תגית: הפטר

נושה שיוכיח שיתוף בחובות בין בני זוג, רשאי להמשיך ולגבות את החוב מבת הזוג של החייב, גם אחרי הפטרו של החייב. לעומת זאת, הוכחת שיתוף בנכסים בלבד אין בה כדי להקים חבות לבת הזוג לאחר ההפטר, לאחר שהנושא כבר נדון בהליך פשיטת הרגל

חייב ניהל הליכי פשיטת רגל וקיבל הפטר. הנושה לא ויתר, והגיש תביעה נגד זוגתו של החייב, בדרישה לממש את הדירות של בת הזוג כדי לפרוע את החובות. הנושה ביסס תביעתו על שתי עילות:

1. הוכחת שיתוף בחובות
2. הוכחת שיתוף בנכסים ספיציפיים

בנסיבות המקרה, הנושה לא הצליח להוכיח כי הייתה כוונה של בני הזוג לשיתוף בחובות, אך הצליח להוכיח שיתוף בנכסים ספיצפיים. אף על פי כן נקבע, שההפטר שניתן יוצר כלפי הנושה השתק, שלא מאפשר לו לגבות את החוב מתוך נכסי האישה. נושא הדירות של החייב נדון בהליך פשיטת הרגל שהנושה היה צד לו, וניתן שם הפטר מבלי לממש את הדירות, עקב גובה החובות המובטחים שרבצו עליהן.

"מקום שבו ניתן למשיב צו הפטר אשר פוטר אותו מחובותיו, ובהם גם חובו כלפי המבקשת, לא עומדת עוד למבקשת האפשרות לפרוע את חובו של המשיב כלפיה מנכסים שבבעלותו. על אף שמבחינה עובדתית בית משפט השלום מצא כי קיימת כוונת שיתוף ספציפי של המשיב בדירות – אין לקביעה זו כל נפקות מקום בו חובו של המשיב כלפי המבקשת הופטר. המבקשת חפצה למעשה לממש את חלקו של המשיב בדירות, על מנת לפרוע חוב שאינו קיים עוד".

בית המשפט התייחס גם לשאלה מה היה קורה אילו הנושה היה מצליח להוכיח שיתוף בחוב, וקובע כי במקרה זה היה רשאי הנושה להפרע מנכסי האישה באופן עצמאי:

 "יובהר, כי אילו הייתה מתקבלת עילת התביעה הנוספת של המבקשת, כך שהיה נקבע כי המשיבה שותפה בחובו של המשיב כלפי המבקשת, המשמעות הייתה שהמשיבה חבה באופן עצמאי, כלפי המבקשת, סכום של מחצית מגובה החוב הכולל – ללא כל תלות בצו ההפטר שניתן למשיב. במקרה כזה, הייתה יכולה המבקשת לנקוט בהליכים לגביית סכום זה מהמשיבה. אלא, שטענה זו של המבקשת נדחתה בבית משפט השלום כאמור"

משלא הוכח שיתוף בחובות, ומששיתוף בנכסים לא יכול להוביל לגבייה לאחר הפטרו של החייב, בקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 5107/22 אף.סי.סי שיפינג בע"מ נ' ארסבן (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 13.10.22)

דעת יחיד בעליון: תביעה למחיקת משכון על מקרקעין נחשבת, לעניין התיישנות, כ"תביעה במקרקעין" שתקופת ההתיישנות שלה היא 15 שנה

בני זוג ערכו הסכם משכון פיקטיבי, שלפיו שועבד בית המגורים שלהם לטובת אמו ואחותו של בן הזוג. לאחר שנים ביקשו הצדדים להפרד, אז טענה האישה כי יש למחוק את המשכון מאחר שהוא פיקטיבי ונועד להגנה מנושי הבעל, ואין מאחוריו תמורה אמיתית. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי המשכון פיקטיבי ולא ניתנה כנגדו תמורה. בערעור נטען, כי תביעתה של האישה להסרת המשכון התיישנה זה מכבר, ואין להעניק לה סעד.

שופטי בית המשפט העליון הסכימו ביניהם כי התביעה לא התיישנה, אולם נחלקו לגבי הנימוקים לכך.

כל השופטים הסכימו שעילת התביעה לא החלה בעת רישום המשכון, אלא במועד שבו כפרו הצדדים בהסכמות ביניהם שלפיו המשכון הוא פיקטיבי. ההסכמות ולפיהן המשכון הוא פיקטיבי, יצרו כלפי האישה זכות "שלילית" המונעת מן הממשכנות לממש את המשכון:

"יש בטיב מערכת היחסים ההסכמית, כדי להשפיע על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות: ככל שההסכמה שבין הצדדים מטילה על הנתבע חובה לפעול באופן מסוים ביחס לנכס השייך לתובע, או שהתובע זכאי לו, ומביאה את התובע להסתמך על כך שהנתבע יפעל באותו אופן ביחס לנכס, תחל תקופת ההתיישנות רק כאשר הנתבע כפר בחובתו כלפי התובע ביחס לאותו נכס, ולחלופין, כאשר הפר אותה".

רק מעת שהתברר שהממשכנים כופרים בזכות שלילית זו, מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות, שכן עד אז רואים באישה כמי ש"נעלמו ממנה עובדות התביעה" להסרת המשכון. השופטים נחלקו לגבי המועד המדויק של תחילת תקופה זו בנסיבות המקרה דכאן, כשהשופט סולברג קבע כי ההתיישנות מתחילה ממועד משלוח מכתב התראה על ידי האישה, והשופט שטיין קבע כי יש למנות אותה החל ממועד הגשת כתב ההגנה של הבעל בתביעת האישה לפירוק השיתוף.

השופט סולברג נדרש לשאלת סיווגה של תביעה להסרת משכון לפי חוק ההתיישנות, וקבע כי תביעה להסרת משכון הרשום ברשם המשכונות לגבי מקרקעין שאינם רשומים, נחשבת תביעה ל"זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, ולכן משך תקופת ההתיישנות לגביה הוא 15 שנה:

"גדרי המונח 'זכות במקרקעין' בחוק ההתיישנות, רחבים יותר מגדרי מונח זה בחוק המקרקעין. בחינה מהותית של מאפייניה של זכות הנושה במשכון במקרקעין – בין אם רשומים, בין אם לאו – בהתאם לקריטריונים שהוגדרו בפסיקה לסיווג הזכות, לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעלה כי אכן מדובר בזכות קניינית במקרקעין: ראשית, מדובר בזכות חפצא, שכוחה יפה כלפי כולי עלמא, ואינו מוגבל ליחסים שבין בעל המשכון לבין החייב; שנית, המשכון נרשם ברשם המשכונות ביחס לנכס מקרקעין ספציפי; שלישית, הזכות מאפשרת לבעל המשכון – בהתקיים התנאי של אי-קיום החוב – לממש את המשכון, ללא תלות בשאלת זהות בעל הזכויות במקרקעין. […] ברי אפוא, כי זכותו של נושה במשכון במקרקעין היא אכן '"זכות חפצא" (In Rem) הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה' כלפי כולי-עלמא".

ובהמשך:

"לצורך סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה שעניינה משכון במקרקעין תיחשב תביעה 'במקרקעין'. […] עסקינן אפוא, מבחינה מהותית, בתביעה שהוגשה מכוח זכות אובליגטורית – זכותה של עדנה לביטול החוזה – אשר במידה ותתקבל, תביא לביטול המשכון, קרי – לשינוי מצב הזכויות הקנייניות בקרקע מושא התביעה. משכך, לצורך חוק ההתיישנות, מדובר בתביעה 'במקרקעין', שתקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 15 שנה".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. משהגיעו השופטים לתוצאה זהה, כתב השופט מינץ כי הוא מאמץ את שתי חוות הדעת של הצדדים.

רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו) (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 29.9.22).

עוד השבוע:

ביטול הפטר של חייב שהסתיר מהנאמן נכס מקרקעין – ע"א 5028/22 סיבוני נ' רוזנק (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

אי מתן רשות ערעור בעניין סדר הדיון בהליך – החלטה של בית המשפט לדון ראשית בביטול הסכם מכר ורק לאחר מכן בבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל – רע"א 5882/22 גולדברג נ' ריבקין (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22).

דחיית בקשה להפטר מחוב מזונות למל"ל לאור אי עמידה בקריטריונים לקבלת הפטר מחוב מזונות – ע"א 4739/22 בירן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 28.9.22)