בלוג חדלות פירעון

בית המשפט העליון משמר את כוחו של מכשיר הערבות הבנקאית וקובע – גם אם מפקיד הערבות נקלע להליכי חדלות פירעון, אין לבטל מימוש של ערבות בנקאית. זהו גם מסר לערכאות הנמוכות – כרסום בכוחה של הערבות הבנקאית עלול להביא לפגיעה ביציבות חיי המסחר

עו"ד מיטל אופיר דגני

חברה התקשרה בהסכם לביצוע עבודות בניה, ובמסגרתו מסרה ערבויות בנקאיות על סך 1.4 מליון ש"ח להבטחת התחייבויותיה לפי ההסכם. באותו היום שבו הוגשה בקשה לפתיחת הליכים ובטרם ניתן הצו, מימשה הנושה את הערבויות בטענה כי החברה הפרה את הוראות ההסכמים עמה.

הנאמנים בהליך חדלות הפירעון של החברה הגישו בקשה לבטל את מימוש הערבויות הבנקאיות ולהשיב את הכספים לקופת הפירוק, בטענה שהמימוש הוא "העדפת נושים" לפי סעיף 219 לחוק חדלות פירעון. נטען כי הסיבה למימוש הערבויות הייתה הקלעות החברה להליכי חדלות פירעון, והוא נעשה בחוסר תום לב כדי להעדיף את הנושה המממש על פני נושים אחרים, ומבלי שהתקיימו תנאי הערבות. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנאמנים.

בערעור טענו הנאמנים, כי ההחלטה נשוא הערעור הייתה "החלטת ביניים" אשר השיבה את המצב לקדמותו בלבד, מבלי לחסום את דרכה של הנושה להגיש בקשה מסודרת למימוש הערבויות. ההחלטה דרושה, לטענתם, כדי למנוע מנושה לעשות דין לעצמו, ולנצל את הכאוס הנלווה לחדלות פירעון לשם מימוש ערבות שלא נתקיימו תנאיה.

הממונה העיר, כי בתי המשפט נוהגים לעכב חילוט של ערבויות בנקאיות לתקופות קצרות באמצעות צווי מניעה זמניים, וזאת לרוב בתחילת ההליך ולשמירה על מצב קיים.

בית המשפט העליון במותב דן יחיד (השופטת רות רונן), דחה את טענות הנאמנים, וקיבל את הערעור. בין היתר נקבע, כי משעה שקיימת ערבות בנקאית אוטונומית לטובת נושה, לא מתקיימים תנאי סעיף 219 לחוק, המחייבים בין היתר, כי בעקבות הפעולה נפרע לנושה חלק גדול יותר מהחוב, ביחס לזה שהיה נפרע בהליכי חדלות הפירעון:

"בין אם תחולט הערבות כאשר החייב הוא בעל כושר פירעון ובין אם בסביבה של חדלות פירעון – הבנק יידרש ככלל לקיים את התחייבותו ולשלם למוטב מכספו את הסכום שנקבע בכתב הערבות. משכך, חילוט ערבות בנקאית אוטונומית – יהא מועדו אשר יהא – לא יביא לכך שהמוטב ייפרע בחלק גדול יותר מחובו בהשוואה לחלק שהיה נפרע לו במסגרת הליכי חדלות הפירעון של החייב. במילים אחרות – חילוט הערבות אינו "מקדם" את הנושה מעבר למצבו אלמלא כן".

בית המשפט הזהיר מפני קביעות שיפגעו במכשיר הערבות הבנקאית וישפיעו על חיי המסחר:

"פרשנות מרחיבה של סעיף 219(א) לחוק, לפיה מתן צו לפתיחת הליכים יכול לגרום כשלעצמו לביטול למפרע של חילוטי ערבויות שבוצעו בטרם פתיחת ההליך, עלולה לגרום לזעזוע בעולם המסחר. פרשנות כזו פוגעת פגיעה של ממש בוודאות המסחרית ובאופייה העצמאי של הערבות הבנקאית האוטונומית; והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה המרכזית – להבטיח למוטב מענה מיידי, ודאי ובלתי תלוי. יתר על כן, סיווג גורף של כלל הפעולות והעסקאות שבוצעו בתקופה זו ובכלל זה חילוט ערבויות אוטונומיות – כהעדפת נושים, עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה: גורמים מסחריים יירתעו מראש מלהתקשר עם חייבים המצויים בקשיים או מלהמשיך לספק להם שירותים (גם כנגד ערבות בנקאית), ובכך ייחרץ גורלם הכלכלי מראש. כמו כן, אימוץ פרשנות כזו אף עלול לעודד שימוש טקטי בהליכי חדלות פירעון, ולכרסם באיזון הראוי בין עיקרון השוויון בין נושים, לבין שמירה על היציבות והאמון הדרושים לפעילות מסחרית תקינה".

נזכיר שמכשיר הערבות הבנקאית נפוץ כבטוחה בעסקאות רבות, ומשמש גם את הציבור הרחב, למשל להבטחת חיובי שוכר בהסכם שכירות. דומה, כי פסיקה זו של בית המשפט מיועדת להוות תמרור אזהרה לערכאות הנמוכות, לבל תתערבנה התערבות-יתר במימושן של ערבויות בנקאיות אוטונומיות, במגמה שעלולה לזעזע את היציבות בחיי המסחר.

הערעור התקבל.

רע"א 21381-09-25 אזורים בנים (1965) בע"מ נ' ביטון (אר"ש 25.12.25).

עורכי הדין המייצגים –
את המבקשת: עו"ד אייל אייכל.
המשיבים: עו"ד חובב ביטון ועו"ד עמי פולמן.
את הממונה על הליכי חדלות פירעון: עו"ד רועי נירון.

בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים על הממונה לבחון כל חייב לפי נסיבותיו, ואין להניח חזקה שבעובדה שחייב יכול להשתכר שכר מינימום. "ערפול נתונים" מצד החייב הוא אחת הנסיבות שייבחנו. עוד נקבע, שאף שהסמכות לתקוף את נהלי הממונה מסורה לבתי המשפט המנהליים, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון אותם "תקיפה עקיפה", במסגרת בירור עניינו של חייב ספיציפי

חייבת הגישה בקשה לצו פתיחת הליכים ובו דיווחה כי היא עובדת במשרה חלקית כמטפלת בקשישים ומרוויחה שכר בסך 1,800 ש"ח בחודש. בהתאם לנוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים, ניתן לה צו פתיחת הליכים ובו נקבע צו תשלומים בסך 400 ש"ח, שיועלה אחרי שלושה חודשים לסך של 1,100 ש"ח מתוך ציפיה שהחייבת תעבוד במשרה מלאה ותשתכר שכר מינימום. החייבת ערערה על צו התשלומים שנקבע, וטענה כי בפתיחת ההליך, בשלב תקופת הביניים, יש לקבוע את צו התשלומים על סמך הכנסה בפועל ולא על סמך הכנסה פוטנציאלית.

בית המשפט קבע, כי בעת קביעת צו תשלומים בתקופת הביניים, על הממונה על הליכי חדלות פירעון להתחשב בכל הנתונים המצויים בפניו באותו השלב, בין היתר עליו להתחשב בתום ליבו של החייב כפי שעולה כבר ממסמכי הבקשה:

"מצד אחד אל לו לממונה להתעלם מהנתונים המגיעים תחילה מדרך הטבע מפיו של החייב, אך מצד שני אל לו לממונה לקבל את הנתונים המסורים על ידי החייב כתורה מסיני ללא עוררין וללא בדיקה ולוּ מקדמית. על הממונה לבדוק את נכונותם וכחלק בלתי נפרד מהתחקות אחר תום לבו של החייב, גם
את סבירותם. מקום שבו הנתונים עצמם או הבדיקה שנערכה לגביהם מצביעים על אי-עמידה ולוּ מינימלית בחובת תום הלב הבסיסית המוטלת על החייב כבר מהרגע הראשון שנכנס אל ההליך, על הממונה ליתן להם משקל בקביעת צו התשלומים".

בפסק הדין בחן בית המשפט את נוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים ומתח עליו ביקורת, כשהעקרון הוא שהממונה אינו יכול לבצע הנחות גורפות לגבי יכולת ההשתכרות של החייבים, ועליו לבחון את נתוניו הפרטניים של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו, אין מקום להניח חזקה שבעובדה ולפיה כל אדם מסוגל להשתכר שכר מינימום:

"סבורני כי הקביעה האפריורית בנוהל, לפיה קיימת משמעות לשכר מינימום בעת קביעת גובה צו התשלומים בתקופת הביניים, מעוררת קושי שאינו מאפשר להותיר את הדברים על מכונם […] אכן, שכר המינימום נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם. ברם, אין בו כל "חזקה שבעובדה" שלפיה אדם משתכר שכר בגובה שכר המינימום בכל מקרה או שיש ביכולתו להגיע לשכר האמור. כך בכלל וכך בפרט ביחס לחוק חדלות פירעון […] אם נקבל את החזקה לפיה כל אדם משתכר שכר מינימום, לא רק שיהיו לכך השלכות על סיווגו של חייב כחדל פירעון; אלא יהיו לכך השלכות גם על תום ליבו, ובהתאם על זכאותו כלל להיכנס לפתחו של ההליך. מסקנה מעין זו מוקשית בעיני. בנוסף, וחשוב מכך – החוק על פי טבעו ומהותו הוא חוק המבוסס על מאפייניו האישיים והסובייקטיביים של החייב, בעוד ששכר המינימום מבטא אמת מידה אובייקטיבית המשקפת מצב דברים רצוי. מדובר אפוא בערבוב מין בשאינו מינו, והדבר חוטא לא רק לתכליות ההליך אלא לעצם קיומו".

עוד דן בית המשפט בגדרי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון להעביר ביקורת על נהלי הממונה. נקבע, שאף שהסמכות לבחון את נהלי הממונה מסורה לבית המשפט המנהלי, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון את הנהלים במסגרת "תקיפה עקיפה", אגב דיון בעניין ספיציפי שנדון לפניו.

לפיכך השיב בית המשפט את התיק לממונה לקביעת כושר ההשתכרות של החייבת על פי הנתונים הספיציפיים הקיימים בעניינה, "ולא בהתבסס על שכר המינימום בשוק העבודה". בין יתר השיקולים הורה בית המשפט כי יש לקחת בחשבון את הקביעה כי החייבת יצרה ערפול בחוסר תום לב לגבי הכנסות התא המשפחתי.

הערעור התקבל.

רע"א 58589-04-25 זחאלקה נ' הנאמן ירון עודד (אר"ש 1.12.25).

עורכי הדין המייצגים: את החייבת: עו"ד רנא מטאנס; עו"ד דקלה צרפתי; עו"ד קרן כהן
הנאמן: עו"ד ירון עודד; ב"כ הממונה: עו"ד חיים זקס

בית המשפט המחוזי פירש בצמצום את ההלכה שהסדירה הפקדת ערובה על ידי בעל חברה יוזם הליך חדלות פירעון: "לא נקבע שיש לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן". האם לכך כיוון בית המשפט העליון?

עו"ד מיטל אופיר דגני

בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט חגי ברנר) קיבל באופן מצומצם בקשה של נאמן לחייב בעליה של חברה בתשלום חובות רשם החברות שנצברו לחברה. לצד זאת, בית המשפט דחה בקשה של הנאמן לחייב את בעל החברה בתשלום הוצאות הליך חדלות הפירעון.

ברקע בקשת הנאמן מצויה הלכת ע"א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון (נבו 28.11.2024), אשר קבעה כי במקרה של פירוק חברה שאין לה נכסים, יש להטיל את עלות הליך חדלות הפירעון על מי שנהנה ממנו – בעל החברה – ולא על הנאמן או הציבור, וזאת באמצעות חיוב של מגיש ההליך בהפקדת ערובה להוצאות, בתחילת ההליך.

על סמך זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב בעל מניות בתשלום שכר הנאמן והוצאות ההליך, כשקבע כי הלכת אבי אלקיים מסדירה הפקדת ערובה בלבד, ואינה מחייבת את בעל החברה יוזם ההליך בנשיאה מלאה בהוצאות ההליך.

וכך קבע בית המשפט:

"אכן, במקרה דנן עסקינן בחברה הנמנית על סוג החברות אליהן מכוונת הלכת אבי אלקיים, בהיותה חברה נטולת נכסים וללא מקורות פירעון. דא עקא, בהלכת אבי אלקיים לא נקבע שניתן לחייב את יוזם ההליך בשכרו של הנאמן, אלא רק שניתן לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, כאשר הסנקציה היחידה בגין אי הפקדת הערובה היא ביטול ההליך. במילים אחרות, אם ניישם כעת את הלכת אבי אלקיים ונטיל על פסח הפקדת ערובה להבטחת שכרו של הנאמן, פירושו של דבר הוא שפסח יוכל להכשיל את התביעה נגדו בכך שלא יפקיד את הערובה שתושת עליו, מה שיגרור את ביטול ההליך, ומה הועילו איפוא חכמים בתקנתם? זאת ועוד, גם מבחינה מעשית, מרגע שהוטל חיוב כספי על פסח מכוחו של סעיף 288 לחוק, ממילא מתייתר הצורך בהפקדת ערובה לשכרו של הנאמן, שהרי נמצא כעת מקור כספי שממנו ניתן יהיה לשלם את השכר".

דומה כי בית המשפט כאן ביכר פרשנות טכנית – ולא התייחס להלכה זו על רקע הרציונלים שלה. שכן, בהלכת אבי אלקיים ביצע בית המשפט העליון ניתוח כלכלי של הסיטואציה, וקבע כי צודק יותר להטיל את הוצאות ההליך על יוזם ההליך – הוא שנהנה ממנו – ולא על הציבור בכללותו, וודאי שלא על הנאמן (ראו הלכת אבי אלקיים, פסקות 16-24 לחוו"ד של השופט גרוסקופף). לא נקבע, כי הפקדת ערובה יש בה כדי למצות את האחריות של בעל החברה בגין הוצאות ההליך, להיפך.

המשמעות האופרטיבית של ההחלטה כאן עשויה להשפיע למשל על שכר נאמן במקרים מורכבים, שבהם הערובה שהופקדה אינה מספיקה לכיסוי מלוא השכר, כך עשוי ההפרש להיות מוטל על כתפי הנאמן, ולא על כתפי יוזם ההליך, וזאת בניגוד לרוח הלכת "אבי אלקיים".

אציין, שעצם הדיון בשאלת הנשיאה בהוצאות הליך חדלות פירעון מגיע על רקע כשל מבני מתמשך בהליכי פירוק חברות, באין הסדרה מספקת הקובעת מי יישא בהוצאות הליכי חדלות פירעון המסתיימים כשקופת הכינוס ריקה. בפועל מי שנושא בהוצאות הוא הנאמן, העובד תמורת שכר זעום או ללא שכר, אף שהוא מבצע שירות חשוב לבעל החברה ולעובדיה. כתוצאה מכך קיימות תופעות של התפטרות של בעלי תפקיד מלשמש בתיקים אלה (לעיתים מתפטרים שני בעלי תפקיד באותו הליך), ולחילופין מוגשות בקשות המאלצות את בית המשפט המחוזי להידרש לטענות לגבי סכומים קטנים מאוד, ולו כדי שיתקבל סכום כלשהו בקופת ההליך.

סופו של דבר שבקשת הנאמן נתקבלה באופן חלקי לגבי אגרות רשם החברות (בגובה 3,857 ש"ח), ונדחתה לגבי נשיאה בהוצאות ההליך.

חדל"ת 63488-07-22 תריסי פסח בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (אר"ש 4.11.25).

עורכי הדין המייצגים: עו"ד שלי נחום, עו"ד הילה לנקרי, עו"ד מור אנגלשטיין אברהם.

בראיון לעיתון "עורך הדין", לעוה"ד מיטל אופיר-דגני, הזהיר המומחה להבראת חברות ולפירוקים, ד"ר שלמה נס ממשרד עורכי הדין פירון, שהמדינה אינה תומכת מספיק בעסקים קטנים ובינוניים, והם לקראת קריסה

לקריאת הכתבה:

לקריאת העיתון בשלמות: