הנאמן יחזיר כספים למקבל הענקה ש"חסך" כספים לנושים

מקבל ההענקה השיב את הנכס המוענק לקופה, וכעת מבקש החזר של הסכומים ששילם בקשר עמו, לרבות מסים. נקבע, שיהא זכאי לקבל בחזרה רק תשלומים אשר העמידו את הקופה במצב טוב מזה שהייתה אלמלא שולמו. תשלומים שלא הביאו תועלת לנושים או לנאמן יוכלו להידרש בדרך של תביעת חוב בחלוקה לפי יחס חוב

חייב מכר לצד ג' מגרשים במחיר מופחת, בעת שהיה במצב של חדלות פירעון. רוכש המגרש פעל להשביח את המגרשים ושילם הוצאות שונות בקשר עמם. לימים נקלע החייב להליכי חדלות פירעון, הנאמן טען כי מדובר בהענקה בטלה, ודרש השבה של המגרשים אל קופת הכינוס. המגרשים הושבו, וכעת יש להכריע האם יושבו למקבל ההענקה, תשלומים ששילם להשבחת המגרשים.

בית המשפט התייחס לתשלומים השונים, ובעיקר לשאלה אילו סכומים הנאמן צריך להשיב למקבלי הענקה, ואילו תשלומים ניתן יהיה לתבוע במסגרת תביעת חוב. ההבדל הוא בצורך להתחלק עם נושים אחרים – תשלומים שיבוצעו ישירות על ידי הנאמן יהנו מקדימות בחלוקה, ואילו תשלומים שיוכרו בתביעת חוב יתחלקו בין נושי החייב לפי סדרי נשייה.

העקרון המנחה שנקבע, הוא כי יש להבחין בין תשלום שהיה מוטל על כתפי הקופה (ולמעשה – הנושים), לבין תשלום ששימש לטובת החייב בלבד. תשלום שהשביח את הנכס במקום שהקופה תאלץ לעשות כן, יזכה להשבה ישירה מקופת הנאמן. יתר התשלומים יכולים להיות בסיס לתביעת חוב:

"המבחן לאורו יש לבחון האם יש להשיב לקופת הנשייה סכום כסף פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה בנכס שהענקתו בוטלה, הינו האם יהיה בכך כדי למצב את קופת הנשייה במקום בו הייתה אילולא בוצעה ההענקה מלכתחילה.

הפועל היוצא מכך, הינו כי מקום בו השבת סכום פלוני שהושקע על ידי מקבל הענקה תביא את קופת הנשייה למצב טוב יותר מהמצב בו הייתה אילו לא בוצעה ההענקה מעולם, אזי שעומדת למקבל ההענקה זכות להשבת סכום זה מקופת הנשייה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שאחרת תמצא הקופה מתעשרת על חשבונו של מקבל ההענקה ללא בסיס"

באופן זה נקבע שתשלומים שביצע צד ג' לצורך פירוק השיתוף במגרש, יושבו לו במלואם מאת הנאמן, שכן אלמלא היה מקבל ההענקה פועל לפירוק השיתוף, היה על הנאמן לעשות כן. גם תשלום היטל פיתוח הוכר כתשלום שיש להשיבו, שעה שגבייתו נעשית לפי פקודת המסים (גבייה), ואלמלא היה משולם על ידי מקבל ההענקה, היה רובץ כשעבוד על הנכס ועל הנאמן היה לשלמו.

לעומת זאת – השבת התמורה ששולמה על ידי המקבל בגין המגרש, תשלום לשמאים להפחתת היטל השבחה, ותשלומים אחרים שבוצעו- ולא מחליפים תשלומים שעל הקופה לבצע, יוכלו להיות בסיס להגשת תביעת חוב, אך לא ישולמו על ידי הנאמן ישירות, אלא בחלוקה בין הנושים פארי-פאסו.

הערעור התקבל באופן חלקי, לגבי היטל הפיתוח בלבד.

ע"א 3/22 עוז נ' ורדי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 14.3.23)

רשם ההוצאה לפועל אינו דן בגובה החוב לרשות המסים

רשם ההוצאה לפועל מחוייב להוציא לפועל כתב הרשאה שהוציאה רשות המסים, ואינו מוסמך במסגרת טענת "פרעתי" להרהר אחר תוכנו או אחר גובה החוב לרשות

נישום טען כי שילם לרשות המסים מס כפי חובתו. רשות המסים חלקה על כך, והגישה לביצוע בהוצאה לפועל כתב הרשאה המורה על מכירת נכסיו של הנישום. הנישום הגיש בקשה בטענת "פרעתי" וטען כי שילם את החוב, וכי כתב ההרשאה הוצא שלא כדין.

בית המשפט העליון קבע (בדן יחיד), שמשעה שהוצא כתב הרשאה על ידי רשות המסים, מעמדו כשל פסק דין, ורשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון במחלוקת על גובה החוב המוגש לביצוע.

"בדין קבעה רשמת ההוצאה לפועל שסמכותה לדון בטענת 'פרעתי' אינה מתפרסת על טענות הנוגעות לגובה השומה שנקבעה בכתב ההרשאה שהוגש לביצוע. מסעיף (8)(1) לפקודה עולה כי מעמדו של כתב ההרשאה הוא כשל פסק דין, שלגביו ברי כי לא ניתן להעלות טענות הנוגעות לגובה החוב שנקבע בו במסגרת טענת 'פרעתי' (ראו: עודד מאור ואסף דגני על כונס נכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית 452 (2015)). כידוע, טענת "פרעתי" שבה מוסמך רשם ההוצאה לפועל לדון לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, כשמה כן היא, והיא נועדה לאפשר לחייב להעלות אך טענות שלפיהן הוא כבר מילא אחר פסק הדין או שהוא אינו חייב עוד למלאו, כאמור בסעיף זה. ודוק, טענת 'פרעתי' איננה מאפשרת לחייב להעלות השגות באשר לעצם החיוב שנפסק נגדו בפסק הדין או באשר לגובה החיוב שנקבע במסגרתו. אין משמעות הדבר ששומות מס שמוציאה המשיבה חסינות מפני ביקורת כלשהי, אלא שהמקום לביקורת כאמור אינו לשכת ההוצאה לפועל"

בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 6796/22 שגיא נ' רשות המסים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.10.22)

עוד בבית המשפט העליון:

גם בבקשת נושה: היעדר תועלת לנושים לא מביא לביטול ההליך

בית המשפט העליון דחה טענה ולפיה היעדר תועלת לנושים בניהול הליך חדלות פירעון, מביאה בהכרח לביטול הליך חדלות פירעון אשר נפתח לבקשת נושה. בנסיבות העניין החייב קיבל הפטר על אף שלא היתה תועלת לנושים מניהול ההליך

הליך פשיטת רגל נפתח לבקשת נושה של החייב. במהלך ניהול ההליך התברר כי אין לחייב נכסים למימוש. בנסיבות אלה הגיש נושה של החייב בקשה לביטול הליך פשיטת רגל, מן הטעם שאין בו תועלת לנושים. בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע:

"עצם העובדה שהתברר כי אין עוד תועלת לנושים בהליך שנפתח לבקשת נושה אינה מביאה באופן אוטומטי למסקנה כי יש להורות על ביטול ההליך. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשתו של חייב למתן הפטר או להותרת ההליך על כנו חרף היעדר התועלת לנושים, ובלבד שהחייב עמד בחובה המוטלת עליו לנהוג בתום לב במסגרת ההליך".

בית המשפט שקל את נסיבותיו של החייב ונתן לו הפטר המותנה בקיום תוכנית פירעון. בקשת הנושה לביטול ההליך נדחתה.

רע"א 5966/22 פוליבה נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 26.10.22)

הסתלקות מירושה – הענקה בטלה

הסתלקות מירושה היא מעשה של הענקה, על אף האמור בסעיף 6 לחוק הירושה שלפיו רואים ביורש "כאילו לא ירש מלכתחילה". נקבע שסעיף זה נועד להסדיר את ענייניהם של היורשים בינם ובין עצמם, לגבי הסתלקות שהיא כדין, והוא אינו מונע ביטול ההסתלקות במקרה שמדובר בהענקת נכסים בטלה.

"באפשרותו של יורש "להסתלק" מחלקו בעיזבון; וכי לאחר שהסתלק, יראו אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. ואולם, לדידי, אין מנוס מן הקביעה כי הוראה זו עניינה אך ורק בנפקותה של הסתלקות שנעשתה כדין; וכי ממילא, הסתלקות שאינה כדין אינה מעמידה את המסתלק במצב שבו רואים אותו "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". אחרת, נימצא מאפשרים למסתלק "לעקוף" באמצעות ההסתלקות הוראות דין שונות, כדוגמת סעיף 96 לפקודה, ולכך אין מקום. לא בכדי, אפוא, "הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי"

ע"א 6323/19 עמר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 25.10.22)

ערכי פדיון נכסים – בשווי שוק ולא בשווי למימוש מהיר

כאשר בית המשפט דן בקביעת הסכום אשר על החייב לשלם לצורך פדיון נכס במסגרת הליכי חדלות פירעון, יתייחס בית המשפט כלל למחירו של נכס ביחס לשוויו בשוק. בית המשפט העליון (בדן יחיד) דחה טענה שלפיה בעת הערכת נכס, יש להשתמש כבסיס במחיר הנכס בשווי ל"מימוש מהיר":

"בבוא בית המשפט לקבוע את סכום הפדיון אותו נדרש החייב לשלם לצורך שחרור נכס מקופת הנשייה, נקודת המוצא היא כי עליו להביא בחשבון את שווי הזכויות בנכס בשוק החופשי, הגם כי בית המשפט רשאי לסטות מסכום זה בהתאם לשיקול דעתו בהינתן שיקולים רלוונטיים המצדיקים לעשות כן".

בקשת רשות הערעור נדחתה.

החייב רשם את הנכס על שם צד ג'? רשות המסים רשאית לעקלו

סמכותה של הרשות לעקל נכסים הרשומים על שם צד ג' לצורך פירעון חובות החייב – בין אם מדובר בנכסים שהוענקו לצד ג' על ידי החייב, ובין בנכסים אשר נרשמו על שם צד ג', אך מהווים למעשה רכוש של החייב עצמו

חברה חייבת העבירה נכסים וכספים לזוגתו של בעל השליטה בחברה. רשות מס ערך מוסף הטילה עיקולים על הנכסים לפי פקודת המסים (גבייה), בטענה שהנכסים שייכים למעשה לחברה, ולא לצד ג'.

פסק הדין כולל סקירה של שתי סמכויות שונות הקיימות לרשות המסים, ואשר עוסקות בפירעון חוב מס מנכסים הרשומים על מי שאיננו החייב העיקרי במס: סעיף 106 לחוק מע"מ לגבייה מנכסים שהועברו לצד ג' ללא תמורה, וסעיף 8(1) לפקודת המסים (גבייה) המאפשר גביית חוב מס מתוך נכסי החייב שאינם רשומים על שמו.

זה נוסח סעיף 106, המסדיר מעין "ביטול הענקה" בנכסים שהועברו על ידי החייב לצד ג':

106.(א) […]
(ב) היה לחייב במס חוב סופי והוא העביר את נכסיו בלא תמורה, או העבירם למי שיש לו עמו יחסים מיוחדים בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו בישראל אמצעים לסילוק החוב (להלן – המעביר), ניתן לגבות את החוב הסופי –
(1) אם המעביר הוא חבר בני אדם – ממי שקיבל את הנכסים מאותו חבר בני אדם בנסיבות האמורות;
(2) אם המעביר הוא יחיד – ממי שקיבל את הנכסים מאותו יחיד בנסיבות האמורות, כל עוד לא חלפו שלוש שנים מתום השנה שבה הועברו הנכסים כאמור או מתום השנה שבה היה החוב לסופי, לפי המאוחר.
[…]
(ג) לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיפים קטנים (ב), (ב1) או (ב2) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל בלא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת הנכסים או הפעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור, פחות סכום המס ששילם".

בית המשפט פירש את תכליתו של ההסדר לפי סעיף 106 לחוק מע"מ ואת התנאים להפעלתו:

"תכליתו של סעיף 106 לחוק מע"מ למנוע הערמה על שלטונות המס באמצעות מסירת נכסי החייב במתנה או במחיר נמוך לאחר, ובכך להביא לסיכול גביית המס […] על רקע תכלית זו ניתן בנקל להבין את התנאי המרכזי בסעיף 106(ב) לחוק, לפיו עם העברת הנכסים על ידי החייב לא נותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב. בהקשר זה יובהר כי אין כל דרישה שהעברת הנכסים תהיה אסורה על פי דין או משוללת תום לב, ואף לא נדרש שהיא תיעשה לצורך התחמקות מתשלום מס. הדגש הוא על כך שעם העברת נכסיו של החייב לאחר, לא נותרו לחייב אמצעים לסילוק חובו הסופי".

וזה נוסחו של סעיף 8(1) לפקודת המסים (גבייה):

"אם לא נמצאו די מטלטלים משל הסרבן בביתו או בקרקעותיו, ואם נראה לאחר חקירה שיש לו לסרבן נכסי מקרקעין שאפשר למכרם לשם תשלום הסכום המגיע ממנו, בין שהם רשומים על שמו ובין שאינם רשומים על שמו, הרי אם הוכח לממונה על הגביה כי אמנם אין לו לסרבן די מטלטלים, רשאי הוא להוציא כתב הרשאה למכירת אותם נכסי מקרקעין או חלק מספיק מהם באותו אופן כאילו נמכרו עפ"י צו מאת בית משפט מוסמך לשם
סילוק חוב שבפסק דין […]"

נקבע, כי בעוד שפקודת המסים מקנה לגובה המס סמכויות גבייה שונות כלפי החייב עצמו, סעיף 106 לחוק מע"מ מאפשר לפעול לגביית חובו של החייב מצד שלישי, במקרים בהם החייב העביר לצד השלישי את נכסיו מבלי שנותרו לו אמצעים אחרים לסילוק חובו.

"סעיף 106 לחוק לא בא לגרוע מהסמכויות הנתונות לגובה המס במסגרת פקודת המסים. להיפך. הסעיף נועד לשפר את אפקטיביות הגבייה באמצעות הרחבת מעגל הישויות המשפטיות שכלפיהן רשאי המשיב להפעיל את סמכויות הגבייה הנתונות לו […] כך עולה גם מסעיף 106(ד) לחוק, המורה כי 'על גביית חוב ממי שקיבל נכס כאמור בסעיף זה (להלן – הנעבר), תחול פקודת המסים (גביה)'. ואולם, מקום בו מבקש המשיב לפעול לגביית החוב מנכסי החייב עצמו, הוא אינו מנוע מלעשות כן בהתאם לסמכויות הנתונות לו בפקודת המסים".

עוד קבע בית המשפט, כי במסגרת הסמכויות בפקודת המסים (גבייה), הרשות רשאית לגבות מנכסים הרשומים על שם אחר בין אם מדובר במיטלטלין ובין אם מדובר במקרקעין.

"בעניין זייתון, עליו ביססה המערערת את עיקר טענותיה, נקבע מפורשות כי מתוקף הסמכויות הנתונות לגובה המס בפקודת המסים ואגב הפעלתן, הוא רשאי לקבוע כי הבעלות בנכסים מסוימים – אף אם אינם מצויים בחצריו של החייב או אינם רשומים על שמו – היא של החייב […] יוער כי אמנם בעניין זייתון דובר בנכסי מיטלטלין וכלי רכב בעוד שבענייננו הנכסים המעוקלים כוללים גם מקרקעין, אולם אין לכך נפקות לענייננו. זאת נוכח לשונו הברורה של סעיף 8 לפקודת המסים המורה כאמור כי גובה המס רשאי לפעול למכירת נכסי מקרקעין של החייב 'בין שהם רשומים על שמו ובין שאינם רשומים על שמו…' (וזאת בשונה למשל מסמכותו של מנהל ההוצאה לפועל. וראו בהקשר זה: סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 […]) במילים אחרות, המשיב רשאי לנקוט בהליכי גבייה מכוח פקודת המסים גם לגבי נכסים שהועברו מהחייב לצדדים שלישיים, ובלבד שקבע בתוך כך כי אלה הם נכסים של החייב".

בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא הוכיחה המערערת כי הנכסים אכן נקנו ברכושה – ולא ברכוש החברה החייבת. קיימת סתירה בין תלושי השכר הנמוכים שהוצאו לה לבין היקף הרכוש שהועבר על שמה. עוד רלוונטית העובדה שבעל השליטה עצמו לא ניהל כלל חשבון בנק ועירב את נכסיו עם אלה של החברה.

הערעור נדחה.

ע"א 2921/21 מלוייב נ' ממונה מס ערך מוסף באר שבע (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 12.9.22)