קטגוריה: נושים

הלוואה ניטלה תוך ביצוע מעשי זיוף. משעה שהחייבת חתמה על מסמכי ההלוואה, עובר הנטל להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת, והוא נטל כבד שעליה לסתור בראיות פוזיטיביות

הגרוש של החייבת נטל הלוואות תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה. החייבת חתמה על מסמכי הלוואה לצורך נטילת אותן הלוואות. משטענו הנושים כי מדובר בחוב שנוצר במרמה, אשר לא יכול להיות נשוא להפטר, טענה החייבת כי נוצלה וכי לא הבינה על מה היא חותמת.

נפסק, כי מעת שאין מחלוקת שהחוב נוצר במרמה, וגם אין מחלוקת כי החייבת חתמה על מסמכים הקשורים אליו, עובר נטל הראיה להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת:

"כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […] וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים כגון שטרי משכנתא […] בנסיבות אלו אפוא, בהן אין מחלוקת בנוגע לקיומה של מרמה ואין מחלוקת כי המערערת חתמה על מסמכי ההלוואה, בוודאי שהיא זו שנושאת בנטל לסתור את החזקה האמורה. המדובר בנטל הוכחה כבד במסגרתו נדרש ממנה לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתה באמצעות ראיות פוזיטיביות".

עוד נקבע, שלצורך החרגת חוב מהפטר, אין די בכך שהוא נוצר במרמה, אלא יש להוכיח שפושט הרגל שותף לאותה מרמה. כך הן בפקודת פשיטת הרגל והן בחוק חדלות פירעון, למרות השוני בנוסח סעיפי החוק:

"אכן בהתאם ללשונו של הסעיף, לא די בהוכחה כי החוב נוצר במרמה, אלא נדרש אף להוכיח כי פושט הרגל היה שותף לאותה מרמה (במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 מסתפק במילים 'חוב שנוצר בדרך מרמה' ללא התייחסות למעורבותו של החייב במעשה המרמה. לצד זאת ראו עמ' 692 לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מהם עולה כי לא הייתה כוונה לשנות מהדין הקיים)".

הערעור נדחה והליך חדלות הפירעון של החייבת בוטל.

ע"א 2609/23 עמר נ' נצר המנהל המיוחד (אר"ש, 28.11.23)

ובעניין אחר שנדון השבוע בבית המשפט העליון – תקוות העובדים לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי אינה עילה להמנע מביטול הליך חדלות פירעון:

"פשיטא שאין מקום להותיר הליך פשיטת רגל על כנו, שעה שמעיקר הדין עליו להתבטל, רק כדי לאפשר לעובדים לשעבר של המערערים לפנות למוסד לביטוח לאומי. מזורם של העובדים יימצא באכסניה אחרת".

ע"א 316/23 פרי נ' הכונס הרשמי (אר"ש 29.11.23)

עוסק רשאי להזדכות על חוב אבוד במע"מ רק בטרם חלפו שלוש שנים ממועד העסקה. בית המשפט העליון קבע – ניתן להגיש בקשה להארכת המועד גם בחלוף שלוש השנים, אשר תבחן לפי צידוקיה

המערערת עסקה בייבוא תבואות ומספוא לענף ייצור המזון. אחד מלקוחותיה, חברה מרצועת עזה, יצר חוב בהיקף גדול של כ-16 מיליון ש"ח עבור סחורה שהתקבלה אולם תמורתה לא שולמה. לימים נחלש המסחר בין הצדדים על רקע תמורות פוליטיות ברצועת עזה, ולאורך השנים הצטמצם עד שנפסק באופן מוחלט. לאורך שנים אלה המשיכה המערערת לסחור עם החברה בתקווה ולהחזיר ולו חלק מחובה. לאחר שנפסק הקשר באופן מוחלט, בשנת 2017 ביקשה המערערת מרשויות מע"מ לקבל החזר של המס ששילמה בעסקאות משנים 2008 ו-2012, בטענה כי החוב הפך אבוד.

מע"מ סירב להחזיר את המע"מ ששולם בעסקה, בטענה כי קיימת הגבלת זמן להכרה בחשבונית כ"חוב אבוד", בהסתמך על תקנה 24א(ג) לתקנות מע"מ, המורה כי הודעות זיכוי בגין חוב אבוד יכולות להישלח בתקופה שבין חצי שנה מהוצאת החשבונית, ועד לפני שחלפו שלוש שנים.

ניכר היה ששלושת השופטים ראו לנגד עיניהם קושי מסוים עם עמדת מע"מ שלפיה לא ניתן לקבל זיכוי "חוב אבוד" בשל מגבלת שלוש השנים. כך נדחתה טענת מע"מ שלפיה מדובר ב"הסדר התיישנות" של הזיכוי בתום שלוש השנים. ואולם, השופטים נחלקו בשאלת הפתרון הראוי בנסיבות העניין – השופט י' כשר סבר שיש לבטל את התקנה, וליתר דיוק את מגבלת שלוש השנים המוסדרת בה, משום שהותקנה בחוסר סמכות, בהציבה מגבלה מחמירה על זכות שנקבעה בחוק.

יתר השופטים (השופט כבוב והשופט אלרון) סברו כי אין צורך להרחיק לכת ולבטל את התקנה, וניתן לפרשה כך שיובהר שמנהל מע"מ רשאי להאריך את המועדים להגשת הודעת זיכוי במקרים המתאימים.

וזו עיקר דעת הרוב:

"תקנה 24א(ג) אינה שוללת את זכותו של העוסק לקבל החזר בגין מע"מ ששולם בעסקה שהפכה ל"חוב אבוד" מחוץ למועד הקובע. שכן, גם בחלוף מועד זה, העוסק רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הודעת הזיכוי בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 116(א) לחוק. תקנה זו אך קובעת כי כאשר עוסק עומד בכל התנאים הקבועים בתקנה 24א(ב), ובנוסף לכך, הוא מגיש את "הודעת הזיכוי" בתוך המועד הקובע – אזי חובה על המנהל להכיר בזכותו לקבלת החזר מע"מ. עם זאת, התקנה הנדונה לא נועדה לחסום את העוסק, בחלוף המועד הקובע, מלפנות אל המנהל בבקשה כי זה יורה על הארכת מועד להגשת המסמכים הרלוונטיים. מובן, כי כאשר עוסק פונה לקבל את החזר המע"מ בחלוף המועד הקובע, עליו לספק צידוק למועד שבו הוא פנה, שאם לא כן, המנהל לא ישתמש בסמכותו ולא יאריך את המועד להגשת ההודעה".

בית המשפט התווה באופן כללי גם את השיקולים שינחו את המנהל בשאלה אם להאריך את המועד להכרה בחוב האבוד. בין היתר יש לבחון אם העוסק ידע כי החוב אבוד, והאם עוסק סביר אמור היה לדעת זאת. כן יש לקחת בחשבון גם את הנזק הראייתי שגרם האיחור, ואם יש בו כדי להפריע לרשויות לבדוק אם אכן הפך החוב הפך לאבוד. עוד יש לבדוק האם יש באיחור כדי להשפיע על היכולת של המדינה לגבות בחזרה את מס התשומות שניכה הקונה בעת הרכישה.

התוצאה היא שהערעור נדחה, אולם צוין כי המערערת רשאית להגיש למנהל מע"מ בקשה להארכת מועד להגשת זיכוי בגין "חוב אבוד".

ע"א 3498/21 צנציפר חברה ליבוא תבואות ומספוא בע"מ נ' מנהל אגף המכס ומע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 5.6.23)

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)

בית המשפט העליון ניסח מבחנים להבחנה אם שעבוד הוא צף או קבוע. שעבוד קבוע גובר על צו חילוט, בעוד ששעבוד צף שטרם התגבש – כפוף לו

נושה נתנה אשראי לחברה, כנגד רישום שעבודים על נכסיה. לימים הורשעה החברה בפלילים, והמדינה הטילה על נכסיה צווי חילוט. הנושה טענה כי היא נחשבת "טוען לזכות ברכוש", וכי פירעון האשראי שנתנה לחברה, גובר על צו החילוט שהטילה המדינה.

בית המשפט הבחין בין שעבודים צפים אשר אינם נסוגים מפני זכותה של המדינה, לבין שעבודים קבועים המקנים מעמד של "טוען לזכות ברכוש" וככלל מקנים לנושה הגנה מפני צו החילוט של החברה. לעניין האבחנה בין שעבודים צפים לבין שעבודים קבועים, אין להסתפק בשם שבו כינו הצדדים את השעבוד. בית המשפט ניסח שלושה מבחנים לאבחנה בין שעבודים צפים לשעבודים קבועים:

1. מסוימות הנכסים המשועבדים – שעבוד קבוע חל ברגיל ביחס לנכסים ספציפיים ומוגדרים אשר ניתנים לזיהוי כבר בעת יצירת השעבוד. לעומת זאת, שעבוד צף כולל בדרך כלל אוסף של נכסים אשר אינם בהכרח מוגדרים במפורט, ואין הוא דורש זיהוי מדויק של כל נכס ונכס הנכלל תחתיו.
2. אופי הנכסים המשועבדים – שעבוד קבוע מוטל ביחס לנכסים קבועים ועכשוויים, ואילו שעבוד צף לרוב כולל בתוכו מצבור של נכסים שעשוי להשתנות מזמן לזמן בהיקפו ובשוויו, ולהקיף בתוכו גם נכסים עתידיים שטרם הגיעו לידיה של החברה.
3. מידת השליטה והפיקוח של הנושה על הנכסים המשועבדים – תנאי השעבוד הקבוע בדרך כלל מגבילים את יכולתה של החברה לעשות שימוש או לסחור בנכסים המשועבדים. לעומת זאת, שעבוד צף מותיר בדרך כלל בידי החברה את עיקר השליטה בנכסים המשועבדים, והיא יכולה להמשיך ולסחור בהם במהלך עסקיה הרגיל.

שלושה מבחנים אלה הם מבחנים מצטברים:

"אינני סבורה כי די בכל אחד מן המאפיינים הללו לבדו כדי לסווג שעבוד כשעבוד צף או קבוע […] יש להביא בחשבון כל אחד משלושת המאפיינים האמורים באופן מצטבר, ולהכריע ביחס לסיווג בהתאם למכלול הדברים ונסיבות העניין. כן יודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא עשויים להיות שיקולים נוספים שיסייעו בעת הצורך בהבחנה בין שעבוד צף לשעבוד קבוע".

כך למשל, שעבודים המוטלים על חשבונות בנק, מבלי להתייחס לנכס ספיציפי שמצוי בחשבון הבנק, נחשבים שעבודים צפים:

"שני טעמים מטים את הכף לעבר סיווגם כצפים: ראשית, על אף שלכאורה הוטלו השעבודים על נכסים מוגדרים ומסוימים, מדובר בחשבונות עובר ושב אשר תוכנם ושווים עשויים להשתנות באופן תדיר […] שנית, וזה העיקר, יכולתה של הנאשמת להמשיך ולפעול בחשבונות הבנק באופן חופשי נשמרה במלואה, וזאת עד למקרה הפרה".

בית המשפט דחה טענה שלפיה מתן הכרה לחילוט כגובר על שעבודים צפים, יביא לפגיעה בסוג זה של בטוחה, ולייקור הלוואות לכלל הלווים. בית המשפט קבע, כי עמדה המבכרת את השעבוד הצף על פני הזכות לחילוט "תפתח פתח משמעותי לניצול לרעה על ידי עבריינים המבקשים למלט את רכושם מפני החילוט".

דעות השופטים נחלקו בשאלה אם שעבוד על זכאות לקבל כספים מלקוחות, הוא שעבוד קבוע או צף. השופטת רות רונן (דעת מיעוט) סברה כי בנסיבות העניין שבהן בין היתר פרטי הלקוחות פורטו באגרת החוב שמכוחה נעשה השעבוד, מדובר בשעבוד קבוע. דעת הרוב סברה, כי בנסיבות העניין לא די היה לפרט את פרטי הלקוחות הספיציפיים, אלא היה מקום להתייחס לתקבולים או לעסקאות ספיציפיים. ר' סיכום הדברים על ידי השופט י' עמית:

"אין מדובר בהמחאה על דרך השעבוד של זכות ספציפית, כמו המחאה על דרך השעבוד של כספים שקבלן אמור לקבל ממזמין ספציפי על פי חוזה ספציפי, או של דמי שכירות של נכס ספציפי. אגרת החוב שלפנינו מתייחסת אל 'הזכויות והכספים, והתשלומים מכל מין וסוג שהוא' ו'כן כל תשלום ו/או תקבול, מכל מין וסוג שהוא ו/או זכויות לקבלת כספים ו/או חובות לקוחות המגיעים או שיגיעו לחברה מדי פעם בפעם מאת החייבים שלה..'. האופי הכללי של השעבוד, משליך מטבע הדברים גם על מידת השליטה של המערערת-הנושה על התקבולים המשולמים באופן שוטף על ידי לקוחות החברה ששמותיהם פורטו באגרת החוב. הלכה למעשה, המדובר בהמחאת זכות כללית של חובות לקוחות, ולדידי, יש לכך השלכה על סיווג השעבוד כשעבוד צף".

סופו של דבר נקבע כי השעבודים בנכסי החברה החייבת נחשבים שעבודים צפים, ולכן החוב המובטח בהם אינו גובר על זכותה של המדינה לחילוט הנכסים.

ע"א 2966/17 אס.אר אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.8.22)

מינוי מנהל עזבון על ידי בית משפט של חדלות פירעון

עוד השבוע: בית המשפט העליון לא מתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי למנות את המנהל המיוחד כמנהל עזבון בהליכי פשיטת רגל, כשהוא קובע כי הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל.

"לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי למנות את המשיב למנהל עיזבון אביו וסבו המנוחים של המערער. התערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של פשיטת רגל בהחלטות שעניינן אופן ניהול הליכי מימוש נכסים של חייבים, לרבות דירות מגורים, תיעשה במשֹורה ובמקרים חריגים בלבד, שענייננו אינו נמנה עמם ולוּ בקירוב".

ע"א 2823/22 אבו דקה נ' הכונס הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.8.22).

אף אם לשכת ההוצאה לפועל סגורה בחג, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ערכאה מתאימה לדון בבקשה לביטול הגבלת יציאה; מתי ניתן לפתוח הליך חדלות פירעון בסכום הנמוך מהמינימום שבחוק? מערכת כספית בלתי ידועה בין החייב ובין הנושה, יכולה להיחשב "מחלוקת כנה" שאינה מאפשרת פתיחת הליכי חדלות פירעון

חג פסח שמח, גם בעולם המשפט. מי שמכיר את עולם הגבייה יודע, כי תקופה זו של חגים וחול המועד מתאפיינת במיעוט הליכים משפטיים, ואם אלה כבר מתקיימים הרי שהם עוסקים לרוב בבקשות של חייבים לבטל סעדים שונים ובכלל זה היתר ליציאה לחו"ל. "סטטיסטיקה" זו הגיעה השבוע גם לבית המשפט העליון.

חייב שיציאתו מהארץ נאסרה במסגרת תיק הוצאה פועל לגביית מזונות, עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים וביקש להתיר לו לצאת מהארץ לבקר את אמו החולה בארה"ב. החייב נימק את פנייתו לבית המשפט לעניינים מנהליים, בכך שנאמר לו שלשכת ההוצאה לפועל סגורה ובקשתו תידון לאחר חג הפסח.

נקבע:

"איני מקל ראש בנסיבותיו של המבקש וברצונו לצאת מן הארץ בהקדם על מנת לבקר את אמו ואת ילדיו. ואולם, בנסיבות העניין, בצדק דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את בקשתו למתן סעד זמני, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטה זו. הטעם לכך הוא כי הסעד לו עתר המבקש מצוי בסמכות רשמי ההוצאה לפועל".

בית המשפט העליון קבע כי על החייב להשיג על החלטות רשם ההוצאה לפועל בדרכים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל, ולא בבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט הפנה את המבקש להוראות חוק ההוצאה לפועל הרלוונטיות להשגה על החלטות וצווים של רשמי הוצאה לפועל.

בר"מ 2667/22 פלוני נ' רשות האכיפה והגבייה (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 18.4.22).

ניהול הליכי הוצאה לפועל בסכום נמוך מהמינימום

חייב ביקש לנהל הליך חדלות פירעון על אף שכלל חובותיו עומדים עומדים על סך הנמוך מ-51,150 ש"ח (הסכום המינימלי לניהול הליכי חדלות פירעון, הקבוע בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2019 ועדכוניו).

החייב מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, מצוי בגיל פרישה ואינו עובד. זוגתו אינה עובדת ומקבלת קצבת נכות. בתו הבגירה סמוכה על שולחנו ואינה יכולה לעבוד עקב מצב רפואי. החייב הוכרז בשנת 2017 מוגבל באמצעים, לאחר שנקבע כי לא יכול לעמוד בתקופות הפריסה שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל. החייב לא הצליח לשלם צו תשלומים בסך 150 ש"ח שנקבע לו, ותיק האיחוד שלו פוזר.

הוראות חוק חדלות פירעון (סעיף 187(ב)) מאפשרות פתיחת הליכי חדלות פירעון ליחיד שחובותיו נמוכים מהמינימום הקבוע בחוק, אם קיימים נימוקים מיוחדים לכך.

רשמת ההוצאה לפועל מסתמכת על מאמר שפורסם בעלון רשמי ההוצאה לפועל, ולפיו על הרשם לבחון, בכובעו כרשם חדלות פירעון, אם היחיד מסוגל לעמוד בתקופות ובסכומי הפריסה המקסימליים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל (לירון זרבל קדשאי "כניסה בשערי הליך חדלות פירעון בחובות הפחותים מסך של 50,000 ₪- פרשנות, תובנות ומחשבות" (פורסם בנבו, מתוך עלון הרשמים גיליון 9/2020)).

צוין בהחלטה, כי אם יימצא כי אין החייב מסוגל לעמוד בתשלום חובו בפריסה המקסימלית הקבועה בחוק ההוצאה לפועל, ניתן יהיה לאשר לו לפתוח בהליכי חדלות פירעון בסכום נמוך, אף ללא הוכחת טעמים מיוחדים. וכך קבעה הרשמת:

"בענייננו, בהחלטה מיום 22.02.17 הוכרז היחיד כחייב מוגבל באמצעים (שאינו יכול לעמוד בתקופת הפריסה שהיו קיימות דאז בהתאם להוראות סעיף 69ג לחוק ההוצאה לפועל). תיק האיחוד פוזר ביום 02.05.21 לאחר שהיחיד לא עמד בצו התשלומים אשר עמד על סך של 150 ש"ח בלבד. בנסיבות אלו אין צורך אף בהוכחת טעמים מיוחדים. מכל מקום, בחינת נתוני המבקש מלמדת כי הוא נעדר פוטנציאל השתכרות ממשי. נגד היחיד פתוחים 3 תיקי הוצל"פ אשר נפתחו בין השנים 2003-2005 והליכי הגבייה שננקטו במסגרתם לא הובילו לתשלום החוב. היחיד הצהיר על מצב בריאותי קשה שלו ושל אשתו אשר נתמך במכתב מטעם הרווחה. עוד הוצהר על בעלות משותפת יחד עם רעייתו בבית המגורים.

בנסיבות אלו שוכנעתי כי יש מקום לאשר פתיחת התיק. יחד עם זאת, יובהר כבר עתה כי לאור בעלותו בבית המגורים יכול שיידרש לפדות את זכויותיו בנכס".

כאמור בהחלטה, היחיד אינו יכול לשלם את החובות בפריסה שנקבעה, אך הוא בעליו של נכס מקרקעין. החלטה זו מבטאת את גישת "המבחן התזרימי" לבחינת חדלות הפירעון של היחיד. הרשמת מציינת שעל אף שהיחיד רשאי להכנס בשערי ההליך, יתכן כי בסופו יהא עליו לפדות את דירת המגורים שלו, על מנת להמנע ממימושה.

תהוצל"פ (נצ') 801586-03-22 פלוני (פורסם בנבו, 18.4.22).

מערכת בלתי ידועה של הלוואות מעידה על "מחלוקת כנה" המונעת מתן צו לבקשת נושה

נושה המבקש לפתוח בהליכי חדלות פירעון כנגד חייב, נדרש לעמוד ברף ראייתי להוכחת קיומו של חוב כלפיו. אם ימצא בית המשפט כי קיימת "מחלוקת כנה" בעניין החוב, יימנע מלתת צו לפתיחת הליכים לבקשת הנושה.

השבוע קבע בית המשפט השלום במקרה שנדון בפניו, כי המערכת החשבונאית העובדתית שהוכחה אינה מאפשרת להבין אם אכן קיים חוב ומה גובהו. זאת לאחר שהובאו ראיות המעידות על התנהלות כלכלית בין החייבים ובין הנושים, אשר חורגת לכאורה מיחסים רגילים בין חייב ובין נושה:

"התרשמתי מעדות המבקשת כי במסגרת מערכת היחסים בינה לחייבים ניתנה הלוואות בהיקף לא ידוע (מעבר להלוואה מושא הבקשה) ומנגד העבירו החייבים למבקשת כספים למבקשת בהיקף לא ידוע. נוכח אי הבהירות ביחס לטיב מערכת יחסים זו והיקפה הכספי נראה כי המבקשת לא עמדה בנטל להראות קיומו של "חוב" המאפשר מתן צו פתיחת הליכים. התרשמותי לפיה רב הנסתר על הגלוי במערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים מתחזקת לא רק מהתנהלותה החריגה של המבקשת כלפי החייבים בעסקת רכישת הזכויות בדירה אלא גם מסירובה לנקוט הליכי גבייה בהוצל"פ נגד החייבת, פנייתה לב"כ החייבים לקבלת עצה ביחס לזכויותיה ביחס לחייבים, וסיוע אקטיבי לחייבים בעבר לחמוק מהליכי גבייה. לאור האמור מצאתי לדחות את הבקשה למתן צו פתיחת הליכים".

חדל"פ (שלום ת"א) 64946-01-22 קאופמן נ' הממונה על חדלות פירעון (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 18.4.22).