטיביות

הגרוש של החייבת נטל הלוואות תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה. החייבת חתמה על מסמכי הלוואה לצורך נטילת אותן הלוואות. משטענו הנושים כי מדובר בחוב שנוצר במרמה, אשר לא יכול להיות נשוא להפטר, טענה החייבת כי נוצלה וכי לא הבינה על מה היא חותמת.

נפסק, כי מעת שאין מחלוקת שהחוב נוצר במרמה, וגם אין מחלוקת כי החייבת חתמה על מסמכים הקשורים אליו, עובר נטל הראיה להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת:

"כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […] וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים כגון שטרי משכנתא […] בנסיבות אלו אפוא, בהן אין מחלוקת בנוגע לקיומה של מרמה ואין מחלוקת כי המערערת חתמה על מסמכי ההלוואה, בוודאי שהיא זו שנושאת בנטל לסתור את החזקה האמורה. המדובר בנטל הוכחה כבד במסגרתו נדרש ממנה לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתה באמצעות ראיות פוזיטיביות".

עוד נקבע, שלצורך החרגת חוב מהפטר, אין די בכך שהוא נוצר במרמה, אלא יש להוכיח שפושט הרגל שותף לאותה מרמה. כך הן בפקודת פשיטת הרגל והן בחוק חדלות פירעון, למרות השוני בנוסח סעיפי החוק:

"אכן בהתאם ללשונו של הסעיף, לא די בהוכחה כי החוב נוצר במרמה, אלא נדרש אף להוכיח כי פושט הרגל היה שותף לאותה מרמה (במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 מסתפק במילים 'חוב שנוצר בדרך מרמה' ללא התייחסות למעורבותו של החייב במעשה המרמה. לצד זאת ראו עמ' 692 לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מהם עולה כי לא הייתה כוונה לשנות מהדין הקיים)".

הערעור נדחה והליך חדלות הפירעון של החייבת בוטל.

ע"א 2609/23 עמר נ' נצר המנהל המיוחד (אר"ש, 28.11.23)

ובעניין אחר שנדון השבוע בבית המשפט העליון – תקוות העובדים לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי אינה עילה להמנע מביטול הליך חדלות פירעון:

"פשיטא שאין מקום להותיר הליך פשיטת רגל על כנו, שעה שמעיקר הדין עליו להתבטל, רק כדי לאפשר לעובדים לשעבר של המערערים לפנות למוסד לביטוח לאומי. מזורם של העובדים יימצא באכסניה אחרת".

ע"א 316/23 פרי נ' הכונס הרשמי (אר"ש 29.11.23)

22 מליון ש"ח "אבודים" בקופות הגמל – המעסיק (בחדל"פ) לא יקבל את הכספים

מעסיקים הפקידו כספי עובדים בקופת גמל. כעבור שנים נקלעו לחדלות פירעון. בינתיים גם קופת הגמל החליפה ידיים, ולימים לא ניתן היה לאתר מיהם העובדים הזכאים לכספים. נאמני המעסיקים עתרו לקבל את הכספים חסרי השיוך בחזרה, לטובת הנושים. נקבע כי הכספים מוחזקים על ידי קופת הגמל בנאמנות עבור העובדים, ואין עילה להעברתם לקופת הנשייה

בקופת הגמל הלמן אלדובי הצטברו 22 מליון ש"ח שהופקדו לפני שנים על ידי מעסיקים – ובהם חברות קו אופ, קלאבמרקט ומגה, שלימים נקלעו להליכי פירוק. התברר כי בשל היעדר רישומים מתאימים, לא ניתן עוד לזהות את העובדים אשר עבורם הופקדו 22 מיליון השקלים, ומתוך כ- 15,000 חשבונות לא מאותרים – אותרו רק כ- 1,000 עובדים הזכאים לכספים.

במצב זה שבו מופקדים בקופת הגמל כספים אשר הופקדו על ידי המעסיקות, אך מוטביהן אינם ניתנים לאיתור, דרשו נאמני החברות המעסיקות את הכספים בחזרה, וטענו כי חדלות הפירעון של החברות המעסיקות מצדיקה איתור פתרון שיאפשר לחלק את הכספים שהצטברו בקופת הגמל, כך שיתווספו לקופת הנשייה, וייטיבו עם נושי המעסיקות.

בית המשפט קבע, כי לא חלה עילה שבדין להחזיר את הכספים למעסיקים שהפקידו אותן. נקבע, כי מדובר בכספים שהופקדו בידי הקופה בנאמנות עבור מוטבים, ואשר הוצאו ממסת נכסי החברות המעסיקות באופן שאינו מאפשר השבתם אליהן. בית המשפט דחה טענה שלפיה מדובר ברכוש הפקר שיש לנהלו באפוטרופוס הכללי, וקבע כי מדובר בנכסי נאמנות שבה הנהנה אינו ידוע.

בית המשפט דחה שלוש טענות שהעלו הנאמנים:

ראשית טענו הנאמנים, כי יש להקל עליהם את הנטל להוכיח כי הפקדות לקופת הגמל בוצעו על ידי החברות באופן שמזכה אותן בהשבה (למשל, אם הופקדו בטעות, או ביתר). בית המשפט דחה את הטענה תוך ניתוח נטל ההוכחה המופחת המוטל על נאמן בהליכי חדלות פירעון, וכן משיקולי מדיניות:

"טיפול בנחיתות האינפורמטיבית בה מצוי בעל התפקיד נעשה באמצעות מנגנונים חיצוניים לנטל ההוכחה, ואין הוא בא לידי ביטוי בהקלה בנטל ההוכחה המוטל על בעל התפקיד […]. זאת ועוד, גם כעניין של דין רצוי, הקלת נטל ההוכחה המוטל על מעסיק חדל פירעון המבקש למשוך כספים שהפקיד לזכות עובדיו בקופת גמל, עלולה להשפיע על התמריץ של מעסיקים לעמוד בחובת הדיווח התקין של פרטי העובדים עבורם הם מפקידים כספים […] זאת, מאחר שתוצאתה של הקלה כאמור בנטל ההוכחה תהא שדווקא מעסיק שהתנהלותו לקתה בחסר באופן שהוביל לכך שלא ניתן לאתר את העובדים לזכותם הפקיד כספים, יזכה ליתרון כלכלי בהשוואה למעסיק שהתנהל כשורה, בבחינת 'יצא החוטא נשכר'".

בנוסף טענו הנאמנים, כי חדלות הפירעון של החברות המעסיקות מצדיקה השבת הכספים לידי המעסיקות, משום שמדובר בסיטואציה מיוחדת שבה "השמיכה קצרה" ויש לערוך איזון מתאים לטובת נושי המעסיקות. טענה זו נדחתה גם היא, משנקבע שאין כל טעם בדין המצדיק העברת הכספים לידי החברות:

"עצם הימצאותן של החברות (המעסיקות) בהליכי חדלות פירעון אין בה כדי להקנות להן זכויות כלשהן בכספים המופקדים בקופות הגמל, לרבות ביתרות הכספים הבלתי מזוהים, אשר לא היו להן עובר לכניסתן להליכים אלו. תמיכה לכך ניתן למצוא גם בסעיף 26(א)(2) לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי סכומים ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים "אינם חלק מנכסי המעסיק במקרה של פשיטת רגל או פירוק" – ללמדנו כי גם המחוקק לא ראה בחדלות פירעונו של המעסיק כשיקול המצדיק הענקת זכויות למעסיק בכספים שהפקיד לטובת עובדיו בקופת גמל. כזכור, בדברי ההסבר לסעיף זה אף הובהר מפורשות כי הרקע לחקיקתו הוא מקרים בהם כונסי הנכסים של מעסיקים שפשטו את הרגל הצליחו לשים ידם על כספים שהופקדו בקופת גמל למטרת תשלום פיצויי פיטורים; וכי מטרתו למנוע הישנותם של מקרים אלו".

לעניין זה התייחס גם השופט מינץ בהערותיו לחוות הדעת הראשית:

"אכן, במסגרת דיני חדלות הפירעון נדרשת התייחסות מורכבת למכלול הזכויות של כלל המעורבים מנקודת מבט רב-צדדית מורכבת הכוללת בתוכה זכויות ואינטרסים נוגדים זה לזה. לא פעם, בית משפט של חדלות פירעון נדרש ליתן מתן מענה גמיש ויצירתי לבעיות שונות לא פשוטות המתעוררות חדשים לבקרים […] אולם אין משמעות הדבר כי הליך חדלות פירעון הוא בבחינת 'מטה קסם' אשר יש בידו לאיין זכויות במחי יד, הכל בשם אינטרס הנושים. הטענה כי "למען השלמות בעשיית הצדק" ראוי לאפשר לנושים ליהנות מאותם סכומים שהופקדו, אכן "שובת הלב" כפי שהגדירה בית המשפט המחוזי, אך אין בכוחה לרוקן מתוכנן הוראות ברורות של חוק, חקיקת משנה, נהלים ותקנונים".

קו הטיעון השלישי היה, שיש לפרש את ההוראות האוסרות על העברת כספים שהופקדו בקופות גמל בחזרה לידי המעסיק, באופן שונה במקום שבו מתברר כי זהות העובדים שלטובתם הופקדו הכספים – איננה ידועה. גם טיעון זה נדחה לאחר שביהמ"ש קבע בין היתר שהמחוקק היה מודע לאפשרות זו וקבע בחוק התייחסות מתאימה, שבהכרח אינה מביאה להשבת הכספים למעסיק.

סיומו של דבר – ערעור הנאמנים נדחה, נקבע כי הכספים הבלתי משויכים בקופת הגמל – לא יועברו לנושי המעסיקות. בית המשפט הנחה את קופת הגמל המשמשת כנאמנות לכספים, לפנות לבית המשפט המוסמך לקבלת הוראות כיצד יחולקו כספים אלה. באמרת אגב העלה בית המשפט את הרעיון כי כספים אלה יחולקו בין החוסכים הידועים, בייחוד לאור האופי השיתופי של הקופות שבמסגרתן הופקדו הכספים במקור, אשר היו אגודות שיתופיות.

ע"א 7606/19 מגה קמעונאות בע"מ נ' הלמן אלדובי קופות פנסיה וגמל בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 8.8.22)