קטגוריה: הליך אזרחי

בית משפט השלום קבע, כי חייב המעלה טענת זיוף, צריך להעלות את הטענה באופן מפורט המתייחס לנסיבות הזיוף, ולתמוך את הטענה בחוות דעת גרפולוגית

זוכה הגיש תביעת סכום קצוב לביצוע כנגד חייבת בלשכת ההוצאה לפועל. החייבת הגישה התנגדות לביצוע התביעה, כפרה בהתחייבותה וטענה כי חתימתה על המסמכים זויפה, ואולם מהבקשה נעדר פירוט של נסיבות הזיוף.

בית המשפט קבע, כי לא בכל מקום שבו מועלית טענת זיוף, יש מקום לתת באופן אוטומטי רשות להתגונן:

"לאור טענת החייבת המכחישה מכל וכל התחייבותה, לרבות טענת הזיוף, כאשר בית המשפט הטעים בבש"א (שלום ת"א) 159482/04 מאס נ' שחף טקס בע"מ (לא פורסם, 2.5.04): "גם אם מדובר בטענת זיוף, הרי שטענה זו אינה יכולה להיטען בעלמא וכבמטה קסמים ולהקנות זכות להתגונן בפני ביצועו של שטר רק בשל העלאתה. גם מי שטוען טענת זיוף חייב לפרט היטב ובהרחבה את הנסיבות שבהן זויפה חתימתו". לפיכך הדיון מבוטל ועל החייבת לבסס טענת הזיוף בתוך 60 ימים בראיה התומכת בטענה זו, לרבות חוות דעת מומחה כתב יד".

בית המשפט קבע כי על החייבת להגיש את הטענות באופן מפורט, לתמוך אותן בפירוט מלא של טענות הזיוף, ובחוות דעת מומחה, ואין די בהעלאה סתמית כדי שתינתן רשות להתגונן.

ת"ת (שלום י-ם) 48025-12-24 מקס איט אשראים בע"מ נ' דויטש (לא פורסם, 22.6.25).

עורכי הדין מייצגים:
התובע ע"י עו"ד שרון זיו
הנתבע ע"י עו"ד יעקב וואלאך

בית המשפט העליון עושה סדר וקובע – שיחה שהוקלטה ובה מודה הנתבע בקולו בחוב, אינה נחשבת הודאה "בכתב", ואינה מחדשת את מניין תקופת התיישנות. נפסק, שהתכלית העיקרית מאחורי דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הוכחת רצינות ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירתה

מאת: מיטל אופיר, עו"ד

בשנת 2022 הוגשה תביעה לפירעון הלוואה אשר ניתנה כעשר שנים קודם לכן. כידוע, תובע אינו רשאי להשתהות בהגשת תביעתו עד בלי די, וככלל נקבע בחוק, שכעבור 7 שנים יכולה התביעה להיות מסולקת בשל התיישנות.

כדי להתמודד עם טענת ההתיישנות, הגישו התובעים תמליל שיחה שהוקלטה ללא ידיעת הנתבעים, ובה הנתבעים מודים בקולם בחוב. בכך ביקשו התובעים להיכנס לגדרי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שקובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה […]"

לאורך השנים נחלקו הערכאות הדיוניות בשאלה אם הודאה מוקלטת בחוב, שהוכחתה ברורה, יכולה לאתחל את מניין תקופת ההתיישנות. כעת בית המשפט העליון קבע, כי הודיה מוקלטת בקולו של הנתבע, אינה יכולה לבוא במקום הודיה בכתב. נקבע, כי תכליתה העיקרית של דרישת ה"כתב" בסעיף 9 לחוק ההתיישנות היא הבטחת הרצינות והכוונה של נותן ההודאה, ולא הוכחת עצם מסירת ההודאה:

"ככלל, אין מקום להכיר בהקלטת דברים שנאמרו בעל פה – שלא 'בפני בית משפט' – כמקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. כמבואר לעיל, דרישת הכתב האמורה נועדה, בעיקרו של דבר, להבטיח את רצינות ההודאה, ולמנוע מהנתבע לחשוף עצמו בקלות דעת ובחיפזון לתביעה, שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. זאת, בשים לב לכך שמלאכת הכתיבה מתאפיינת, ככלל, בכובד ראש ובשקילת מילים, בעוד שפעולת הדיבור מתאפיינת, ככלל, בספונטניות. בהינתן שהקלטה היא תיעוד דברים שנאמרו בעל פה, הרי שבמצב הדברים הרגיל, אין בהקלטה כדי לקיים את התכלית הנדונה, לא כל שכן כאשר הנתבע אינו מודע להיותו מוקלט, כבענייננו".

במקרה הנדון לא ידעו הנתבעים כי השיחה עמם מוקלטת. בית המשפט סייג החלטתו למקרים שבהם לא ידוע שהשיחה מוקלטת, ולא הכריע בשאלה מה משמעותה של הודאה שניתנה בעל פה כאשר הנתבעים מודעים לכך שהם מוקלטים, ולחשיבות של הדברים שמוסרים. שאלה זו הושארה לעת מצוא.

סופו של דבר – נקבע שהתביעה התיישנה והערעור נדחה.

ע"א 811/23 בן חיים נ' תשרי רהיטים בע"מ (אר"ש 17.3.25).

רשם המקרקעין מחויב לרשום פסק דין המאשר מכר נכס בפירוק שיתוף, גם אם הבעלים רשומים במרשם המקרקעין ללא מספרי תעודות זהות. בית המשפט היה רשאי להורות על פירוק השיתוף לאחר שמוצו כל הניסיונות לאתר את הבעלים, ולאחר שנעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם בתמורת המכר

נכס מקרקעין ובו בעלים רבים, נמכר במסגרת הליך לפירוק השיתוף. מאחר שרישום הנכס במקור בוצע לפני שנים רבות, חלק מהבעלים היו רשומים בו ללא מספרי זיהוי, באופן אשר לא אפשר להתחקות אחר זהותם. במשך כשש שנים פעלו הצדדים על מנת לנסות ולאתר את כלל בעלי הקרקע, ומשלא הצליחו הורה בית המשפט על מינוי כונס נכסים ופירוק השיתוף על דרך המכר.

כונס הנכסים מכר את הנכס והמכר אושר בבית המשפט. ואולם, בבוא כונס הנכסים לרשום את צו המכר, סירב רשם המקרקעין, ופנה לבית המשפט בדרישה כי יורה על ביצוע זיהוי של בעלי הנכס (בהתאם לע"א 6894/15 זלצר). בית המשפט הורה לכונס הנכסים לאתר את הבעלים, ועל דרישה זו ערער כונס הנכסים.

בית משפט העליון קבע, כי משעה שניתן פסק דין של בית המשפט המורה על פירוק השיתוף, רשם המקרקעין מחויב לרושמו:

"הבנו והערכנו את מחויבותו של רשם המקרקעין לסוגיית הזיהוי בהתאם לנהלים, וניכר היה כי בבסיסה מונחת דאגה כנה לזכויות הקניין של בעלי המקרקעין המקוריים ולאינטרס הציבור. יחד עם זאת, החשש לפגיעה נטענת בזכויותיהם של מי שרשומים כבעלים מעוגן בהחלטה על פירוק השיתוף ולא בביצוע הרישום על-פיה. על כן, כפי שהוסבר, משעה שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף במקרקעין והסכם המכר אושר על-ידיו, אין עוד מקום לבחינת זהותם של בעלי המקרקעין המקוריים. […] הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן פירוק השיתוף נעשה על דרך של מכירה. בנסיבות אלה, המרב שזכאים לו הבעלים הרשומים הוא תשלום כספי תמורת חלקם במקרקעין".

לגבי עצם פירוק השיתוף במצב שבו קיימים בעלים בלתי מזוהים, נכתב:

"ביסודה של הבקשה דנן מונח הליך של פירוק שיתוף שיכול להיעשות, ואף נעשה במקרים רבים, שלא בהתאם לרצונם של חלק מהבעלים. על כן, אין לשלול את האפשרות שבית המשפט יורה על פירוק שיתוף במקרקעין אף במצב שבו חלק מבעלי הזכויות עלומים ולא ניתן להתחקות אחריהם. זאת, בכפוף לכך שנעשו מאמצים ניכרים לאתרם ובית המשפט התרשם כי הדבר אינו אפשרי, וכן נעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם הכספיות אם יוכיחו את זהותם בהמשך. הדברים אמורים בשים לב לתכליות העומדות בבסיסו של ההסדר החקיקתי שחל על פירוק שיתוף במקרקעין, ובראשן הגנה על זכותו של כל אחד מהבעלים לצאת מקשר שהוא אינו מעוניין בו, לצד הגנה על האינטרס הציבורי שבניצולם ובפיתוחם היעיל של המקרקעין".

הערעור התקבל, בית המשפט הורה לרשם המקרקעין לרשום את הרוכשים כבעלים גם מבלי לבצע זיהוי של המוכרים המקוריים, בכפוף, לכך שכונס הנכסים יעביר את התמורה לרוכשים רק לאחר זיהויים.

רע"א 6889/23 באר"ז נ' רשם המקרקעין נתניה (אר"ש, 25.6.24)

בית המשפט הדן בתביעה אזרחית, הורה לנתבעים – רוכשי חברה – להמשיך ולהזרים לה מימון ביניים כסעד זמני ולפני מתן פסק דין בתובענה. נקבע שאף שמדובר בסעד זמני "לא שגרתי", הוא נכון בנסיבות העניין על מנת למנוע קריסה עסקית

עסקת רכישה של חברה מתחום הרכב החשמלי, השתבשה לפני סיום, ונקלעה להליכים משפטיים. בין תנאי עסקת המכר סוכם כי הרוכשים יעמידו מימון ביניים להפעלת החברה, בסך מיליוני שקלים בחודש, למשך תקופה קצובה עד להשלמת העסקה.

ההתארכות בביצוע העסקה הובילה להגשת תביעה אזרחית, ובית המשפט קבע, כסעד זמני, כי עם התארכות הזמנים הנקובים בהסכם, יזרימו הרוכשים מימון ביניים נוסף לחברה, על מנת למנוע קריסתה.

בית המשפט של הערעור בשבתו כדן יחיד (השופטת רות רונן) דחה את הבקשה לרשות ערעור, וקבע:

"על אף שאין מדובר בסעד זמני "שגרתי", לא מצאתי כי מדובר בהחלטה החורגת משיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית ביחס למתן סעדים זמניים, באופן המצדיק התערבות. ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהמבקשים בעצמם הודו כי במשך כל התקופה שחלפה מאז שנחתם ההסכם ועד לחודש דצמבר 2023 הם המשיכו להעמיד מימון לחברה, וכי סך כל המימון שהעמידו עלה על הסכום שנקבע בהסכם. מכך עולה כי המבקשים ראו עצמם כמי שאחראים להמשיך ולהעמיד מימון לחברה לצורך תפעולה השוטף עד אשר תושלם העסקה ויועברו המניות לבעלותם, וזאת אף לאחר מועד ההשלמה שנקבע בהסכם ובסכום החורג מהסכום שנקבע. מסקנה זו מתיישבת גם עם התרשמותו של בית משפט קמא ביחס להתנהלות המבקשים לאורך חודשים אלה – לפיה הם נהגו בחברה מנהג בעלים".

בית המשפט עמד על הקשיים שביישום הסעד הזמני, ובהם היכולת להבטיח כי הכסף מועבר להמשך קיומה של החברה ולא לצרכים אחרים, וכן שאלת חיות החברה לאחר תום המימון שנקבע בסעד הזמני. נקבע, שעל אף קשיים אלה, בנסיבות העניין ההחלטה מאזנת נכון בין סיכוני הצדדים.

נציין, כי שמות הצדדים נותרו חסויים.

רע"א 1230/24 פלוני נ' פלוני (אר"ש, 7.3.24)

בית המשפט קיבל תביעה לפירוק שיתוף בנכסים, בתום ישיבת קדם המשפט ומבלי שהתקיים הליך ראיות סדור. נקבע, כי בית המשפט היה מוסמך לתת פסק דין כבר בתום ישיבת קדם המשפט הראשונה, אם נוכח שלנתבע אין הגנה כלל מפני התביעה

בית המשפט לענייני משפחה נתן החלטה מנומקת בדבר פירוק השיתוף בנכסים אשר ירשו שתי אחיות, לאחר שקבע כי האחות המתנגדת לפירוק השיתוף, לא הציגה כלל הגנה.

בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג) השווה בין הסמכות לתת פסק דין בשלב קדם המשפט, לבין הסמכות למחוק תביעה בהיעדר עילה. כמו במקרה שבו בודק בית המשפט את "מבחן סיכויי התביעה" ומוחק את כתב הטענות אם נוכח כי התביעה אינה מגלה עילה, מציע בית המשפט מבחן דומה בבואו לתת פסק דין בישיבת קדם משפט, לאחר שנוכח כי הנתבע אינו מראה הגנה:

"יש מקום לטעמי, לאמץ מבחן שיהווה מעין 'תמונת תשליל' למבחן 'סיכויי התביעה': מבחן סיכויי ההגנה. בהתאם למבחן זה, ניתן להכריע בשאלה אם יש מקום ליתן פסק דין, כבר בשלב קדם המשפט. השאלה שעלינו לבחון אפוא, היא זו: מהם סיכויי ההגנה, נוכח טענותיה המשפטיות, בהינתן התשתית העובדתית שניתן לגבש לגביהן? ככל שימצֵא כי מדובר בסיכויים אפסיים ממש, הרי שמדובר ב"כתב הגנה שאינו מגלה הגנה כלל", וניתן יהיה לסיים את ההליך לאלתר, בדרך של מתן פסק דין".

התנאים למתן פסק הדין בישיבת קדם משפט, הם שמיעת הצדדים בישיבה עצמה, ומתן אפשרות לצדדים להביע עמדתם לאפשרות של מתן פסק דין כבר בשלב זה.

"לצורך עשיית שימוש בתקנה 63(ב)16 לתקנות החדשות, יש לעבור דרך מבחן סיכויי ההגנה, הדומה לגישה שננקטה ביחס לסמכות זו, כפי שנקבעה בתקנות הקודמות, ובדומה לאופן שבו מופעלת סמכותו של בית המשפט, למחוק כתב תביעה שאינו מגלה עילה. על-פי גישה זו, לאחר קיום ישיבה שבה ישָמעו הצדדים, ולאחר שהועלתה, בין היתר, האפשרות כי ינתן פסק דין בשלב מוקדם של ההליך, יבדוק בית המשפט את סיכויי ההגנה, על יסוד הטענות המשפטיות שהעלה הנתבע בכתב הגנתו. אם ימצֵא, כי בהתאם למצע העובדתי שניתן לגבש, כבר בשלב זה, הטיעון המשפטי שבכתב ההגנה "אינו מגלה הגנה כלל" – יש מקום ליתן פסק דין, על אתר, נגד הנתבע".

השופט י' עמית הוסיף בהערות, כי הדברים שנשמעו בישיבת קדם המשפט, יכולים לשמש חלק מפסק הדין, ואין צורך להידרש רק לאמור בכתבי הטענות.

השופטת י' וילנר הדגישה כי מדובר בסמכות אשר יש להפעיל בזהירות רבה:

"השימוש בסמכות של מתן פסק דין בשלב קדם המשפט צריך להיעשות בזהירות רבה ורק במקרים חריגים במיוחד, בהם נמצא באופן מובהק כי "כתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל", כלשון תקנה 63(ב)16. […] פסק הדין כאמור, יינתן רק לאחר שניתנה לבעלי הדין ההזדמנות להביע עמדתם בשאלה אם יש מקום לתת פסק דין בשלב קדם המשפט".

הערעור נדחה.

בע"מ 7367/22 פלונית נ' פלונית (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 26.1.23)