קיימת חשיבות במתן פטור לבעל תפקיד מתביעות אישיות הבאות מצד החייב; כוונת נושה להגיש תביעה נגד נאמן אינה עילה להחלפתו; סעדים מסוג "תפיסת נכסים" ו"הגבלת שימוש בנכס" לא בוטלו בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות
בית המשפט העליון קבע השבוע, כי הטלת אחריות אישית על נאמן בהליכי חדלות פירעון, תעשה במקרים חריגים בלבד. זאת ביתר שאת, כאשר הטענות מגיעות מכיוונו של החייב.
בענייננו טענה חייבת כי יש להתיר לה להגיש תביעה כנגד הנאמן, הכונס הרשמי, הפרקליטות, הנהלת בתי המשפט ושופטת בית המשפט המחוזי, בשל עילות שונות שנגעו למימוש דירת מגורים בהליך חדלות פירעון. בית המשפט קבע, כי טענותיה של החייבת נדונו ונדחו פעמים רבות במספר ערכאות, וכי הטענות הנוכחיות הן למעשה מיחזור של טענות קודמות שכבר נדחו.
יחד עם זאת, ייחד בית המשפט מספר פסקאות לנושא חסינות הנאמן והכנ"ר מתביעות נגדם, וכן חסינותו של בית המשפט מפני תביעות הקשורות בתפקידי שפיטה.
בית המשפט העליון מדגיש את הצורך להעניק לנאמן "מטריית הגנה" אשר תאפשר לו לבצע את תפקידו בחופשיות וללא מורא. הדברים אמורים בעיקר כשהטענות באות מצדו של החייב:
"אופיו של הליך חדלות הפירעון; תפקידו של הנאמן המוצא את עצמו מתמודד לא פעם מול לחצים שונים הן מצד נושים, הן מצד החייב והן מצד צדדים שלישיים אחרים; והצורך באיזון בין האינטרסים השונים בכפיפות להוראות והנחיות בית המשפט, מחייבים מתן מטריית הגנה לנאמן. החשש כי בעלי תפקיד ייאלצו להקדיש חלק ניכר מזמנם וממרצם להתגוננות מפני תביעות אישיות; האופן שבו בעל תפקיד עשוי להימנע מנטילת סיכונים סבירים גם אם הם עשויים להיטיב את מצבם של הנושים; החשש מפני הרתעת יתר; ושאר שיקולי מדיניות, מכתיבים עמדה מצמצמת ביחס לאפשרות הטלת אחריות אישית עליו […] הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר ההאשמות נגד בעל התפקיד מוטחות על ידי החייב אשר מטבע הדברים, האינטרסים שלו אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם אינטרס הנושים ועם מכלול האינטרסים עליהם אמון הנאמן […]. פעמים מוצא החייב בנאמן את המקור, העילה והסיבה לכל צרותיו ורעותיו, זאת ללא כל סיבה של ממש"
בענייננו קבע בית המשפט, כי הנאמן לא התרשל בתפקידו, ומשכך אין להטיל אחריות גם על כונס הנכסים הרשמי. בית המשפט לא נדרש לשאלה אם הכנ"ר חסין מפני תביעות מכח סעיף 7א' לפקודת הנזיקין:
"למותר לציין כי הדברים נכונים גם באשר לאחריות הכנ"ר, אשר אף מבלי להידרש לחסינות הנתונה לעובדי ציבור מכוח הוראת סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אינו נושא באחריות לנזקיה הנטענים של המערערת שעה שתפקידו התמצה בפיקוח על פעולות הנאמן שבהן כאמור לא נמצא כל דופי".
מאחר שהחייבת ביקשה לתבוע גם את שופטת בית המשפט אשר קיבלה החלטות בעניינה, חזר בית המשפט על הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין המעניקה חסינות לשופטים, ופירט גם את הטעמים לחסינות הרחבה החלה בעניינם:
"השיקולים העומדים בבסיס מוסד החסינות הם רבים, ורובם מובנים מאליהם: הצורך בעצמאות שיפוטית; האינטרס הציבורי בסופיות הדיון; החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת המשפט; החשש מפני שיבוש תפקודה של מערכת המשפט ועוד"
בסיומו של דבר נדחתה בקשת החייבת להתיר לה להגיש תביעה, והיא חויבה בתשלום הוצאות לכל אחד מהמשיבים. בשל ריבוי ההליכים שננקטו, נקבע כי עד שלא תשלם את ההוצאות בפועל, לא תוכל להגיש תביעה חדשה או בקשה בנושא כלשהו הקשור למימוש הדירה.
ע"א 8164/20 אייל נ' אינסל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 25.5.22)
סעדים מסוג "תפיסת נכסים" או "הגבלת שימוש בנכס" לא בוטלו בתקנות סד"א החדשות
בית המשפט העליון קבע השבוע (בדן יחיד), כי תקנות סדר הדין האזרחי בנוסחן החדש לא כיוונו לבטל קיומם של סעדים מסוג "תפיסת נכסים" או "הגבלת שימוש בנכס".
בענייננו חייב ביקש לבטל צו זמני שניתן להגבלת שימוש בנכסיו בחשבונות בנק בשווייץ. אחת מטענותיו הייתה כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לא כלל המחוקק קיומם של סעדים זמניים מסוג הגבלת שימוש בנכס ("צו מרווה") או תפיסת נכסים ("אנטון פילר"), ומכאן כוונתו לבטל קיומם של סעדים אלה.
בית המשפט העליון קבע, כי עצם ביטול התקנה אינו מלמד גם על ביטולה של הסמכות לתת את הסעד:
"מתקין התקנות החדשות ביקש לפשט ולייעל את סדרי הדין שהיו קיימים, בין היתר על-ידי צמצום מספר התקנות, ביטול כפילויות והאחדת הליכים דיוניים שונים. לשם השגת תכלית זו, בוטלו חלק מן ההסדרים הדיוניים המיוחדים שנמצא שאינם נחוצים לנוכח קיומם של הסדרים כלליים הנותנים מענה גם למקרים מיוחדים אלה. לפיכך, אין ללמוד מעצם ביטולה של תקנה מן התקנות הישנות, כשלעצמו, כי הסמכות שעוגנה בה בוטלה אף היא. בנוגע לסמכות ליתן צו הגבלת שימוש בנכס נאמרו הדברים מפורשות בדברי ההסבר לתקנות, שם צוין כי "לסעד[ים] זמנים מסוג 'הגבלת שימוש בנכס' (צו מרווה) או 'תפיסת נכסים' (אנטון פילר) לא יוחדו בתקנות הוראות מפורשות, שכן מקור הסמכות להטלת צווים כאמור מעוגן ממילא בסעיף 75 לחוק בתי המשפט ולכן יחולו בעניינם ההוראות המתאימות החלות על בקשה לסעד זמני".
בית המשפט הוסיף וציין, כי תקנה 109 לתקנות סדר הדין החדשות, מאפשרת לבית המשפט ליתן צו מניעה זמני המורה לנתבע להמנע מפעולה כלשהי אם הדבר עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.
רע"א 3076/22 גלעד נ' קמעונאי אונליין בע"מ (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 24.5.22)
כוונת נושה להגיש תביעה היא אינה עילה להחלפת הנאמן
בית המשפט העליון קבע השבוע (בדן יחיד), כי כוונת נושה להגיש תביעת נזיקין כנגד הנאמן, אינה מהווה עילה להחלפת הנאמן.
באותו מקרה נמנע הנאמן במך שש שנים ממתן החלטה בתביעת החוב של נושה. הנושה טען כי נגרם לו נזק בעקבות העיכוב בהכרעה. עוד טען הנושה, שהנאמן התרשל כשנמנע מלממש מלאי ספרים שהיה בידי החייב ואיננו עוד. הנושה הגיש בקשה להתיר לו לתבוע את הנאמן על נזקיו, וכן בקשה להעברת הנאמן מתפקידו.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין די בכוונת נושה להגיש תביעה כנגד הנאמן, כדי לקבוע שהנאמן מצוי בניגוד עניינים. עוד קבע, כי בנסיבות העניין, משטרם הוכרעה תביעת החוב של הנושה – העילה נגד הנאמן טרם התגבשה. זאת ועוד, הסיכוי שתוגש תביעה הוא נמוך, לאור החסינות המוקנית לנאמן בדין מתביעות אישיות.
ונפסק:
"הלכה היא כי על המבקש להעביר נאמן מתפקידו מחמת ניגוד עניינים מוטל הנטל להראות שקיים חשש קונקרטי ו-ממשי כי אותו נאמן מצוי בניגוד עניינים, והכל בהתאם להקשר הדברים הנדון ולנסיבות העניין […] אין די בעצם ההתראה על כוונה להגשת תביעה מטעם נושה נגד בעל תפקיד על מנת לבסס קיומו של ניגוד עניינים קונקרטי וממשי ברמה המצדיקה על פי הדין את העברת בעל התפקיד מתפקידו. אם תאמר אחרת, הרי שנמצא כי בידי כל נושה נתון בכל עת הכוח להביא להעברת נושא תפקיד שהחלטותיו או התנהלותו אינן נושאות חן בעיניו".
בסיום דבריו ייחד בית המשפט מספר מילים לעיכוב בהכרעה בתביעת החוב – בן שש שנים – אשר איננו מידתי ואינו סביר. בית המשפט כתב, כי על בית המשפט קמא להידרש לעניין זה לאלתר, ולדאוג לכך כי הכרעת החוב תינתן בהקדם.
רע"א 120/22 רביצקי נ' מיכאל (פורסם בהנהלת בתי המשפט, 26.5.22)
