העליון מבקר את נוהל הממונה: שכר מינימום אינו בסיס לקביעת צו תשלומים

בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים על הממונה לבחון כל חייב לפי נסיבותיו, ואין להניח חזקה שבעובדה שחייב יכול להשתכר שכר מינימום. "ערפול נתונים" מצד החייב הוא אחת הנסיבות שייבחנו. עוד נקבע, שאף שהסמכות לתקוף את נהלי הממונה מסורה לבתי המשפט המנהליים, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון אותם "תקיפה עקיפה", במסגרת בירור עניינו של חייב ספיציפי

חייבת הגישה בקשה לצו פתיחת הליכים ובו דיווחה כי היא עובדת במשרה חלקית כמטפלת בקשישים ומרוויחה שכר בסך 1,800 ש"ח בחודש. בהתאם לנוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים, ניתן לה צו פתיחת הליכים ובו נקבע צו תשלומים בסך 400 ש"ח, שיועלה אחרי שלושה חודשים לסך של 1,100 ש"ח מתוך ציפיה שהחייבת תעבוד במשרה מלאה ותשתכר שכר מינימום. החייבת ערערה על צו התשלומים שנקבע, וטענה כי בפתיחת ההליך, בשלב תקופת הביניים, יש לקבוע את צו התשלומים על סמך הכנסה בפועל ולא על סמך הכנסה פוטנציאלית.

בית המשפט קבע, כי בעת קביעת צו תשלומים בתקופת הביניים, על הממונה על הליכי חדלות פירעון להתחשב בכל הנתונים המצויים בפניו באותו השלב, בין היתר עליו להתחשב בתום ליבו של החייב כפי שעולה כבר ממסמכי הבקשה:

"מצד אחד אל לו לממונה להתעלם מהנתונים המגיעים תחילה מדרך הטבע מפיו של החייב, אך מצד שני אל לו לממונה לקבל את הנתונים המסורים על ידי החייב כתורה מסיני ללא עוררין וללא בדיקה ולוּ מקדמית. על הממונה לבדוק את נכונותם וכחלק בלתי נפרד מהתחקות אחר תום לבו של החייב, גם
את סבירותם. מקום שבו הנתונים עצמם או הבדיקה שנערכה לגביהם מצביעים על אי-עמידה ולוּ מינימלית בחובת תום הלב הבסיסית המוטלת על החייב כבר מהרגע הראשון שנכנס אל ההליך, על הממונה ליתן להם משקל בקביעת צו התשלומים".

בפסק הדין בחן בית המשפט את נוהל הממונה העוסק בקביעת צו תשלומים בתקופת הביניים ומתח עליו ביקורת, כשהעקרון הוא שהממונה אינו יכול לבצע הנחות גורפות לגבי יכולת ההשתכרות של החייבים, ועליו לבחון את נתוניו הפרטניים של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו, אין מקום להניח חזקה שבעובדה ולפיה כל אדם מסוגל להשתכר שכר מינימום:

"סבורני כי הקביעה האפריורית בנוהל, לפיה קיימת משמעות לשכר מינימום בעת קביעת גובה צו התשלומים בתקופת הביניים, מעוררת קושי שאינו מאפשר להותיר את הדברים על מכונם […] אכן, שכר המינימום נועד להבטיח רמת חיים מינימלית לכל אדם. ברם, אין בו כל "חזקה שבעובדה" שלפיה אדם משתכר שכר בגובה שכר המינימום בכל מקרה או שיש ביכולתו להגיע לשכר האמור. כך בכלל וכך בפרט ביחס לחוק חדלות פירעון […] אם נקבל את החזקה לפיה כל אדם משתכר שכר מינימום, לא רק שיהיו לכך השלכות על סיווגו של חייב כחדל פירעון; אלא יהיו לכך השלכות גם על תום ליבו, ובהתאם על זכאותו כלל להיכנס לפתחו של ההליך. מסקנה מעין זו מוקשית בעיני. בנוסף, וחשוב מכך – החוק על פי טבעו ומהותו הוא חוק המבוסס על מאפייניו האישיים והסובייקטיביים של החייב, בעוד ששכר המינימום מבטא אמת מידה אובייקטיבית המשקפת מצב דברים רצוי. מדובר אפוא בערבוב מין בשאינו מינו, והדבר חוטא לא רק לתכליות ההליך אלא לעצם קיומו".

עוד דן בית המשפט בגדרי סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון להעביר ביקורת על נהלי הממונה. נקבע, שאף שהסמכות לבחון את נהלי הממונה מסורה לבית המשפט המנהלי, רשאי בית המשפט של חדלות פירעון לבחון את הנהלים במסגרת "תקיפה עקיפה", אגב דיון בעניין ספיציפי שנדון לפניו.

לפיכך השיב בית המשפט את התיק לממונה לקביעת כושר ההשתכרות של החייבת על פי הנתונים הספיציפיים הקיימים בעניינה, "ולא בהתבסס על שכר המינימום בשוק העבודה". בין יתר השיקולים הורה בית המשפט כי יש לקחת בחשבון את הקביעה כי החייבת יצרה ערפול בחוסר תום לב לגבי הכנסות התא המשפחתי.

הערעור התקבל.

רע"א 58589-04-25 זחאלקה נ' הנאמן ירון עודד (אר"ש 1.12.25).

עורכי הדין המייצגים: את החייבת: עו"ד רנא מטאנס; עו"ד דקלה צרפתי; עו"ד קרן כהן
הנאמן: עו"ד ירון עודד; ב"כ הממונה: עו"ד חיים זקס

בית המשפט העליון אישר: שכר טרחה של 18 מליון ש"ח לנאמני התחנה המרכזית

בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי שקבעה את גובה השכר. כמו כן נקבע, ששירותים משפטיים שניתנו לנאמנים, לא ינוכו משכרם. עוד נקבע, כי אם נאמן שגה בהכרעת חוב והחלטתו נהפכה בערעור, אין בכך עילה להפחתת שכר טרחה

בית המשפט העליון דחה בפסק דין קצר, ערעור על החלטה שפסקה שכר לנאמני חברות התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. השכר התבקש לפי מסלול "שכר חלוקה" שבתקנות החברות, בסך של 12% מהסכומים שחולקו לנושים, על פי בסיס חלוקה שנקבע בסך של כ-306 מליון ש"ח.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אף שהנושים קיבלו את נשייתם באופן כמעט מלא, יש מקום להפחית מחצית מהשכר המבוקש, בשל הפער במקרה זה בין מסלול שכר המימוש לבין מסלול שכר החלוקה, ובהשוואה לשכר שנפסק במקרים אחרים.

בית המשפט העליון בהכרעתו הקצרה ראה לנכון להדגיש כי החלטת בית המשפט לקבל ערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב, אינה מהווה עילה להפחתת שכר הנאמן:

"אין מקום לזקוף לחובתם של בעלי תפקיד בעת קביעת שכרם, את העובדה שבמסגרת תפקידם הם קיבלו הכרעות בהוכחת חוב שבית המשפט לא אימצן. בעלי התפקיד הם זרועו הארוכה של בית המשפט, הממלאים לא פעם תפקיד מעין שיפוטי, והביקורת על החלטותיהם היא פועל יוצא מעצם התפקיד" 

התוצאה היא ששכר הנאמנים, בסך 18,395,833 ש"ח, אושר.

עורכי הדין המייצגים: את המערערים: עמיר פרנקל, יוסי בנקל, שלמה נס. את המשיבים: ירון אלכאוי, הגר מונדלק, ערן בן עוזר, רועי נירון.

פסק הדין בעליון: ע"א 6995/22 קמיל ואח' נ' מפעלי תחנות בע"מ מקבוצת נצבא החזקות 1995 בע"מ (אר"ש 1.7.25).

פסק הדין המחוזי: פר"ק 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (אר"ש 15.7.22).

קנס לרשות המסים? הפטר לא יעזור

בית המשפט העליון קבע, כי רשות המסים תוכל להמשיך ולגבות חוב שנוצר שנים רבות לפני ההפטר, ונובע מקנסות למע"מ

עו"ד מיטל אופיר

חייב קיבל הפטר בשנת 2017. כחמש שנים לאחר צו ההפטר, הגיעה דרישה לתשלום מע"מ, בגין חוב שנוצר לפני שנים רבות – בשנת 2004. רשויות מע"מ לא קיבלו את טענות החייב ולפיהן ההפטר מונע גביית החוב, ואף בקשה שהגיש החייב לבית המשפט המחוזי להורות שהחוב נכלל בהפטר – נדחתה.

החייב לא אמר נואש, והגיש בג"ץ ובו ביקש להורות לרשות המס שלא לגבות ממנו את החובות, בין משום שהם נכללים בהפטרו, ובין בשל התיישנותם. בית המשפט (השופט מינץ) דחה את הבקשה על הסף, וקבע כי עתירה לבג"ץ אינה הדרך להשיג על החלטות שהתקבלו בהליך חדלות פירעון. מעבר לצורך שופטי בית המשפט התייחסו לטענות גם מבחינה מהותית, וקבעו:

"על פני הדברים, חובותיו של העותר אינם ברי-הפטר לפי אחת משתי החלופות הראשונות שבסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל, או שתיהן ביחד, ומשכך לא נראה כי נפלה טעות בידי בית המשפט".

בקביעה זו גילה בית המשפט העליון את דעתו, כי קנסות שנצברו ברשות המסים אינם נתונים להפטר ונחשבים אחד משניים: חוב שנוצר במרמה, או קנס (שהפטר לא חל עליו, כאמור). משכך יכולה הרשות להמשיך ולגבותם גם אחרי הפטרו של החייב.

נכון, כי פקודת פשיטת הרגל קבעה כי לכאורה אין הפטר על חוב המגיע למדינה בגין קנס, ואולם לאורך השנים עלתה השאלה אם קנס שנצבר על חוב מס, אכן עונה להגדרת "קנס" בפקודת פשיטת הרגל, או שהוא מהווה פיצוי עם רכיב עונשי, דוגמת ריבית פיגורים הנצברת על חובות בהוצאה לפועל.

יש לציין, כי חוק חדלות פירעון מאפשר לפי סעיף 175(ב) לחוק חדלות פירעון לתת הפטר גם על תשלום מסוג זה, בנסיבות מיוחדות שיפורטו על ידי בית המשפט בהחלטתו.

העתירה לבג"ץ נדחתה על הסף.

צדדים: מחמד עליאן (עותר) נ' עו"ד בן זריהן – בעל תפקיד, והרשויות (משיבים).

בג"ץ 54956-01-25 עליאן נ' מע"מ ירושלים (אר"ש 27.2.25).

אין זכות ערעור על החלטה על פירוק השיתוף

בית המשפט קבע, כי מתן צו לפירוק שיתוף אשר לא סיים את ההתדיינות, מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" ולכן נדרשת רשות על מנת לערער עליו. בית המשפט של הערעור ישקול אם לדחיית הדיון לסוף ההליך יש השלכות בלתי הפיכות

עו"ד מיטל אופיר

בית המשפט לענייני משפחה נתן צו לפירוק השיתוף בדירת מגורי בני זוג, וקבע כי תינתן לצדדים ארכה לניסוח הסכמות לגבי אופן המימוש, ובהיעדר הסכמה ימנה בית המשפט כונס נכסים. הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה בדבר פירוק שיתוף, מקימה זכות ערעור. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי החלטה על פירוק שיתוף שלא סגרה את התיק, היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין":

"לא אחת נפסק, כי בית משפט שדן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין אינו 'מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל "פעולות העזר" הכרוכות בביצועה' […] בגדר פעולות עזר אלה, יבואו הכרעות שיפוטיות בבקשות שונות, לרבות בבקשות למתן הוראות […] הנה כי כן, בית המשפט שדן בהליך שיתוף במקרקעין נדרש ליתן החלטות שונות גם לאחר מתן הצו לפירוק השיתוף; משכך נקבע, כאמור, כי בית המשפט 'טרם סיים מלאכתו בתובענה עם מתן החלטת המכירה' […] על כן, בהתאם למאפייניו הייחודיים של הליך פירוק השיתוף במקרקעין, נפסק, אפוא, כי המבחן המשמש להבחנה בין 'החלטה אחרת' לבין 'פסק דין' בקשר להחלטות בהליך זה הוא מבחן סגירת התיק". 

במסגרת שיקולי בית המשפט אם לתת רשות ערעור, יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי הפיך:

"יש לזכור כי בידי בעל הדין עומדת האפשרות להשיג על ההחלטה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. חזקה על בית המשפט כי בבואו לדון בבקשה זו יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי-הפיך אשר לא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי".

בית המשפט קיבל את הערעור:

"יישום הדברים על ענייננו, מוליך למסקנה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה לא סיימה את הליך פירוק השיתוף, ומכאן שהיא אינה אלא "החלטה אחרת", שלא ניתנת לערעור בזכות, אלא ברשות בלבד (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984)."

עוד קבע בית המשפט, כי החלטה קודמת שניתנה בבית המשפט העליון במותב דן יחיד בנושא זה (בע"מ 2098/14 פלוני נ' פלונית (נבו 22.4.14)), היא אינה תקדים מחייב.

הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי.

בע"מ 16405-08-24 פלוני נ' פלונית (אר"ש 18.12.24)

העליון מסדיר: מתי כופים הסדר נושים על נושה מתנגד?

בית המשפט העליון ביטל הסדר נושים שאושר ללא הסכמת אחת מאסיפות הנושים. נקבע שהצעה לשלם את שוויו של הנכס לפי שמאות ובתשלומים, אינה שקולה בהכרח לסכום שיתקבל במזומן ממימוש הנכס. הותוו מבחנים לבדיקת שקילות המוצע בהסדר, מול התמורה בהליכי מימוש. עוד נקבע, כי ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור לפי חוק חדלות פירעון

חייבים נטלו הלוואה מנושה חוץ בנקאי, ושיעבדו את בית מגוריהם. לימים לא עמדו בתנאי ההלוואה, והנושה פעל למימוש הנכס. החייבים אשר קרסו על רקע עיסוקם החקלאי, פנו להליכי חדלות פירעון, ושם נקבע כי הנכס ימומש על ידי הנושה המובטח, לאור הוראות חוק חדלות פירעון, בשל גובה החוב לנושה, שהיה גבוה משווי הנכס. ב"כ הנושה המובטח מונה כונס נכסים, והתקיים בהוצאה לפועל דיון בשאלת הסידור החלופי, שם נקבע כי החייבים יקבלו כסידור חלופי סך של 192,000 ש"ח.

החייבים הגישו הצעת הסדר נושים, אשר במסגרתה בין היתר ישולם לנושה המובטח שווי הנכס לפי שמאות, בהפחתת הסידור החלוף, ובפריסה לתשלומים. הצעת הסדר הנושים זכתה להסכמת 90% מהנושים הבלתי מובטחים, אולם הנושה המובטח התנגד, בטענה שבמסגרת הליכי מימוש יוכל לקבל תמורה הגבוהה מהסכום המוצע על ידי החייבים. בית המשפט השלום אישר את ההסדר על אף התנגדות הנושה, ובית המשפט המחוזי דחה ערעור על ההחלטה.

נקבע, כי בית המשפט לא שקל נכונה כאשר בחן את התמורה לנושה המובטח, המתנגד להסדר, ואישר תמורה שעשויה להיות נמוכה מזו שתתקבל במימוש הנכס. בית המשפט ניסח מספר מבחנים שיש לשקול כששוקלים את התמורה המוצעת בהסדר:

"אישור הצעת הסדר שלא זכתה לרוב הדרוש מצד הנושים, ייעשה רק כאשר שוכנע בית המשפט כי הצעת ההסדר 'הוגנת וצודקת' ביחס לכל נושה באסיפת סוג שלא אישרה אותה. במסגרת זו יבחן בית המשפט בין היתר את השלכות אי-האישור על החייב; את היחס בין התמורה שיקבל הנושה במסגרת ההסדר למול התמורה שהיה מקבל אלמלא ההסדר […] האם נותרו בידי החייב נכסים מבלי שהובטחה לכל נושה באסיפה המתנגדת תמורה השווה למלוא החוב כלפיו; והאם הובטחה לנושים המובטחים באסיפה המתנגדת תמורה שערכה אינו נמוך משווי הנכס המשועבד לטובתם או מהחוב הכולל שלטובת פירעונו שועבד הנכס (לפי הנמוך). מבלי לגרוע מחשיבותם של שיקולים אלה, הם אינם מהווים רשימה סגורה. על בית המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את מכלול השיקולים שעשויים להשליך על השאלה האם הצעת ההסדר אכן הוגנת וצודקת ביחס לכל הנושים באסיפה המתנגדת, והאם היא מגלמת איזון ראוי בין אינטרס הנושים להשיא את התמורה שיקבלו על חשבון חובם לבין אינטרס החייב"

פסק הדין מתייחס ספיציפית לבחינת הערך שניתן לקבל במימוש כפוי של הנכס, לעומת הערך כפי שהוא עולה מהערכת שמאי:

"בית המשפט רשאי, ובמקרים מסוימים אף נדרש, לבחון אלו הליכים כבר תלויים ועומדים למימוש הנכס ואיזו תמורה צפויה להתקבל באותם הליכים. אכן, אין בעצם קיומם של הליכי מימוש המתנהלים על ידי נושה כדי להביא בהכרח למסקנה כי אין לאשר הצעת הסדר לה הוא מתנגד. ברם קיומם של הליכים אלה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים להחלטה על אישור הסדר. הליכים אלה אינם רלוונטיים רק לבחינת הוגנות ההסדר כלפי הנושה אשר החל בהליכי מימוש עצמאיים והשקיע משאבים בניהולם, ודאי במקרים שבהם הדבר אושר על ידי בית המשפט קודם לכן. הם רלוונטיים גם ובעיקר לבחינת שווי השוק של הנכס המשועבד, נתון לו העניק המחוקק חשיבות רבה (וראו סעיף 87(3) לחוק). זאת נוכח הליכי ההתמחרות הנערכים במסגרת הליכי המימוש, שיש בהם כדי לספק נתונים זמינים בדבר ערכו הריאלי של הנכס אשר אינם בהכרח מתקבלים במסגרת הערכת שמאי".

בית המשפט העליון מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לתת משקל להליכי המימוש הננקטים ולשווי שניתן להשיג בהם. נקבע כי השיקולים שהעלתה הנושה בהתנגדותה אינם בלתי לגיטימיים, וכי עמידה על קבלת יתרון כלכלי היא זכותו של הנושה:

"הנחת היסוד היא כי נושה, ובכלל זה נושה מובטח, שוקל שיקולים "אנוכיים" במובן זה שהוא מעוניין להשיג את התוצאה הכלכלית הטובה ביותר עבורו. שיקולים פסולים בהקשר זה אינם כאלו, אלא שיקולים החורגים מבחינת הלגיטימיות הכלכלית של ההסדר עבורו […] תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי כי התנגדות המערערת להצעת ההסדר, תוך דרישה להמשך קיום הליכי ההתמחרות לצורך קבלת הצעות, מבוססת על טעמים בלתי לגיטימיים".

כך למשל נקבע, כי אף לעמדת החייבים, הנושה תקבל רק כ-90% מסכום החוב, ובתשלומים, וזאת לעומת מימוש במזומן. בהקשר זה ציין בית המשפט העליון:

יש רגליים לסברה כי בבוא בית המשפט לאשר תמורה בתשלומים לנושה מובטח יש להבטיח כי תשלומים אלה יישאו ריביות באופן שישקף את הנזק שייגרם לנושים כתוצאה מאופן תשלום זה".

מכאן מגיע בית המשפט למסקנה, שהתמורה שהוצעה בהסדר נמוכה מגובה החוב המובטח, ויתכן כי היא נמוכה משווי הנכס במכירה מרצון. בית המשפט מציין, כי במקרה של תמורה נמוכה בהתמחרות, לחייבים תהא אפשרות לפדות את הנכס במחיר שיושג בהתמחרות ובהליכי המימוש.

לעניין הגשת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי – פסק הדין נתן מענה גם לשאלה אשר הועלתה קודם לכן בעניין לפידות (רע"א 7155/20 לפידות נ' ברכר (22.10.20)), לגבי האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. בית המשפט ציין כי החוק שותק לגבי האפשרות להגיש ערעור מסוג זה, אולם בסופו של דבר הכריע:

"אני מאמץ אפוא את עמדת הממונה כי גם בהליכי חדלות פירעון קיימת אפשרות להגשת בקשות רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (וב'גלגול רביעי') לבית משפט זה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בדין האזרחי 'הרגיל'. היינו, רשות ערעור כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר היא דרושה לשם מניעת עיוות דין".

בסופו של דבר בית המשפט קיבל את הערעור והשיב את הדיון לערכאה דלמטה לדון שוב בהתקיימות סעיף 87 לחוק חדלות פירעון, לעניין כפיית הסדר על הנושה.