תגית: כונס נכסים

בית המשפט העליון קבע שאין זכות "פדיון נטו" במקרים שבהם לחייב נכס מורכב, אשר קיים קושי לחשב את סכומי הפדיון שלו. גם התנהלות חייבים שמסרבלת ומאריכה את ההליך מהווה שיקול שלא לתת אפשרות לפדות. בית המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה הרחבה האם קיימת בכלל זכות לפדיון "נטו", כשהוא מציין שלהכרעה בעניין צפויות השלכות נרחבות

עו"ד מיטל אופיר

חייב מצוי בהליכי פשיטת רגל מזה כ-15 שנים, ולו בית מגורים ביישוב כרמי יוסף, הכולל גם יחידת דיור נוספת ושטח חקלאי. לנכס מונה כונס נכסים מטעם נושה מובטח, והוא מומש על ידי הנאמנת בפש"ר יחד עם כונס הנכסים.

בעלי התפקיד ביצעו הליכי מכר והתמחרות שבסופם הוכרז זוכה, אשר הפקיד סכומים משמעותיים על חשבון עסקת המכר. אשת החייב, כבת 75, ביקשה לפדות אותו במחיר "נטו", כלומר במחיר ההצעה הזוכה בהתמחרות, בהפחתת הוצאות, מס שבח, תשלומים לרשות מקרקעי ישראל, ומסים שונים. הצעת אשת החייב אושרה בבית המשפט המחוזי בתנאים מסוימים.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נקבע, כי זכות ל"פדיון נטו" לא הוכרה בפסיקת בתי המשפט בישראל. עוד נקבע, כי גם אם הזכות אכן קיימת, כי אז היא לא מתאימה למקרים מורכבים ומסורבלים אשר ההתדיינות בהם צפויה להמשך זמן רב ולפגוע בנושים וברוכש הנכס:

"גם בהנחה שבמקרים מסוימים יש לחייב ולבן או בת זוגו זכות לפדות את הזכויות בבית המגורים שלהם במחיר נטו (שאלה שאליה אתייחס בהמשך), הרי בנסיבות המקרה דנן המערערת אינה זכאית לכך. זאת בשים לב בין היתר להימשכות ההליך ולתרומתם של החייב והמערערת לכך; לקושי הרב בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; לפגיעה בנושים המובטחים; ולפגיעה ברוכשים שזכו בהתמחרות – הכל כפי שיפורט להלן. השאלה הכללית על אודות זכות החייב (או מי מטעמו) לפדות את בית המגורים במחיר נטו תיוותר להכרעה לעתיד לבוא".

בית המשפט נמנע מלהכיר רשמית בזכות "פדיון נטו", גם אם מדובר בבית מגורים של החייב:

"העובדה שמדובר בבית מגורים – אינה מקנה בהכרח ובכל מקרה זכות פדיון במחיר נטו – לא לפי פסק דין בן בסט ולא לפי הפסיקה המאוחרת לו. כך, למרות שבפסק הדין בעניין בן בסט נדונה אפשרות של פדיון בית מגורים – השופט לוי נדרש לבחון את האפשרות הזו לאור מכלול של נסיבות ושיקולים ואיזון ביניהם".

בית המשפט מציין, כי להכרעה בשאלה אם קיימת לחייבים זכות ל"פדיון נטו" של נכסיהם, יש השלכות רוחב משמעותיות, בין היתר מפרט בית המשפט את החשש שמציעים ידירו רגליהם מלהשתתף בהתמחרויות, חשש לעיכובים בהליכים המשפטיים, וייקור ההלוואות לכלל הלווים במשק.

לעניין המקרה הספיציפי נקבע, כי מאפייניו ובעיקר התמשכות ההליך, הזמן שחלף מאישור הצעת הרכישה של הקונה, מורכבות חישוב הסכום לפדיון, מביאים לכך שהוא אינו מקרה המתאים לרכישת הנכס על ידי אשת החייב ב"מחיר נטו":

"המקרה דנן מדגים באופן ברור את אחד החששות העיקריים שהועלו כנגד מתן זכות פדיון במחיר נטו, חשש הנוגע למורכבות הכרוכה בחישוב סכום הפדיון. אף בהנחה שישנם מקרים בהם ניתן לחשב את סכום הפדיון במחיר נטו ללא קושי ואף בהסכמת הצדדים, אין ספק כי המקרה דנן מעורר קשיים משפטיים, שמאיים וחשבונאיים רבים ומורכבים מאוד".

ובהמשך:

"בהתחשב בכלל האמור לעיל – בהימשכותו של ההליך שנגרמה גם בשל התנהלותם של המערערת ושל החייב; בקושי שקיים גם היום בקביעת סכום הפדיון במחיר נטו; בפגיעה האפשרית של התארכות ההליכים בקופת הנושים המובטחים, בזכות הקניינית שלהם ובאינטרס שלהם בהשבת כספם; וכן בלוח הזמנים מאז שהרוכשים השלימו את המכירה ובאינטרס שלהם לוודאות ביחס לרכישת הנכס – הרי שגם אם ניישם את האמור בדעת היחיד של השופט לוי בעניין בן בסט, אין מקום במקרה דנן לאפשר למערערת לרכוש את חלקו של החייב בנכס במחיר נטו".

התוצאה היא שהערעור התקבל, העניין הוחזר לבית המשפט להמשך דיון בסידור החלופי, אשר יתקיים במנותק מהליכי מכר הנכס.

ע"א 8297/22 דבורצקי נ' זפט (אר"ש 14.1.25).

בית המשפט קבע, כי מתן צו לפירוק שיתוף אשר לא סיים את ההתדיינות, מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין" ולכן נדרשת רשות על מנת לערער עליו. בית המשפט של הערעור ישקול אם לדחיית הדיון לסוף ההליך יש השלכות בלתי הפיכות

עו"ד מיטל אופיר

בית המשפט לענייני משפחה נתן צו לפירוק השיתוף בדירת מגורי בני זוג, וקבע כי תינתן לצדדים ארכה לניסוח הסכמות לגבי אופן המימוש, ובהיעדר הסכמה ימנה בית המשפט כונס נכסים. הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה בדבר פירוק שיתוף, מקימה זכות ערעור. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע כי החלטה על פירוק שיתוף שלא סגרה את התיק, היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין":

"לא אחת נפסק, כי בית משפט שדן בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין אינו 'מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל "פעולות העזר" הכרוכות בביצועה' […] בגדר פעולות עזר אלה, יבואו הכרעות שיפוטיות בבקשות שונות, לרבות בבקשות למתן הוראות […] הנה כי כן, בית המשפט שדן בהליך שיתוף במקרקעין נדרש ליתן החלטות שונות גם לאחר מתן הצו לפירוק השיתוף; משכך נקבע, כאמור, כי בית המשפט 'טרם סיים מלאכתו בתובענה עם מתן החלטת המכירה' […] על כן, בהתאם למאפייניו הייחודיים של הליך פירוק השיתוף במקרקעין, נפסק, אפוא, כי המבחן המשמש להבחנה בין 'החלטה אחרת' לבין 'פסק דין' בקשר להחלטות בהליך זה הוא מבחן סגירת התיק". 

במסגרת שיקולי בית המשפט אם לתת רשות ערעור, יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי הפיך:

"יש לזכור כי בידי בעל הדין עומדת האפשרות להשיג על ההחלטה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. חזקה על בית המשפט כי בבואו לדון בבקשה זו יבחן אם דחיית הדיון בהשגה לסוף ההליך עלולה להביא למצב בלתי-הפיך אשר לא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי".

בית המשפט קיבל את הערעור:

"יישום הדברים על ענייננו, מוליך למסקנה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה לא סיימה את הליך פירוק השיתוף, ומכאן שהיא אינה אלא "החלטה אחרת", שלא ניתנת לערעור בזכות, אלא ברשות בלבד (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984)."

עוד קבע בית המשפט, כי החלטה קודמת שניתנה בבית המשפט העליון במותב דן יחיד בנושא זה (בע"מ 2098/14 פלוני נ' פלונית (נבו 22.4.14)), היא אינה תקדים מחייב.

הערעור התקבל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי.

בע"מ 16405-08-24 פלוני נ' פלונית (אר"ש 18.12.24)

רשם המקרקעין מחויב לרשום פסק דין המאשר מכר נכס בפירוק שיתוף, גם אם הבעלים רשומים במרשם המקרקעין ללא מספרי תעודות זהות. בית המשפט היה רשאי להורות על פירוק השיתוף לאחר שמוצו כל הניסיונות לאתר את הבעלים, ולאחר שנעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם בתמורת המכר

נכס מקרקעין ובו בעלים רבים, נמכר במסגרת הליך לפירוק השיתוף. מאחר שרישום הנכס במקור בוצע לפני שנים רבות, חלק מהבעלים היו רשומים בו ללא מספרי זיהוי, באופן אשר לא אפשר להתחקות אחר זהותם. במשך כשש שנים פעלו הצדדים על מנת לנסות ולאתר את כלל בעלי הקרקע, ומשלא הצליחו הורה בית המשפט על מינוי כונס נכסים ופירוק השיתוף על דרך המכר.

כונס הנכסים מכר את הנכס והמכר אושר בבית המשפט. ואולם, בבוא כונס הנכסים לרשום את צו המכר, סירב רשם המקרקעין, ופנה לבית המשפט בדרישה כי יורה על ביצוע זיהוי של בעלי הנכס (בהתאם לע"א 6894/15 זלצר). בית המשפט הורה לכונס הנכסים לאתר את הבעלים, ועל דרישה זו ערער כונס הנכסים.

בית משפט העליון קבע, כי משעה שניתן פסק דין של בית המשפט המורה על פירוק השיתוף, רשם המקרקעין מחויב לרושמו:

"הבנו והערכנו את מחויבותו של רשם המקרקעין לסוגיית הזיהוי בהתאם לנהלים, וניכר היה כי בבסיסה מונחת דאגה כנה לזכויות הקניין של בעלי המקרקעין המקוריים ולאינטרס הציבור. יחד עם זאת, החשש לפגיעה נטענת בזכויותיהם של מי שרשומים כבעלים מעוגן בהחלטה על פירוק השיתוף ולא בביצוע הרישום על-פיה. על כן, כפי שהוסבר, משעה שבית המשפט הורה על פירוק השיתוף במקרקעין והסכם המכר אושר על-ידיו, אין עוד מקום לבחינת זהותם של בעלי המקרקעין המקוריים. […] הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן פירוק השיתוף נעשה על דרך של מכירה. בנסיבות אלה, המרב שזכאים לו הבעלים הרשומים הוא תשלום כספי תמורת חלקם במקרקעין".

לגבי עצם פירוק השיתוף במצב שבו קיימים בעלים בלתי מזוהים, נכתב:

"ביסודה של הבקשה דנן מונח הליך של פירוק שיתוף שיכול להיעשות, ואף נעשה במקרים רבים, שלא בהתאם לרצונם של חלק מהבעלים. על כן, אין לשלול את האפשרות שבית המשפט יורה על פירוק שיתוף במקרקעין אף במצב שבו חלק מבעלי הזכויות עלומים ולא ניתן להתחקות אחריהם. זאת, בכפוף לכך שנעשו מאמצים ניכרים לאתרם ובית המשפט התרשם כי הדבר אינו אפשרי, וכן נעשו הסדרים להבטחת זכויותיהם הכספיות אם יוכיחו את זהותם בהמשך. הדברים אמורים בשים לב לתכליות העומדות בבסיסו של ההסדר החקיקתי שחל על פירוק שיתוף במקרקעין, ובראשן הגנה על זכותו של כל אחד מהבעלים לצאת מקשר שהוא אינו מעוניין בו, לצד הגנה על האינטרס הציבורי שבניצולם ובפיתוחם היעיל של המקרקעין".

הערעור התקבל, בית המשפט הורה לרשם המקרקעין לרשום את הרוכשים כבעלים גם מבלי לבצע זיהוי של המוכרים המקוריים, בכפוף, לכך שכונס הנכסים יעביר את התמורה לרוכשים רק לאחר זיהויים.

רע"א 6889/23 באר"ז נ' רשם המקרקעין נתניה (אר"ש, 25.6.24)

הסכם חכירה עם עמותה כלל תנאי שלפיו החכירה תופסק במקרה של פירוק העמותה. בית המשפט קבע כי תנאי זה תקף ואף רצוי. נדחו טענות המפרק כי יש מקום לשמר את נכסי העמותה בידה לצורך הליך הפירוק

עמותה ערכה הסכם חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, ובמסגרתו קיבלה רשות לעשות שימוש במקרקעין לצורך הקמת מרכז חינוכי. לימים נקלעה העמותה להליך פירוק, ובעקבות כך נכנס לתוקף סעיף בהסכם החכירה, שקבע שעם מתן צו פירוק לעמותה, פוקע ההסכם והחכירה בטלה.

המפרק טען, כי אין לתת תוקף לסעיף זה בהסכם, וביקש להסתמך על הוראות חוק חדלות פירעון בדבר החובה להמשכיות של הסכמים שהיו בתוקף ערב הליכי חדלות הפירעון (סעיף 68(ב) לחוק חדלות פירעון). וזה נוסח הסעיף שאליו התייחס המפרק:

"68(ב). אין בפתיחת הליכי חדלות פירעון לגבי תאגיד או היותו בחדלות פירעון כדי להביא לביטולו של חוזה קיים או להקנות לצד השני לחוזה זכות לבטלו, גם אם נקבע בחוזה כי החוזה יתבטל בנסיבות אלה או שנקבעה בו הוראה המקנה לצד השני לחוזה זכות לבטלו בנסיבות אלה".

טענתו של המפרק נדחתה. נקבע, כי הסעיף בדבר חוזה קיים הוא חלק ממארג סעיפים בחוק חדלות פירעון, המסדירים המשך פעילות עסקית, ורלוונטיים רק למקרים שבהם התאגיד מצוי בהפעלה – במסגרת של הקפאת הליכים או במסגרת של פירוק. הסעיפים אינם רלוונטיים למקרה כבענייננו, שבו פעילות העמותה הופסקה לפני שנים רבות:

"סעיף זה, […] הינו חלק ממארג סעיפים אשר מאפשרים לכפות המשך התקשרות בחוזה עם צד שני לאחר כניסת תאגיד להליכי חדלות פירעון, אף כאשר עומדת לצד השני עילה לביטולו של החוזה. זאת על מנת לאפשר לתאגיד להמשיך בפעילות השוטפת ועל מנת למנוע את קריסתו […] אולם, סמכות זו, […] מתייחסת למצב דברים של תאגיד בהפעלה, היינו תאגיד שבצו לפתיחת הליכים שניתן לגביו הוחלט על הפעלתו לשם שיקומו הכלכלי (סעיף 23 לחוק). ענייננו אינו בתאגיד בהפעלה כי אם בתאגיד שניתן לו צו פירוק. הצורך בהמשך הפעלת התאגיד איננו קיים, מטבע הדברים, בעת פירוק […] בוודאי שהוא אינו עומד על הפרק בענייננו, בהתחשב בכך שמדובר בעמותה אשר אינה פעילה מזה שנים".

בית המשפט קבע, כי מדיניות זו של ביטול הסכם חכירה במקרה של פירוק עמותה, מוצדקת גם מהיבטים של הגנה על האינטרס הציבורי:

"פקיעת תוקפו של הסכם חכירה במצב של פירוק גם מתבקשת מטעמים של 'פגיעה' באינטרס הציבורי עליו אמונה רמ"י. זאת בשים לב לכך שרמ"י משמשת כנאמן הציבור בכל הנוגע למקרקעי ישראל, ומחויבת בתוך כך, בראש ובראשונה, להגן על האינטרס הציבורי בשים לב להיותם של המקרקעין משאב חיוני ומוגבל בישראל"

הערעור נדחה, הסכם החכירה פקע.

ע"א 3257/21 עמותת חזון יחזקאל נ' משרד המשפטים – רשות התאגידים (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 27.3.23)

וראו גם עניין נוסף בפסיקת השבוע האחרון – כונס נכסים שמונה על ידי בית המשפט אינו יכול להוות "בטוחה" שיכולה לעבור במסגרת זכות תחלוף לפי סעיף 58(א) לחוק החוזים.

רע"א 2570/23 פרויז נ' אלי גיל, עו"ד (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.3.23).

בית המשפט העליון קבע ברוב דעות: תקנת השוק בהליכי כינוס נכסים חלה רק לאחר רישום הנכס על שם קונה, ולמצער לאחר מתן צו מכר. אין די בכך ששולמה מלוא התמורה על ידי הקונה, כדי להקנות לו הגנה לפי תקנת השוק בהוצאה לפועל.

דירת מרתף בתל אביב נמכרה לרוכשים על ידי כונס נכסים שמונה בהוצאה לפועל. צו המכר ואישור העיריה זויפו, והנכס נרשם בלשכת רישום המקרקעין על סמך האישורים המזויפים. תמורת המכר לא הועברה לנושים. הרוכשים טענו כי קנו את הנכס מכונס נכסים בתום לב, והם זכאים להגנת תקנת השוק לפי סעיף 34א' לחוק המכר.

בענייננו, שלושת השופטים הסכימו על כך שתקנת השוק אינה חלה במקרה זה. הנושא שלגביו נחלקו השופטים הוא מועד תחולתה של תקנת השוק, המגינה על רוכש בהליכי מכר על ידי רשות.

השופט י' עמית בדעת המיעוט סבר כי יש לראות את מועד השלמת התמורה לידי כונס הנכסים כמועד סיום המכר ותחולת תקנת השוק, ואין צורך לחייב את הקונה להמתין לקבלת צו מכר או עד לרישום הנכס. שופטי הרוב (הנדל וברון) חלקו עליו:

"בהתאם לתנאי תקנת השוק, אין לראות את הנכס כ"נמכר" קודם שניתן אישור מאת רשם ההוצאה לפועל על כך ששולמה יתרת התמורה (תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979; להלן: האישור הסופי). לעמדתי, האישור הסופי מהווה תנאי מהותי לגיבושה של עסקת מכר בהליכי הוצאה לפועל ובהיעדרו אין לומר כי העסקה הושלמה".

דעת הרוב נמנעה מלהכריע אם תקנת השוק בהליכי מכר על ידי רשות, חלה ממועד הרישום או ממועד מוקדם יותר – מועד מתן צו המכר. אולם, השופט הנדל הפנה לפסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים, וציין כי ניתן להסיק ממנה לגבי תחולת תקנת השוק החל ממועד הרישום, בדומה לעסקה בשוק החופשי.

וכך נכתב:

"העיקר בתיק זה הוא בכך שלא ניתן האישור הסופי בהליך ההוצאה לפועל, ולכן בין אם תקנת השוק מתגבשת עם מתן האישור הסופי ובין אם היא מתגבשת לאחר מכן, בעת הרישום במרשם – המערערים אינם יכולים ליהנות ממנה. אעיר רק, לנוכח התייחסותו של חברי, כי גישתו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה, לפיה בעת מכר מקרקעין בהליכי הוצאה לפועל – תקנת השוק אינה מתגבשת עד לרישום המקרקעין על שמו של הרוכש […]"

יש לדייק ולציין, כי הקביעות לגבי מועד סיום המכר סויגו כך שהדיון מתמקד בתקנת השוק בהליכי מכר בלבד, ולא עוסק במועד סיום המכר לעניין דינים אחרים (כגון דיני המס), שם יכול שתהיה מסקנה אחרת.

עוד ניתן למצוא בדעת הרוב, התייחסות לתכלית המרכזית של תקנת השוק בהוצאה לפועל:

"התכלית המרכזית של תקנת השוק בהליכי הוצאה לפועל היא הקטנת הסיכון הכלכלי שברכישת נכס בהוצאה לפועל, מתוך מגמה לקרב את רמת הסיכון שמוטל על רוכש בהוצאה לפועל לזה שמוטל על מי שרוכש מקרקעין בשוק החופשי. המטרה היא לקרב את מחיר הנכסים הנמכרים בהוצאה לפועל למחירם בשוק החופשי […] רוכש בשוק החופשי נהנה מהבטחון שמקנה לו תקנת השוק לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 רק לאחר רישום העסקה בפנקס הזכויות. קודם לכן, וגם אם שילם הרוכש למוכר את מלוא התמורה (למשל לאחר שקיבל ייפוי כוח בלתי חוזר ואישורים שונים, כנהוג בחוזים לממכר דירות בישראל) – אין הוא זוכה להגנת תקנת השוק בטרם נשלמה העסקה ברישום. הסיכון שנוטל רוכש בהליכי הוצאה לפועל לא יהיה אפוא גדול בהרבה, אם בכלל, אם יהיה פער מסוים בין שלב תשלום התמורה לשלב תחולתה של תקנת השוק".

כן ניתן לראות בפסק הדין התייחסות של בית המשפט לתקנה 80א' לתקנות ההוצאה לפועל, התשכ"ט-1979, אשר הותקנה לפני כשנה, ומסדירה זיהוי בעל המקרקעין בשלבים מוקדמים של הליך כינוס נכסים. התקנה מורה על יצירת ממשק בין לשכת ההוצאה לפועל לבין רשם המקרקעין במקרים מסוימים שהוגדרו בחוק, בעיקר כאלה שבהם קיימת אי התאמה בין המרשם לבין זיהוי החייב, או שמדובר ברישום הנסמך על מספר דרכון.

מאחר ששלושת השופטים הסכימו כי תקנת השוק איננה חלה בענייננו, נדחה הערעור. הנכס חזר לבעליו המקורי, כפי שהיה בטרם בוצעו הליכי המכר.

ע"א 1479/18 דדוש נ' סלס (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 25.7.22)

התקנת תקנות חדלות פירעון

בשבוע שעבר פורסמו ברשומות תקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון), התשפ"ב-2022, הכוללות הסדרים מפורטים בנוגע להליכי חדלות פירעון בעניינים שונים – כגון אופן ניהול אסיפות סוג, חלוקת סמכויות בעניין קביעת שכר הנאמן, הוראות לגבי אופן עריכת בירור, הגשת בקשה להסדר נושים, ועוד.

לנוסח התקנות: