נאמן רשאי לחלק דיבידנד ביניים לנושים גם אם קיימת תביעת חוב מותנית שטרם הוכרעה. הנאמן מוסמך להעריך את סיכויי תביעת החוב המותנית ולהותיר עתודה מספיקה לתשלומה – אין צורך להשאיר כעתודה את סכום מלוא התביעה (מחוזי); אין עילה להפחתת ערובה בערעור רק מטעמים של השוואה בין הליכי חדלות פירעון להליכי פשיטת רגל
נאמן בהליכי חדלות פירעון רשאי לחלק דיבידנד ביניים לנושים, גם אם קיימות תביעות חוב מותנות שטרם הוכרעו. לצורך כך הנאמן מוסמך לשום את גובה תביעות החוב המותנות ולהעריך מהו הסכום שיש להותיר בקופה להבטחת תשלומן. חוק חדלות פירעון לא מחייב את הנאמן להשאיר בקופה את מלוא סכום התביעה, על אף שינוי בנוסח לעומת פקודת פשיטת הרגל.
בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדון מקרה שבו הוגשה כנגד חברה המצויה בהליכי חדלות פירעון, תביעת חוב המותנית בתוצאות תביעה נגזרת, המצויה בשלבים מקדמיים. לטענת הנושים המותנים, ככל שתוכרע התביעה הנגזרת, יתכן שקופת הפירוק תצטרך לשפות את הנושים המותנים בגובה נשייה משמעותי.
לצד זאת, בקופת הנשייה הצטבר סכום דיבידנד משמעותי, והנאמן מבקש לחלקו לנושים הוודאיים של החברה, מבלי שיהא מחויב להמתין לתוצאות התביעה הנגזרת המצויה בשלבי בירור ראשונים בבית המשפט. הנאמן טען שיש לו סמכות ושיקול דעת לשום את גובה החוב שאמור להיות מחולק לנושים המותנים, להותיר עתודה לתשלומו, ולבצע חלוקה של היתרה בין הנושים הוודאיים. הנושים המותנים טענו שסעיף 239 לחוק חדלות פירעון צמצם את שיקול הדעת המוקנה לנאמן (לעומת מקבילו בפקודת פשיטת הרגל), ומחייבו להותיר בקופה את מלוא הסכום הדרוש לתשלום התביעה.
בית המשפט המחוזי קבע כי יש מקום לאפשר חלוקת דיבידנד ביניים לנושים הוודאיים מוקדם ככל הניתן ובשיעור משמעותי. לצורך כך רשאי הנאמן לשום את התביעה המותנית ולהעריך את סיכוייה, ולהותיר בקופה כספים המספיקים רק לתשלום הסכום המוערך. בית המשפט דחה את הטענה, כאילו סעיף 239 לחוק חדלות פירעון צמצם את שיקול הדעת אשר היה מוסר לנאמן קודם לכן בפקודה. וכך כותב בית המשפט המחוזי:
"שלילת שיקול הדעת של הנאמן לשום תביעות חוב מותנות, גם כאשר מבחינתו הן נחזות להיות חסרות כל סיכוי על פניהן, אינה עולה בקנה אחד עם התכלית של השאת שיעור החוב שייפרע לנושים כמו גם עם החובה המוטלת על הנאמן לחלק דיבידנד ביניים בהקדם האפשרי. טעמו של דבר הוא שכל עיכוב בלתי מוצדק בחלוקת דיבידנד למי שזכאי לכך, עלול לגרום לו נזק של ממש, וכאשר עסקינן בעיכוב חלוקה של סכומי עתק כמו במקרה דנן, כך גם היקפו המצטבר של הנזק שעלול להיגרם. […] חובתו של הנאמן היא איפוא לפעול לשם חלוקת הדיבידנד לנושים בהקדם האפשרי ואין להשלים עם מצב בו החלוקה תתעכב עד בלי די בעטיה של נשיה מותנית שסיכוייה להתממש בשלמותה נמוכים על פניהם, וכאשר הענין צפוי להיות מוכרע באופן סופי רק בחלוף מספר לא מועט של שנים".
עוד מציין בית המשפט, כי שלילת שיקול הדעת של הנאמן לשום תביעות חוב מותנות ולחלק דיבידנד לנושים הוודאיים, עשויה ליצור תמריץ פסול אצל נושים מותנים "לנפח" את תביעות החוב או לעמוד על המשך בירורן רק כדי לאלץ את הנאמן להתפשר עמן.
הנאמן המבצע את שומת החוב המותנה, חייב לעשות כן באופן מושכל, זהיר ושמרני:
"כאשר מתירים חלוקה של דיבידנד ביניים לטובת נושים שנשייתם אושרה, אך ידוע גם על קיומם של נושים מותנים, יש לנהוג זהירות יתירה על מנת שלא לקפח את זכותם של אותם נושים מותנים, אם בסופו של יום התנאי יתממש ונשייתם תהפוך מנשייה מותנית לנשייה רגילה לכל דבר וענין. הוספתי וציינתי כי גם מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת אותם נושים מותנים: ככל שתעוכב שלא לצורך חלוקת כספים לנושים הרגילים, ייגרם לנושים אלה נזק מהסוג של נזקי מימון בלבד (אובדן תשואה על הכסף המעוכב, עלויות מימון חלופי וכיוצא בזה), אך ככל שלא תעוכב החלוקה, ובסופו של יום יתקיים התנאי והנושים המותנים יהפכו לנושים רגילים, הם עלולים למצוא את עצמם במצב שבו לא יוכלו לקבל את מלוא הדיבידנד המגיע להם, אם בכלל. נזק זה עלול להיות חמור בהרבה מהנזק של אובדן תשואה. נוכח זאת קבעתי, בהקשר לסעיף 132 לפקודה, כי אכן, לבית המשפט נתון שיקול הדעת להורות אם ואיזה סכום יש לעכב לטובת הנושים המותנים, אך יחד עם זאת, ראוי שהשימוש בשיקול דעת זה ייעשה באופן שמרני ובזהירות יתירה, בשל העובדה שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת הנושים המותנים, אלא אם נשייתם המותנית מופרכת על פניה, כולה או מקצתה".
בסופו של דבר העריך בית המשפט את גובה הנשייה המותנית במקרה זה בשיעור של 30% מגובה תביעת החוב, כשהוא מציין כי מדובר בהערכה שמרנית וזהירה, וניתן להעריך את הסיכון האמיתי של קופת הפירוק בסכום נמוך בהרבה. עוד צוין, כי שיעור זה רלוונטי, מפאת הזהירות שננקטה, לחלוקה הנוכחית בלבד.
חדל"ת (מחוזי- ת"א) 43652-09-20 נאור, נאמן אי.די.בי חברה לפתוח בע"מ נ' הממונה על חדלות פירעון מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 6.3.22).
ערובה בערעור פשיטת רגל
בית המשפט דחה באופן חלקי בקשה של נושה להפחית את שיעור הערובה בערעור שהגיש לפי פקודת פשיטת הרגל. המערער טען, כי אילו היה ההליך בעניינו מתנהל לפי חוק חדלות פירעון, היה הערעור נדון בבית המשפט המחוזי ולא בבית המשפט העליון, והערבון היה מופחת בהתאם. עוד טען, לאבחנה פסולה בין ערבון בערעור של נושה לבין ערבון בערעור של חייב. רשמת בית המשפט העליון דחתה את הטענות:
"לא מצאתי כי טענות המבקש להבחנה בין הליכים המתנהלים לפי פקודת פשיטת הרגל לבין אלה המתנהלים לפי חוק חדלות פירעון – או טענותיו באשר להבחנה בין חייב לבין נושה – מצדיקים הפחתה של שיעורי הערובה אשר נקבעו בתקנות. כפי שנקבע בהחלטה שבה הועלו טענות דומות, בהתחשב בעובדה שלשון הוראת הדין היא ברורה וחד משמעית, אין הצדקה להידרש לפרשנות תכליתית של החוק".
אף שנדחו הטענות, הפחית בית המשפט את העירבון בהתחשב בכך כי המשיבים לא הגיבו לבקשה.
רע"א 120/22 רביצקי נ' מיכאל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 10.3.22).
