העמותה פורקה? רמ"י מקבלת את הנכס בחזרה

הסכם חכירה עם עמותה כלל תנאי שלפיו החכירה תופסק במקרה של פירוק העמותה. בית המשפט קבע כי תנאי זה תקף ואף רצוי. נדחו טענות המפרק כי יש מקום לשמר את נכסי העמותה בידה לצורך הליך הפירוק

עמותה ערכה הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, ובמסגרתו קיבלה רשות לעשות שימוש במקרקעין לצורך הקמת מרכז חינוכי. לימים נקלעה העמותה להליך פירוק, ובעקבות כך נכנס לתוקף סעיף בהסכם החכירה, שקבע שעם מתן צו פירוק לעמותה, פוקע ההסכם והחכירה בטלה.

המפרק טען, כי אין לתת תוקף לסעיף זה בהסכם, וביקש להסתמך על הוראות חוק חדלות פירעון בדבר החובה להמשכיות של הסכמים שהיו בתוקף ערב הליכי חדלות הפירעון (סעיף 68(ב) לחוק חדלות פירעון). וזה נוסח הסעיף שאליו התייחס המפרק:

"68(ב). אין בפתיחת הליכי חדלות פירעון לגבי תאגיד או היותו בחדלות פירעון כדי להביא לביטולו של חוזה קיים או להקנות לצד השני לחוזה זכות לבטלו, גם אם נקבע בחוזה כי החוזה יתבטל בנסיבות אלה או שנקבעה בו הוראה המקנה לצד השני לחוזה זכות לבטלו בנסיבות אלה".

טענתו של המפרק נדחתה. נקבע, כי הסעיף בדבר חוזה קיים הוא חלק ממארג סעיפים בחוק חדלות פירעון, המסדירים המשך פעילות עסקית, ורלוונטיים רק למקרים שבהם התאגיד מצוי בהפעלה – במסגרת של הקפאת הליכים או במסגרת של פירוק. הסעיפים אינם רלוונטיים למקרה כבענייננו, שבו פעילות העמותה הופסקה לפני שנים רבות:

"סעיף זה, […] הינו חלק ממארג סעיפים אשר מאפשרים לכפות המשך התקשרות בחוזה עם צד שני לאחר כניסת תאגיד להליכי חדלות פירעון, אף כאשר עומדת לצד השני עילה לביטולו של החוזה. זאת על מנת לאפשר לתאגיד להמשיך בפעילות השוטפת ועל מנת למנוע את קריסתו […] אולם, סמכות זו, […] מתייחסת למצב דברים של תאגיד בהפעלה, היינו תאגיד שבצו לפתיחת הליכים שניתן לגביו הוחלט על הפעלתו לשם שיקומו הכלכלי (סעיף 23 לחוק). ענייננו אינו בתאגיד בהפעלה כי אם בתאגיד שניתן לו צו פירוק. הצורך בהמשך הפעלת התאגיד איננו קיים, מטבע הדברים, בעת פירוק […] בוודאי שהוא אינו עומד על הפרק בענייננו, בהתחשב בכך שמדובר בעמותה אשר אינה פעילה מזה שנים".

בית המשפט קבע, כי מדיניות זו של ביטול הסכם חכירה במקרה של פירוק עמותה, מוצדקת גם מהיבטים של הגנה על האינטרס הציבורי:

"פקיעת תוקפו של הסכם חכירה במצב של פירוק גם מתבקשת מטעמים של 'פגיעה' באינטרס הציבורי עליו אמונה רמ"י. זאת בשים לב לכך שרמ"י משמשת כנאמן הציבור בכל הנוגע למקרקעי ישראל, ומחויבת בתוך כך, בראש ובראשונה, להגן על האינטרס הציבורי בשים לב להיותם של המקרקעין משאב חיוני ומוגבל בישראל"

הערעור נדחה, הסכם החכירה פקע.

ע"א 3257/21 עמותת חזון יחזקאל נ' משרד המשפטים – רשות התאגידים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 27.3.23)


וראו גם עניין נוסף בפסיקת השבוע האחרון – כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט אינו יכול להוות "בטוחה" שיכולה לעבור במסגרת זכות תחלוף לפי סעיף 58(א) לחוק החוזים.

רע"א 2570/23 פרויז נ' אלי גיל, עו"ד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.3.23).

הפעלה כ"עסק חי" – חלוקת העוגה בין המממן לבין הנושים

בעל שליטה בחברה העמיד לה מימון כדי שתמשיך לפעול כ"עסק חי" בהליכי חדלות פירעון, ואולם המפרק סירב לשלם הוצאות אלה בדין הוצאות הליך, וטען לחוסר תום לב מצד בעל השליטה. בית המשפט העליון דחה את טענת המפרק. גם אם היה חוסר תום לב בפעילות בעל השליטה, אין בכך כדי להביא להפרת ההבטחה להשבת המימון, שאושרה בבית המשפט

חברה לפיתוח כלים מתקדמים ברפואת שיניים, נקלעה לקשיים כלכליים. בעל השליטה בחברה העמיד לה מימון לצורך הפעלתה כ"עסק חי" בהליכי כינוס נכסים. במקור תכנן בעל השליטה עצמו לרכוש את החברה כ"עסק חי" כנגד שעבודים שהיו רשומים לטובתו, אולם לאחר שבקשתו נדחתה, החל הליך פירוק, ומונה לחברה מפרק אחר.

המפרק החדש הצליח למכור את רכושה של החברה, אולם ביקש להתנער מההתחייבות להחזיר לבעל השליטה את המימון, בטענה שהתנהלותו בהליך ונסיונו לרכוש את החברה נעשו בחוסר תום לב. בית המשפט העליון דחה את הטענה, וקבע כי גם אם היה חוסר תום לב, אין הוא מצדיק הפרת ההבטחה שניתנה למממן, ולפיה כספי המימון יושבו לידיו בקדימות, בדין הוצאות ההליך. ונקבע:

"אין כל הצדקה שלא תינתן קדימות, כפי שהובטח בהחלטה שיפוטית, לכספי המימון שאיפשרו את הניסיון (שלא צלח) למקסם את הערך שניתן היה להפיק מהחברה […] אין אנו סבורים כי מדובר במי שניסה לרכוש את החברה ב'נזיד עדשים', ובכל מקרה אין בעניין זה כדי להצדיק שלילת העדיפות שניתנה, ובדין ניתנה, לכספי המימון שהעמיד בעל השליטה לטובת החברה בתקופת הכינוס הזמני, בו התנהלה החברה בחסות בית המשפט עובר לכניסתה להליכי פירוק".

עוד נדחתה טענה, ולפיה היעדר תועלת לנושים מההפעלה, מצדיק שלילת המעמד המובטח של הכספים. נקבע, כי בדיקה זו נעשית בעת אישור המימון ולא בדיעבד:

"השאלה האם יש להכיר בכספי המימון כהוצאות הליך חדלות הפירעון צריכה להיבחן במועד אישור תכנית ההפעלה על ידי בית המשפט, ולא על פי חוכמה שלאחר מעשה. לפיכך, העובדה כי תכנית ההפעלה לא הביאה לתוצאה המיוחלת אינה משמיעה את המסקנה כי יש לשלול מכספי המימון את המעמד המועדף שניתן להם בשעתו".

בנוסף נדחתה הטענה, ולפיה אין למימון מעמד מובטח – שעה שמדובר בהוצאות שהוצאו בהליך כינוס הנכסים, ולא בהליך הפירוק:

"הגם שמבחינה דיונית מדובר בהליכים נפרדים, הרי שמבחינה מהותית מדובר בהליכים הקשורים זה לזה, כאשר הליך הפירוק מהווה המשך ישיר ורציף של הליך הכינוס, כך ששניהם יחד מהווים במקרה זה את הליך חדלות הפירעון […] לפיכך, לצורך הכרה במעמד כספי המימון במסגרת הליך הפירוק, אין מקום בנסיבות העניין ליצור הבחנה בין שני ההליכים כאילו היו מנותקים זה מזה".

ולבסוף נקבע, כי אין להטיל על הצדדים הוצאות בהליך שנוהל בבית המשפט העליון. אף שעמדת הנושה לא התקבלה, הרי שהוחלט שלא להטיל עליה הוצאות בין היתר משום שהיא "ייצגה את אינטרס כלל הנושים, החורג מהאינטרס האישי שלה".

ע"א 8131/20 שחף נ' א.י אלקטרוניקה בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.2.23)