תגית: שכר טרחה

בית המשפט העליון: כאשר נקבע כי לחייבים אין כושר פירעון והם זכאים לפטור מצו תשלומים בהליך חדלות פירעון, יושבו לידם כספים ששילמו לקופת הכינוס – כל עוד אלה לא חולקו לנאמן ולנושים. המשמעות – בתיקי "הפטר לאלתר" הנאמן עובד בחינם

חייבת קיבלה הפטר לאלתר, לאחר שנקבע שאין לה כושר השתכרות – כלל הכנסותיה מקצבאות הביטוח הלאומי. בעבר נקבע, כי במקרים אלה החייבים זכאים כי לא יקבע להם צו תשלומים כלל (הלכת לשצ'נקו), ובהמשך נקבעה להלכה זו תחולה רטרואקטיבית – כספים שכבר שולמו לקופה מתוך אותן קצבאות – יושבו לחייבים, שכן לא היה הצדק מראש לגבותם (הלכת עוידה).

בית המשפט העליון דן שוב בנסיבות אלה, והפעם בדגש על הוצאות בעל התפקיד, תוך התייחסות לטענה כי בעל התפקיד פעל בתיק והסתמך על כיסוי שכר טרחה מינימלי מתוך כספי קופת הכינוס. טענות בעלת התפקיד נדחו, ונקבע כי אינטרס ההסתמכות שלה אינו מצדיק פגיעה בקצבאות הקיום המינימליות שמהן מתקיימים החייבים.

שופטי בית המשפט העליון היו חלוקים בדעותיהם, כשהשופט מינץ היה סבור כי האינטרס של בעל התפקיד ראוי להגנה, בעוד ששני השופטים האחרים (עופר גרוסקופף ורות רונן) ביססו עמדתם על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וסברו כי יש להשיב לחייבת את הכספים שנגבו ממנה בניגוד לדין:

"בהתייחס לעובדה שבעלי התפקיד כבר השקיעו שעות עבודה תוך ציפייה שיוכלו לקבל עבורן שכר מהכספים שהצטברו בקופה, הרי שגם בכך אין לטעמי כדי להצדיק להעדיפם על פני זכותה של החייבת להשבה. זאת משום שגם הנושים האחרים הם מי שמבקשים לקבל תמורה על שכר עמלם שהושקע זה מכבר, או על מוצרים שהם העבירו לידי החייב. אין מקום להעדיף דווקא את שכר עבודתם והוצאותיהם של בעלי התפקיד. יתרה מכך – כפי שציין גם השופט מינץ, בעת מינויו של בעל התפקיד בהליך פשיטת רגל לא מובטח לו מראש כי יצטבר סכום כלשהו בקופת הכינוס לתשלום הוצאותיו ושכר טרחתו […]. ודוקו, כפי שהובהר לעיל העדיפות הנשייתית המוקנית להוצאות ההליך, מותנית כמובן בכך שבקופת הכינוס יצטברו כספים מהם ניתן יהיה לשלמם. ואולם במקרה דנן לא היו אמורים להצטבר בקופת הכינוס כספים כלשהם, שכן הכספים שנמצאו בה – לא היו צריכים להיות בה".

קו פרשת המים, מבחינת שופטי הרוב, הוא מועד חלוקת הכספים לבעל התפקיד ולנושים:

"כל עוד הכספים 'חונים' בקופת הכינוס, לא יכולים הנושים – לא הנושים ה'רגילים' ואף לא בעלי התפקיד, לפתח הסתמכות או אף ציפייה ראויה להגנה כי הכספים הללו אכן יגיעו לידיהם בסופו של דבר; והם חשופים לאפשרות שהם לא יקבלו את הכספים אם יסתבר כי הם הגיעו לקופת הכינוס בטעות. נקודת האיזון היא כאמור אותה נקודה בה הכספים חולקו בפועל – בין לנושים הרגילים […] ובין לבעלי התפקיד – כמו במקרה דנן".

הערעור התקבל ונקבע שהכספים בקופה יושבו לחייבת.

ע"א 3409/22 קאסם נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 31.7.23)

אין הלכה מחייבת המורה כי דמי השכירות בנכס שנמכר כ"תפוס" יהיו בערך ריאלי; כיצד יקבע שכר טרחת בעלי תפקיד בהליך פירוק שיתוף שהתנהל באכסניה של הליכי חדלות הפירעון, אך לא היה לטובת נושים?

כיצד יחושב הסכום שעל חייב לשלם כדי "לפדות" את נכס המקרקעין שלו ולהמנע ממימושו בהליכי חדלות הפירעון? נושא זה, אשר מצוי במוקדם של רבים מהליכי חדלות הפירעון, הובא השבוע שוב לפתחו של בית המשפט העליון. בייחוד התמקד הדיון בשאלת הערכת שוויו של הנכס "כתפוס" לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ובהתחשב בדמי השכירות אשר עשויים להיות משולמים עליו.

בית המשפט (בדן יחיד) סקר את סמכותו הרחבה של בית המשפט של חדלות פירעון לדון בערכי נכסים לצרכי פדיונם:

"בבוא בית משפט של חדלות פירעון לקבוע את סכום הפדיון אותו נדרש החייב להפקיד על מנת להביא לשחרור נכס מקופת הנשייה, עליו להתחשב בסכום שניתן לקבל בעבור זכויות החייב בנכס בשוק החופשי, שהוא בגדר החלופה האלטרנטיבית המיטבית למתן זכות הפדיון (BATNA – Best Alternative to a Negotiated Agreement בלשון תורת המשא ומתן). עם זאת, המדובר רק בעוגן לחישוב ערך הפדיון, ובית המשפט רשאי לסטות ממנו לכאן או לכאן, בהתאם לשיקולים שונים"

כאמור, במוקד הדיון עמדה השאלה כיצד יש להעריך את סכום הפדיון של נכס הנמכר כנכס תפוס, לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. נטען, כי על בעליו של נכס הנמכר כ"תפוס" לפי חוק הגנת הדייר, לשלם דמי שכירות בערך ריאלי לבעלים החדש, ולכן ערך הנכס (לצורך פדיון) קרוב מאוד לערכו בשוק. בית המשפט קבע, כי מדובר בטענות שהן כל כולן במישור השמאי, בעת הערכת מחירו של נכס תפוס לפי חוק הגנת הדייר. מטעם זה נדחתה טענת הנושה בערעור, לאחר שלא הוכיח כי חוות הדעת השמאית הייתה שגויה.

עוד קבע בית המשפט, כי אין כל הלכה מחייבת המורה כי בנכסים תפוסים הנמכרים בהליכי חדלות פירעון, ישולמו דמי שכירות בגובה ריאלי. לעניין זה נקבע כי פסק הדין בעניין רע"א 5608/20 חלה נ' לבונטין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 22.11.20) העוסק בתשלום שכירות ריאלית, אינו הלכה מחייבת משום שהוא פסק דין הדוחה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

בית המשפט העליון אישר, אם כן, את פסק הדין של בית המשפט קמא, שבמסגרתו נפדה הנכס בערך שהתבסס על חוות דעת השמאי, ותוצאתו עשויה להיות טובה מזו שתושג במכר כפוי של הנכס, בהתחשב גם במשכנתא הרובצת על הנכס.

רע"א 2234/22 טאוב נ' הנדל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 7.4.22)

שכר טרחת בעל תפקיד בהליך פירוק שיתוף המתנהל במסגרת הליכי חדלות הפירעון

כיצד יחושב שכר טרחה של מפרקים, בהליך מכר אשר התמורה בו אינה מחולקת לנושים?

בעלי תפקיד בהליך חדלות פירעון פעלו לבצע פירוק שיתוף בנכס מקרקעין. על אף שהמכר בוצע כחלק מהליך חדלות הפירעון, הוא בוצע לטובת קבוצת אנשים שנקבע כי אינם נחשבים "נושים", כי אם "בעלי קרקע". בנסיבות אלה ההליך היה דומה במהותו להליך פירוק שיתוף רגיל – דהיינו התמורה חולקה בין בעלי הקרקע ולא בין כלל הנושים בהליך.

בהתבסס על נסיבות אלה קבע בית המשפט כי תקנות החברות העוסקות בשכר טרחת בעלי תפקיד אינן חלות, ופסק שכר בשיעור 6% מתמורת המכר לאחר שקבע כי זה אומד דעתם של הצדדים. צוין, כי גם על פי מתווה של שכר חלוקה לפי תקנות החברות, ניתן היה להגיע לתוצאה דומה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור, אך קבע בהערת אגב, כי שעה שנכס נמכר בהליכי חדלות פירעון, יש מקום להחיל את תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981:

"במבט צופה פני עתיד נבהיר, כי במישור העקרוני מצאנו טעם בעמדת הכונס הרשמי באשר לאופן תחולת תקנות השכר, אולם בהינתן העמימות שנוצרה, עליה עמד הכונס הרשמי, אומד דעתם של הצדדים והדפוס הפרטיקולרי של מכירת המקרקעין במקרה שלפנינו, לא מצאנו לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי. עמדתו העקרונית של הכונס הרשמי תוכל אפוא להיבחן בהליכים עתידיים. עוד נעיר כי ראוי שבהליכים עתידיים מסוג זה, יובהרו 'כללי המשחק' מראש בצורה מפורטת, כאשר מוצע על ידי בית המשפט מתווה המוצג להסכמת הצדדים".

בנסיבות העניין אישר בית המשפט את השכר שנקבע בסך 6% מתמורת הנכס.

ע"א 7023/20 חברי קבוצת ז'בוטינסקי 104 נ' עו"ד איתן ארז (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 3.4.22).

כשקיימת ועדת ביקורת המפקחת על מעשי המפרק, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד הידיעה של ועדת הביקורת, ולא במועד מינויו של מפרק חדש

מפרק חברת בניה אשר מונה בשנות השמונים של המאה העשרים, הוחלף לימים במפרק חדש. ההחלפה נעשתה לאור אי סדרים כספיים אשר התגלו בביצוע תפקידו. המפרק החדש שמונה, הגיש תביעה כנגד המפרק היוצא להשבת כספים אשר נטל לכאורה מהקופה, ללא אישור מתאים.

בית המשפט דחה חלק ניכר מהתביעה, בשל התיישנות העילה כנגד המפרק הקודם. במסגרת זו נדחתה טענת המפרק החדש, ולפיה יש מקום למנות את מועד ההתיישנות מיום מינויו, או למצער מיום הגשת חוות דעת חשבונאית בדבר תפקודו של המפרק הקודם. נקבע, כי ההתיישנות נמנית מהמועד שבו יכול היה גורם רלוונטי לדעת אודות עילת התביעה. בענייננו פעלה לצד המפרק ועדת ביקורת אשר קיבלה מהמפרק דיווחים אודות ההוצאות שהוא משלם מתוך הקופה:

(בפסיקה) "נקבע כי מירוץ ההתיישנות מעוכב במהלך התקופה שבה התאגיד נשלט בידי אורגנים שהיו בעלי אינטרס למנוע את מימושה של זכות תביעה זו. עם זאת, מרוץ ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו התגלו, או יכולים היו להתגלות, המעשים הבלתי חוקיים על ידי גורם רלוונטי […] במקרה דנן, ניתן להצביע על גורם רלוונטי. לאורך תקופת עבודתו של המשיב, פעלו לצידו ועד רוכשי הדירות וגם ועדת ביקורת. […] ברי כי ועדת הביקורת הייתה גורם רלוונטי שפיקח באופן צמוד על התנהלותו של המשיב. הטענה כי חברי ועדת הביקורת חששו שכל ניסיון "לנענע את הספינה" יעכב אף יותר את סיום הבנייה ואת קבלת הדירות בפרויקט (כפי שציין רואה החשבון חגי פאר בעדותו), אינה עילה להשעיית מירוץ ההתיישנות".

בית המשפט מפרט את החובות המוטלות על בעל תפקיד, ומונה מספר דוגמאות לניהול כספי בלתי תקין על ידי המפרק היוצא:

"הסמכות הרחבה של המפרק הולכת יד ביד עם אחריות ועם חובת נאמנות וחובת זהירות כלפי הנושים וכלפי החברה שבפירוק, ואף כלפי צדדים שלישיים. חובות אלה מקורן בדיני חדלות הפירעון וכן בהוראות הדין הכללי – דיני הנזיקין, דיני החוזים, דיני הנאמנות ודיני השליחות […] חובות אלה באות לידי ביטוי, בין היתר, בחובת הדיווח לבית המשפט. קשה להלום כי קופת פירוק תתנהל באופן שבו התנהל המשיב – משיכת הוצאות מקופת הפירוק ללא אישור מראש של בית המשפט; פתיחת מספר חשבונות בנק על שם המפרק באופן אישי על מנת להבטיח כי הכספים לא יעוקלו; מימון של הוצאות הפירוק מכיסו האישי של המפרק; אי הגשת דוחות כספיים במועדם וכסדרם לבית המשפט של פירוק; ועוד. המשיב פעל בניגוד למושכלות יסוד של דיני הפירוק ובניגוד לנוהלי עבודה מינימליים של ניהול כספי תקין. ובקיצור, לא כך מנהלים תיק פירוק, ובשל כך הודח המשיב מתפקידו".

יצוין, כי משנדחתה רוב התביעה של המפרק החדש כנגד המפרק היוצא, חייב בית המשפט קמא את המפרק החדש בתשלום הוצאות בסכום של 75,000 ש"ח, ותוצאה זו נותרה על כנה גם בערעור.

ע"א 4189/20 ארז נ' כהן (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 30.3.22).