תגית: קופת הנשייה

בית המשפט העליון: כאשר נקבע כי לחייבים אין כושר פירעון והם זכאים לפטור מצו תשלומים בהליך חדלות פירעון, יושבו לידם כספים ששילמו לקופת הכינוס – כל עוד אלה לא חולקו לנאמן ולנושים. המשמעות – בתיקי "הפטר לאלתר" הנאמן עובד בחינם

חייבת קיבלה הפטר לאלתר, לאחר שנקבע שאין לה כושר השתכרות – כלל הכנסותיה מקצבאות הביטוח הלאומי. בעבר נקבע, כי במקרים אלה החייבים זכאים כי לא יקבע להם צו תשלומים כלל (הלכת לשצ'נקו), ובהמשך נקבעה להלכה זו תחולה רטרואקטיבית – כספים שכבר שולמו לקופה מתוך אותן קצבאות – יושבו לחייבים, שכן לא היה הצדק מראש לגבותם (הלכת עוידה).

בית המשפט העליון דן שוב בנסיבות אלה, והפעם בדגש על הוצאות בעל התפקיד, תוך התייחסות לטענה כי בעל התפקיד פעל בתיק והסתמך על כיסוי שכר טרחה מינימלי מתוך כספי קופת הכינוס. טענות בעלת התפקיד נדחו, ונקבע כי אינטרס ההסתמכות שלה אינו מצדיק פגיעה בקצבאות הקיום המינימליות שמהן מתקיימים החייבים.

שופטי בית המשפט העליון היו חלוקים בדעותיהם, כשהשופט מינץ היה סבור כי האינטרס של בעל התפקיד ראוי להגנה, בעוד ששני השופטים האחרים (עופר גרוסקופף ורות רונן) ביססו עמדתם על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וסברו כי יש להשיב לחייבת את הכספים שנגבו ממנה בניגוד לדין:

"בהתייחס לעובדה שבעלי התפקיד כבר השקיעו שעות עבודה תוך ציפייה שיוכלו לקבל עבורן שכר מהכספים שהצטברו בקופה, הרי שגם בכך אין לטעמי כדי להצדיק להעדיפם על פני זכותה של החייבת להשבה. זאת משום שגם הנושים האחרים הם מי שמבקשים לקבל תמורה על שכר עמלם שהושקע זה מכבר, או על מוצרים שהם העבירו לידי החייב. אין מקום להעדיף דווקא את שכר עבודתם והוצאותיהם של בעלי התפקיד. יתרה מכך – כפי שציין גם השופט מינץ, בעת מינויו של בעל התפקיד בהליך פשיטת רגל לא מובטח לו מראש כי יצטבר סכום כלשהו בקופת הכינוס לתשלום הוצאותיו ושכר טרחתו […]. ודוקו, כפי שהובהר לעיל העדיפות הנשייתית המוקנית להוצאות ההליך, מותנית כמובן בכך שבקופת הכינוס יצטברו כספים מהם ניתן יהיה לשלמם. ואולם במקרה דנן לא היו אמורים להצטבר בקופת הכינוס כספים כלשהם, שכן הכספים שנמצאו בה – לא היו צריכים להיות בה".

קו פרשת המים, מבחינת שופטי הרוב, הוא מועד חלוקת הכספים לבעל התפקיד ולנושים:

"כל עוד הכספים 'חונים' בקופת הכינוס, לא יכולים הנושים – לא הנושים ה'רגילים' ואף לא בעלי התפקיד, לפתח הסתמכות או אף ציפייה ראויה להגנה כי הכספים הללו אכן יגיעו לידיהם בסופו של דבר; והם חשופים לאפשרות שהם לא יקבלו את הכספים אם יסתבר כי הם הגיעו לקופת הכינוס בטעות. נקודת האיזון היא כאמור אותה נקודה בה הכספים חולקו בפועל – בין לנושים הרגילים […] ובין לבעלי התפקיד – כמו במקרה דנן".

הערעור התקבל ונקבע שהכספים בקופה יושבו לחייבת.

ע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 31.7.23)

מקבל ההענקה השיב את הנכס המוענק לקופה, וכעת מבקש החזר של הסכומים ששילם בקשר עמו, לרבות מסים. נקבע, שיהא זכאי לקבל בחזרה רק תשלומים אשר העמידו את הקופה במצב טוב מזה שהייתה אלמלא שולמו. תשלומים שלא הביאו תועלת לנושים או לנאמן יוכלו להידרש בדרך של תביעת חוב בחלוקה לפי יחס חוב

חייב מכר לצד ג' מגרשים במחיר מופחת, בעת שהיה במצב של חדלות פירעון. רוכש המגרש פעל להשביח את המגרשים ושילם הוצאות שונות בקשר עמם. לימים נקלע החייב להליכי חדלות פירעון, הנאמן טען כי מדובר בהענקה בטלה, ודרש השבה של המגרשים אל קופת הכינוס. המגרשים הושבו, וכעת יש להכריע האם יושבו למקבל ההענקה, תשלומים ששילם להשבחת המגרשים.

בית המשפט התייחס לתשלומים השונים, ובעיקר לשאלה אילו סכומים הנאמן צריך להשיב למקבלי הענקה, ואילו תשלומים ניתן יהיה לתבוע במסגרת תביעת חוב. ההבדל הוא בצורך להתחלק עם נושים אחרים – תשלומים שיבוצעו ישירות על ידי הנאמן יהנו מקדימות בחלוקה, ואילו תשלומים שיוכרו בתביעת חוב יתחלקו בין נושי החייב לפי סדרי נשייה.

העקרון המנחה שנקבע, הוא כי יש להבחין בין תשלום שהיה מוטל על כתפי הקופה (ולמעשה – הנושים), לבין תשלום ששימש לטובת החייב בלבד. תשלום שהשביח את הנכס במקום שהקופה תאלץ לעשות כן, יזכה להשבה ישירה מקופת הנאמן. יתר התשלומים יכולים להיות בסיס לתביעת חוב:

"המבחן לאורו יש לבחון האם יש להשיב לקופת הנשייה סכום כסף פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה בנכס שהענקתו בוטלה, הינו האם יהיה בכך כדי למצב את קופת הנשייה במקום בו הייתה אילולא בוצעה ההענקה מלכתחילה.

הפועל היוצא מכך, הינו כי מקום בו השבת סכום פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה תביא את קופת הנשייה למצב טוב יותר מהמצב בו הייתה אילו לא בוצעה ההענקה מעולם, אזי שעומדת למקבל ההענקה זכות להשבת סכום זה מקופת הנשייה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שאחרת תמצא הקופה מתעשרת על חשבונו של מקבל ההענקה ללא בסיס"

באופן זה נקבע שתשלומים שביצע צד ג' לצורך פירוק השיתוף במגרש, יושבו לו במלואם מאת הנאמן, שכן אלמלא היה מקבל ההענקה פועל לפירוק השיתוף, היה על הנאמן לעשות כן. גם תשלום היטל פיתוח הוכר כתשלום שיש להשיבו, שעה שגבייתו נעשית לפי פקודת המסים (גבייה), ואלמלא היה משולם על ידי מקבל ההענקה, היה רובץ כשעבוד על הנכס ועל הנאמן היה לשלמו.

לעומת זאת – השבת התמורה ששולמה על ידי המקבל בגין המגרש, תשלום לשמאים להפחתת היטל השבחה, ותשלומים אחרים שבוצעו- ולא מחליפים תשלומים שעל הקופה לבצע, יוכלו להיות בסיס להגשת תביעת חוב, אך לא ישולמו על ידי הנאמן ישירות, אלא בחלוקה בין הנושים פארי-פאסו.

הערעור התקבל באופן חלקי, לגבי היטל הפיתוח בלבד.

ע"א 3/22 עוז נ' ורדי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.3.23)