קטגוריה: נכסי קופת הנשייה

סמכותה של הרשות לעקל נכסים הרשומים על שם צד ג' לצורך פירעון חובות החייב – בין אם מדובר בנכסים שהוענקו לצד ג' על ידי החייב, ובין בנכסים אשר נרשמו על שם צד ג', אך מהווים למעשה רכוש של החייב עצמו

חברה חייבת העבירה נכסים וכספים לזוגתו של בעל השליטה בחברה. רשות מס ערך מוסף הטילה עיקולים על הנכסים לפי פקודת המסים (גבייה), בטענה שהנכסים שייכים למעשה לחברה, ולא לצד ג'.

פסק הדין כולל סקירה של שתי סמכויות שונות הקיימות לרשות המסים, ואשר עוסקות בפירעון חוב מס מנכסים הרשומים על מי שאיננו החייב העיקרי במס: סעיף 106 לחוק מע"מ לגבייה מנכסים שהועברו לצד ג' ללא תמורה, וסעיף 8(1) לפקודת המסים (גבייה) המאפשר גביית חוב מס מתוך נכסי החייב שאינם רשומים על שמו.

זה נוסח סעיף 106, המסדיר מעין "ביטול הענקה" בנכסים שהועברו על ידי החייב לצד ג':

106.(א) […]
(ב) היה לחייב במס חוב סופי והוא העביר את נכסיו בלא תמורה, או העבירם למי שיש לו עמו יחסים מיוחדים בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו בישראל אמצעים לסילוק החוב (להלן – המעביר), ניתן לגבות את החוב הסופי –
(1) אם המעביר הוא חבר בני אדם – ממי שקיבל את הנכסים מאותו חבר בני אדם בנסיבות האמורות;
(2) אם המעביר הוא יחיד – ממי שקיבל את הנכסים מאותו יחיד בנסיבות האמורות, כל עוד לא חלפו שלוש שנים מתום השנה שבה הועברו הנכסים כאמור או מתום השנה שבה היה החוב לסופי, לפי המאוחר.
[…]
(ג) לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיפים קטנים (ב), (ב1) או (ב2) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל בלא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת הנכסים או הפעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור, פחות סכום המס ששילם".

בית המשפט פירש את תכליתו של ההסדר לפי סעיף 106 לחוק מע"מ ואת התנאים להפעלתו:

"תכליתו של סעיף 106 לחוק מע"מ למנוע הערמה על שלטונות המס באמצעות מסירת נכסי החייב במתנה או במחיר נמוך לאחר, ובכך להביא לסיכול גביית המס […] על רקע תכלית זו ניתן בנקל להבין את התנאי המרכזי בסעיף 106(ב) לחוק, לפיו עם העברת הנכסים על ידי החייב לא נותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב. בהקשר זה יובהר כי אין כל דרישה שהעברת הנכסים תהיה אסורה על פי דין או משוללת תום לב, ואף לא נדרש שהיא תיעשה לצורך התחמקות מתשלום מס. הדגש הוא על כך שעם העברת נכסיו של החייב לאחר, לא נותרו לחייב אמצעים לסילוק חובו הסופי".

וזה נוסחו של סעיף 8(1) לפקודת המסים (גבייה):

"אם לא נמצאו די מטלטלים משל הסרבן בביתו או בקרקעותיו, ואם נראה לאחר חקירה שיש לו לסרבן נכסי מקרקעין שאפשר למכרם לשם תשלום הסכום המגיע ממנו, בין שהם רשומים על שמו ובין שאינם רשומים על שמו, הרי אם הוכח לממונה על הגביה כי אמנם אין לו לסרבן די מטלטלים, רשאי הוא להוציא כתב הרשאה למכירת אותם נכסי מקרקעין או חלק מספיק מהם באותו אופן כאילו נמכרו עפ"י צו מאת בית משפט מוסמך לשם
סילוק חוב שבפסק דין […]"

נקבע, כי בעוד שפקודת המסים מקנה לגובה המס סמכויות גבייה שונות כלפי החייב עצמו, סעיף 106 לחוק מע"מ מאפשר לפעול לגביית חובו של החייב מצד שלישי, במקרים בהם החייב העביר לצד השלישי את נכסיו מבלי שנותרו לו אמצעים אחרים לסילוק חובו.

"סעיף 106 לחוק לא בא לגרוע מהסמכויות הנתונות לגובה המס במסגרת פקודת המסים. להיפך. הסעיף נועד לשפר את אפקטיביות הגבייה באמצעות הרחבת מעגל הישויות המשפטיות שכלפיהן רשאי המשיב להפעיל את סמכויות הגבייה הנתונות לו […] כך עולה גם מסעיף 106(ד) לחוק, המורה כי 'על גביית חוב ממי שקיבל נכס כאמור בסעיף זה (להלן – הנעבר), תחול פקודת המסים (גביה)'. ואולם, מקום בו מבקש המשיב לפעול לגביית החוב מנכסי החייב עצמו, הוא אינו מנוע מלעשות כן בהתאם לסמכויות הנתונות לו בפקודת המסים".

עוד קבע בית המשפט, כי במסגרת הסמכויות בפקודת המסים (גבייה), הרשות רשאית לגבות מנכסים הרשומים על שם אחר בין אם מדובר במיטלטלין ובין אם מדובר במקרקעין.

"בעניין זייתון, עליו ביססה המערערת את עיקר טענותיה, נקבע מפורשות כי מתוקף הסמכויות הנתונות לגובה המס בפקודת המסים ואגב הפעלתן, הוא רשאי לקבוע כי הבעלות בנכסים מסוימים – אף אם אינם מצויים בחצריו של החייב או אינם רשומים על שמו – היא של החייב […] יוער כי אמנם בעניין זייתון דובר בנכסי מיטלטלין וכלי רכב בעוד שבענייננו הנכסים המעוקלים כוללים גם מקרקעין, אולם אין לכך נפקות לענייננו. זאת נוכח לשונו הברורה של סעיף 8 לפקודת המסים המורה כאמור כי גובה המס רשאי לפעול למכירת נכסי מקרקעין של החייב 'בין שהם רשומים על שמו ובין שאינם רשומים על שמו…' (וזאת בשונה למשל מסמכותו של מנהל ההוצאה לפועל. וראו בהקשר זה: סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 […]) במילים אחרות, המשיב רשאי לנקוט בהליכי גבייה מכוח פקודת המסים גם לגבי נכסים שהועברו מהחייב לצדדים שלישיים, ובלבד שקבע בתוך כך כי אלה הם נכסים של החייב".

בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא הוכיחה המערערת כי הנכסים אכן נקנו ברכושה – ולא ברכוש החברה החייבת. קיימת סתירה בין תלושי השכר הנמוכים שהוצאו לה לבין היקף הרכוש שהועבר על שמה. עוד רלוונטית העובדה שבעל השליטה עצמו לא ניהל כלל חשבון בנק ועירב את נכסיו עם אלה של החברה.

הערעור נדחה.

ע"א 2921/21 מלוייב נ' ממונה מס ערך מוסף באר שבע (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 12.9.22)

בית המשפט העליון ניסח מבחנים להבחנה אם שעבוד הוא צף או קבוע. שעבוד קבוע גובר על צו חילוט, בעוד ששעבוד צף שטרם התגבש – כפוף לו

נושה נתנה אשראי לחברה, כנגד רישום שעבודים על נכסיה. לימים הורשעה החברה בפלילים, והמדינה הטילה על נכסיה צווי חילוט. הנושה טענה כי היא נחשבת "טוען לזכות ברכוש", וכי פירעון האשראי שנתנה לחברה, גובר על צו החילוט שהטילה המדינה.

בית המשפט הבחין בין שעבודים צפים אשר אינם נסוגים מפני זכותה של המדינה, לבין שעבודים קבועים המקנים מעמד של "טוען לזכות ברכוש" וככלל מקנים לנושה הגנה מפני צו החילוט של החברה. לעניין האבחנה בין שעבודים צפים לבין שעבודים קבועים, אין להסתפק בשם שבו כינו הצדדים את השעבוד. בית המשפט ניסח שלושה מבחנים לאבחנה בין שעבודים צפים לשעבודים קבועים:

1. מסוימות הנכסים המשועבדים – שעבוד קבוע חל ברגיל ביחס לנכסים ספציפיים ומוגדרים אשר ניתנים לזיהוי כבר בעת יצירת השעבוד. לעומת זאת, שעבוד צף כולל בדרך כלל אוסף של נכסים אשר אינם בהכרח מוגדרים במפורט, ואין הוא דורש זיהוי מדויק של כל נכס ונכס הנכלל תחתיו.
2. אופי הנכסים המשועבדים – שעבוד קבוע מוטל ביחס לנכסים קבועים ועכשוויים, ואילו שעבוד צף לרוב כולל בתוכו מצבור של נכסים שעשוי להשתנות מזמן לזמן בהיקפו ובשוויו, ולהקיף בתוכו גם נכסים עתידיים שטרם הגיעו לידיה של החברה.
3. מידת השליטה והפיקוח של הנושה על הנכסים המשועבדים – תנאי השעבוד הקבוע בדרך כלל מגבילים את יכולתה של החברה לעשות שימוש או לסחור בנכסים המשועבדים. לעומת זאת, שעבוד צף מותיר בדרך כלל בידי החברה את עיקר השליטה בנכסים המשועבדים, והיא יכולה להמשיך ולסחור בהם במהלך עסקיה הרגיל.

שלושה מבחנים אלה הם מבחנים מצטברים:

"אינני סבורה כי די בכל אחד מן המאפיינים הללו לבדו כדי לסווג שעבוד כשעבוד צף או קבוע […] יש להביא בחשבון כל אחד משלושת המאפיינים האמורים באופן מצטבר, ולהכריע ביחס לסיווג בהתאם למכלול הדברים ונסיבות העניין. כן יודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא עשויים להיות שיקולים נוספים שיסייעו בעת הצורך בהבחנה בין שעבוד צף לשעבוד קבוע".

כך למשל, שעבודים המוטלים על חשבונות בנק, מבלי להתייחס לנכס ספיציפי שמצוי בחשבון הבנק, נחשבים שעבודים צפים:

"שני טעמים מטים את הכף לעבר סיווגם כצפים: ראשית, על אף שלכאורה הוטלו השעבודים על נכסים מוגדרים ומסוימים, מדובר בחשבונות עובר ושב אשר תוכנם ושווים עשויים להשתנות באופן תדיר […] שנית, וזה העיקר, יכולתה של הנאשמת להמשיך ולפעול בחשבונות הבנק באופן חופשי נשמרה במלואה, וזאת עד למקרה הפרה".

בית המשפט דחה טענה שלפיה מתן הכרה לחילוט כגובר על שעבודים צפים, יביא לפגיעה בסוג זה של בטוחה, ולייקור הלוואות לכלל הלווים. בית המשפט קבע, כי עמדה המבכרת את השעבוד הצף על פני הזכות לחילוט "תפתח פתח משמעותי לניצול לרעה על ידי עבריינים המבקשים למלט את רכושם מפני החילוט".

דעות השופטים נחלקו בשאלה אם שעבוד על זכאות לקבל כספים מלקוחות, הוא שעבוד קבוע או צף. השופטת רות רונן (דעת מיעוט) סברה כי בנסיבות העניין שבהן בין היתר פרטי הלקוחות פורטו באגרת החוב שמכוחה נעשה השעבוד, מדובר בשעבוד קבוע. דעת הרוב סברה, כי בנסיבות העניין לא די היה לפרט את פרטי הלקוחות הספיציפיים, אלא היה מקום להתייחס לתקבולים או לעסקאות ספיציפיים. ר' סיכום הדברים על ידי השופט י' עמית:

"אין מדובר בהמחאה על דרך השעבוד של זכות ספציפית, כמו המחאה על דרך השעבוד של כספים שקבלן אמור לקבל ממזמין ספציפי על פי חוזה ספציפי, או של דמי שכירות של נכס ספציפי. אגרת החוב שלפנינו מתייחסת אל 'הזכויות והכספים, והתשלומים מכל מין וסוג שהוא' ו'כן כל תשלום ו/או תקבול, מכל מין וסוג שהוא ו/או זכויות לקבלת כספים ו/או חובות לקוחות המגיעים או שיגיעו לחברה מדי פעם בפעם מאת החייבים שלה..'. האופי הכללי של השעבוד, משליך מטבע הדברים גם על מידת השליטה של המערערת-הנושה על התקבולים המשולמים באופן שוטף על ידי לקוחות החברה ששמותיהם פורטו באגרת החוב. הלכה למעשה, המדובר בהמחאת זכות כללית של חובות לקוחות, ולדידי, יש לכך השלכה על סיווג השעבוד כשעבוד צף".

סופו של דבר נקבע כי השעבודים בנכסי החברה החייבת נחשבים שעבודים צפים, ולכן החוב המובטח בהם אינו גובר על זכותה של המדינה לחילוט הנכסים.

ע"א 2966/17 אס.אר אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.8.22)

מינוי מנהל עזבון על ידי בית משפט של חדלות פירעון

עוד השבוע: בית המשפט העליון לא מתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי למנות את המנהל המיוחד כמנהל עזבון בהליכי פשיטת רגל, כשהוא קובע כי הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל.

"לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי למנות את המשיב למנהל עיזבון אביו וסבו המנוחים של המערער. התערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של פשיטת רגל בהחלטות שעניינן אופן ניהול הליכי מימוש נכסים של חייבים, לרבות דירות מגורים, תיעשה במשֹורה ובמקרים חריגים בלבד, שענייננו אינו נמנה עמם ולוּ בקירוב".

ע"א 2823/22 אבו דקה נ' הכונס הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.8.22).

מעסיקים הפקידו כספי עובדים בקופת גמל. כעבור שנים נקלעו לחדלות פירעון. בינתיים גם קופת הגמל החליפה ידיים, ולימים לא ניתן היה לאתר מיהם העובדים הזכאים לכספים. נאמני המעסיקים עתרו לקבל את הכספים חסרי השיוך בחזרה, לטובת הנושים. נקבע כי הכספים מוחזקים על ידי קופת הגמל בנאמנות עבור העובדים, ואין עילה להעברתם לקופת הנשייה

בקופת הגמל הלמן אלדובי הצטברו 22 מליון ש"ח שהופקדו לפני שנים על ידי מעסיקים – ובהם חברות קו אופ, קלאבמרקט ומגה, שלימים נקלעו להליכי פירוק. התברר כי בשל היעדר רישומים מתאימים, לא ניתן עוד לזהות את העובדים אשר עבורם הופקדו 22 מיליון השקלים, ומתוך כ- 15,000 חשבונות לא מאותרים – אותרו רק כ- 1,000 עובדים הזכאים לכספים.

במצב זה שבו מופקדים בקופת הגמל כספים אשר הופקדו על ידי המעסיקות, אך מוטביהן אינם ניתנים לאיתור, דרשו נאמני החברות המעסיקות את הכספים בחזרה, וטענו כי חדלות הפירעון של החברות המעסיקות מצדיקה איתור פתרון שיאפשר לחלק את הכספים שהצטברו בקופת הגמל, כך שיתווספו לקופת הנשייה, וייטיבו עם נושי המעסיקות.

בית המשפט קבע, כי לא חלה עילה שבדין להחזיר את הכספים למעסיקים שהפקידו אותן. נקבע, כי מדובר בכספים שהופקדו בידי הקופה בנאמנות עבור מוטבים, ואשר הוצאו ממסת נכסי החברות המעסיקות באופן שאינו מאפשר השבתם אליהן. בית המשפט דחה טענה שלפיה מדובר ברכוש הפקר שיש לנהלו באפוטרופוס הכללי, וקבע כי מדובר בנכסי נאמנות שבה הנהנה אינו ידוע.

בית המשפט דחה שלוש טענות שהעלו הנאמנים:

ראשית טענו הנאמנים, כי יש להקל עליהם את הנטל להוכיח כי הפקדות לקופת הגמל בוצעו על ידי החברות באופן שמזכה אותן בהשבה (למשל, אם הופקדו בטעות, או ביתר). בית המשפט דחה את הטענה תוך ניתוח נטל ההוכחה המופחת המוטל על נאמן בהליכי חדלות פירעון, וכן משיקולי מדיניות:

"טיפול בנחיתות האינפורמטיבית בה מצוי בעל התפקיד נעשה באמצעות מנגנונים חיצוניים לנטל ההוכחה, ואין הוא בא לידי ביטוי בהקלה בנטל ההוכחה המוטל על בעל התפקיד […]. זאת ועוד, גם כעניין של דין רצוי, הקלת נטל ההוכחה המוטל על מעסיק חדל פירעון המבקש למשוך כספים שהפקיד לזכות עובדיו בקופת גמל, עלולה להשפיע על התמריץ של מעסיקים לעמוד בחובת הדיווח התקין של פרטי העובדים עבורם הם מפקידים כספים […] זאת, מאחר שתוצאתה של הקלה כאמור בנטל ההוכחה תהא שדווקא מעסיק שהתנהלותו לקתה בחסר באופן שהוביל לכך שלא ניתן לאתר את העובדים לזכותם הפקיד כספים, יזכה ליתרון כלכלי בהשוואה למעסיק שהתנהל כשורה, בבחינת 'יצא החוטא נשכר'".

בנוסף טענו הנאמנים, כי חדלות הפירעון של החברות המעסיקות מצדיקה השבת הכספים לידי המעסיקות, משום שמדובר בסיטואציה מיוחדת שבה "השמיכה קצרה" ויש לערוך איזון מתאים לטובת נושי המעסיקות. טענה זו נדחתה גם היא, משנקבע שאין כל טעם בדין המצדיק העברת הכספים לידי החברות:

"עצם הימצאותן של החברות (המעסיקות) בהליכי חדלות פירעון אין בה כדי להקנות להן זכויות כלשהן בכספים המופקדים בקופות הגמל, לרבות ביתרות הכספים הבלתי מזוהים, אשר לא היו להן עובר לכניסתן להליכים אלו. תמיכה לכך ניתן למצוא גם בסעיף 26(א)(2) לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי סכומים ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים "אינם חלק מנכסי המעסיק במקרה של פשיטת רגל או פירוק" – ללמדנו כי גם המחוקק לא ראה בחדלות פירעונו של המעסיק כשיקול המצדיק הענקת זכויות למעסיק בכספים שהפקיד לטובת עובדיו בקופת גמל. כזכור, בדברי ההסבר לסעיף זה אף הובהר מפורשות כי הרקע לחקיקתו הוא מקרים בהם כונסי הנכסים של מעסיקים שפשטו את הרגל הצליחו לשים ידם על כספים שהופקדו בקופת גמל למטרת תשלום פיצויי פיטורים; וכי מטרתו למנוע הישנותם של מקרים אלו".

לעניין זה התייחס גם השופט מינץ בהערותיו לחוות הדעת הראשית:

"אכן, במסגרת דיני חדלות הפירעון נדרשת התייחסות מורכבת למכלול הזכויות של כלל המעורבים מנקודת מבט רב-צדדית מורכבת הכוללת בתוכה זכויות ואינטרסים נוגדים זה לזה. לא פעם, בית משפט של חדלות פירעון נדרש ליתן מתן מענה גמיש ויצירתי לבעיות שונות לא פשוטות המתעוררות חדשים לבקרים […] אולם אין משמעות הדבר כי הליך חדלות פירעון הוא בבחינת 'מטה קסם' אשר יש בידו לאיין זכויות במחי יד, הכל בשם אינטרס הנושים. הטענה כי "למען השלמות בעשיית הצדק" ראוי לאפשר לנושים ליהנות מאותם סכומים שהופקדו, אכן "שובת הלב" כפי שהגדירה בית המשפט המחוזי, אך אין בכוחה לרוקן מתוכנן הוראות ברורות של חוק, חקיקת משנה, נהלים ותקנונים".

קו הטיעון השלישי היה, שיש לפרש את ההוראות האוסרות על העברת כספים שהופקדו בקופות גמל בחזרה לידי המעסיק, באופן שונה במקום שבו מתברר כי זהות העובדים שלטובתם הופקדו הכספים – איננה ידועה. גם טיעון זה נדחה לאחר שביהמ"ש קבע בין היתר שהמחוקק היה מודע לאפשרות זו וקבע בחוק התייחסות מתאימה, שבהכרח אינה מביאה להשבת הכספים למעסיק.

סיומו של דבר – ערעור הנאמנים נדחה, נקבע כי הכספים הבלתי משויכים בקופת הגמל – לא יועברו לנושי המעסיקות. בית המשפט הנחה את קופת הגמל המשמשת כנאמנות לכספים, לפנות לבית המשפט המוסמך לקבלת הוראות כיצד יחולקו כספים אלה. באמרת אגב העלה בית המשפט את הרעיון כי כספים אלה יחולקו בין החוסכים הידועים, בייחוד לאור האופי השיתופי של הקופות שבמסגרתן הופקדו הכספים במקור, אשר היו אגודות שיתופיות.

ע"א 7606/19 מגה קמעונאות בע"מ נ' הלמן אלדובי קופות פנסיה וגמל בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 8.8.22)