קטגוריה: ניהול הליכי חדלות פירעון

החייב לא חזר ארצה במועד שבו התחייב, משום שנעצר בחו"ל. נקבע כי אף שאי חזרתו לארץ אינה פרי בחירתו, יש לממש את הערבויות שמסר להבטחת חזרתו לארץ במועד. זאת לעומת מקרה שבו חייב נפטר בחו"ל לפני המועד שנקבע לחזרתו, שאז אין לממש את הערבויות

חייב המצוי בהליך חדלות פירעון, ביקש לצאת מהארץ, ולצורך כך מסר ערבויות למנהל ההסדר. בחו"ל נעצר על ידי הרשויות בשל חשד למעורבות בעבירות הלבנת הון ולא יכול היה לחזור במועד שבו התחייב.

בית המשפט קבע, כי מאחר שהחייב לא שב ארצה במועד, יש להורות על מימוש הערבויות שמסר. בית המשפט דחה את טענת הערבים, ולפיה ערבותם נועדה למנוע ניסיון לבריחה מהארץ, ולא נועדה למקרה שבו החייב רוצה לחזור אך לא יכול לעשות כן עקב מעצרו.

בית המשפט פירש את התחייבות הערבים בכתבי הערבות כשם שמפרשים כל חוזה. בין היתר אזכר פרשה אחרת, שבה החייב נפטר לאחר שיצא לחו"ל (עניין ג'ון – ע"א 8034/95 מאור חברה לדלק בע"מ נ' ג'ון, פ"ד נב(4) 97 (1998)). בית המשפט קבע, כי יש להבין מהו הסיכון שנועדו כתבי הערבות להבטיח, והאם אותו סיכון התממש:

"הסיכון אותו נועדה לגדר הערבות במקרה של חייב אשר מבקש לצאת מהארץ, הוא סיכול ההליך המשפטי שבמסגרתו מבקשים נושי החייב לבוא על זכויותיהם כנושים. בכל מקרה שבו סיכון זה מתממש – כפי שקרה במקרה שלפנינו – מן הדין לקבוע כי הנושים רשאים לממש את הערבות שבידם. לעומת זאת, כאשר הסיכון שהתממש אינו הסיכון שכתב הערבות נועד לגדרו, אין מקום למימוש הערבות. כך נקבע בעניין ג'ון ביחס למקרה בו החייב – שחזרתו ארצה הובטחה בכתב הערבות דשם – נפטר לפני שהגיע המועד לחזרתו לישראל. נקבע כי במקרה כזה הנושים אינם זכאים להיפרע מהערבים, שכן הסיכון בדמות פטירתו של החייב בחו"ל אינו בגדר סיכון שהערבות נועדה לבטח. לעומת זאת, כאשר מדובר בחייב שלא שב ארצה במועד שנקבע לו ושנפטר אחרי שהמועד שנקבע לחזרתו לישראל פקע, הנושים יהיו רשאים לגבות את חובם מהערבים, שכן במקרה זה התממש הסיכון אותו ביטחו הערבים – החייב לא שב ארצה במועד – ומכיוון שכך הוא, לפטירתו של החייב אין נפקות משפטית".

במקרה שבענייננו נקבע כי אי חזרתו של החייב לארץ עקב מעצרו, נכללת בין הסיכונים שהערבות נועדה להבטיח. לכן יש לממשה, והערעור נדחה.

בסיום העיר בית המשפט, כי קבלת עמדת המערערים עשויה הייתה להביא ל"אפקט מצנן" אשר היה פוגע בסופו של דבר בחייבים המבקשים לצאת לחו"ל, משום שהיה מונע מהנושים ומבעלי התפקיד להסכים ליציאתם, אם היו יודעים שנסיבות שונות כגון מעצרו של החייב בחו"ל, ימנעו מהם לממש את הערבויות שניתנו.

ע"א 2196/24 טילסון נ' הס מנהל ההסדר (אר"ש, 27.3.24)

בית המשפט העליון לא שלל מתן הפטר מחוב מזונות כעשור אחרי שהסתיים הליך פשיטת הרגל של החייב. נקבע כי מתן הפטר תלוי בנסיבות המקרה, וחלוף הזמן יש בו כדי לחייב נקיטת החלטה זהירה

חייב ניהל הליכי פשיטת רגל וקיבל הפטר לפני כעשור. בקשתו בעת ההיא לפטור גם מחוב מזונות – נדחתה. מאז חלה התפתחות פסיקתית לגבי פטור מחוב מזונות, וכן חלה החמרה במצב בריאותו של החייב. משאלו הנסיבות, החייב הגיש בקשה לעיון חוזר בבקשתו לפטור מחוב מזונות, וטען כי כעת בשלה השעה לעיין מחדש בהחלטה שדחתה את בקשתו, ולתת לו הפטר גם מחוב זה.

בית המשפט העליון (בשלושה שופטים) דחה את בקשתו של החייב, בטענה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן הפטר. נקבע, כי חוב המזונות נוצר בטרם ההחמרה במצב בריאותו של החייב, ולא הובאה ראשית ראיה כי נוצר בתום לב. עוד נלקחה בחשבון העובדה כי בעניין החייב נוהל בזמנו הליך פשיטת רגל קצר מהרגיל.

יחד עם זאת, בית המשפט נמנע מלשלול באופן גורף אפשרות לפטור מחוב מזונות שנים רבות לאחר ההפטר. נקבע שחלוף הזמן יש בו כדי לחייב נקיטת זהירות רבה בעת שינוי ההחלטה, אולם לא נסגר כליל הפתח לכך:

"אמנם, מצבו הרפואי אינו מן המשופרים ואף התדרדר לאורך השנים, ברם בשים לב למכלול השיקולים המפורטים, אין בו כשלעצמו כדי להצדיק את החלת ההפטר על חוב המזונות שצבר. גם אין בגילו של המערער כדי להצדיק את שינוי צו ההפטר. ההפטר ניתן כאמור לפני למעלה מעשור עת היה המערער כבן 54, וחלוף הזמן כשלעצמו לא רק שאינו מצדיק את שינוי הצו, אלא להיפך – יש בו כדי להגביר את הצורך בנקיטת משנה זהירות בשינוי ההחלטה".

הערעור נדחה, והחייב הופנה לסניף הביטוח הלאומי להעלאת טענותיו לגבי שיעור הכספים המנוכים מקצבת הנכות שלו לפירעון החוב.

ע"א 6373/23 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי (אר"ש, 11.2.24).

בית המשפט העליון (בדן יחיד) קבע, שככלל יש להתיר לנושים לעיין במסמכים הנוגעים לנכסים פיננסים של החייב, ועם זאת ניתן במקרים מסוימים להסתפק בפירוט של הנאמן אודות תוכן המסמך, הכל בפיקוח בית המשפט

נושה ביקש לעיין בדוח מסלקה פנסיונית אשר הגיע לידי הנאמן. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בנסיבות העניין לא יועבר העתק המסמך לנושה, אלא יימסר פירוט של הנאמן לגבי המצוי בדוח המסלקה הפנסיונית.

הנושה ערער לבית המשפט העליון, אשר דחה אף הוא את הבקשה (השופט ח' כבוב). יחד עם זאת, פירט כללים מנחים לגבי גילוי מסמכים לנושים בהליכי חדלות פירעון. בית המשפט עשה אבחנה בין שתי דרכים לגילוי מידע לנושים: "דיווח" על המסמך בדוחות הנאמן, לעומת "חשיפת" המסמך עצמו לנושה.

נקבע כי הכלל לגבי מסמכים העוסקים בנכסים פיננסיים של החייב, הוא חשיפתם לנושים:

"כדרך הכלל, ראוי כי מידע פיננסי טהור בקשר לנכסים בני מימוש, יגולו לנושים על דרך החשיפה. זאת, הן מחמת עקרון פומביות ההליך, והן על מנת להגביר את היעילות ואת הפיקוח על ההליך. שכן, גילוי המידע מאפשר לנושים להיחשף, ובמידת הצורך אף להשיג, על קביעות עובדתיות או משפטיות אליהן הגיע בעל התפקיד בקשר עם איתורם או מימושם של נכסים אלה. אפשרות זו מצמצת, במידת מה, את הפגיעה המתחייבת בקניינם; ולמצער, היא מאפשרת הליך גלוי והוגן יותר כלפיהם".

לצד זאת, אם נקבע שהנאמן יגלה את המסמך בשיטת ה"דיווח" ולא בשיטת ה"חשיפה", עליו להקפיד בדיווחו על גילוי מלא ומפורט:

"מקום בו נקבע כי גילוי המידע יעשה על דרך הדיווח ולא על דרך החשיפה – שומה על בעל התפקיד כי יעשה כל שבידו על מנת לחשוף בדיווחיו את דרך הילוכו בהגיעו לקביעותיו העובדתיות או המשפטיות, ולא רק את מסקנותיו. בכך, יהא כדי להבטיח את מידת הפיקוח הנדרשת על פועלו של בעל התפקיד".

בנסיבות העניין הספציפי נקבע כי בית המשפט לא שגה בהחלטתו לגלות את המסמך על דרך הדיווח, ובקשת רשות הערעור נדחתה.

רע"א 118/24 ברט נ' הלוי (אר"ש, 10.1.24)

בית המשפט העליון קבע שחלה חובה לקיים דיון בהצעת הפטר חדשה של חייב, ולהזמין את הנושה לדיון. משניתן הפטר מבלי שהנושה זומן או ידע עליו, מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, והוא בוטל מחמת חובת הצדק

בית המשפט המחוזי דן בבקשת חייב להפטר. אחד מנושיו התנגד לבקשה, והיא נדחתה. לאחר מכן הגיש בקשה חדשה למתן הפטר, אשר הייתה הפעם מוסכמת על הכנ"ר, הנאמנת וגרושתו של החייב. בית המשפט אישר את הבקשה ונתן לחייב הפטר. משגילה על כך הנושה, אשר לא ידע על הבקשה, ביקש לבטל את ההפטר שניתן.

בבית המשפט העליון קבעה השופטת רות רונן (במותב דן יחיד) כי יש חובה לקיים דיון בבקשת הפטר. במסגרת זו הבחינה בין מקרה שבו בקשת ההפטר היא חדשה וטרם נדונה בדיון, לבין מקרה שבו הבקשה מהווה "גלגול" של בקשה קודמת שכבר נדונה, שאז אין חובה לקיים בה דיון נוסף. נקבע כי בנסיבות המקרה דכאן, הבקשה להפטר איננה גלגול של הבקשה הקודמת, אלא בקשה חדשה שיש מקום לשמוע לגביה את עמדת הנושה:

"הגם שהדין מחייב את בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשת הפטר עובר לקבלתה, עשויים להיות מקרים בהם אין מדובר בבקשת הפטר חדשה אלא ב"גלגול" של אותה בקשה – שאז אין חובה לקיים דיון […] אולם במקרה הנוכחי, הבקשה להפטר מותנה […] איננה "גלגול" של הבקשה שנדונה […] זאת לאור חלוף הזמן מאז שנדונה הבקשה הקודמת (חצי שנה – המחברים), ולאור כך שחרף הדמיון בין שתי תכניות הפירעון הן אינן זהות. כך בין היתר, בהתאם לתוכנית הפירעון שאושרה, היה על החייב לשלם את הסכום עליו הוסכם בתשלום אחד (ולא ב36- תשלומים); ואף הושגה בתוכנית זו הסכמה שלא הושגה קודם לכן ביחס לחלוקה שווה של הכספים בין גרושתו של החייב לבין יתר הנושים, כאשר למבקש כלל לא ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיו בהקשר זה. לכן היו הנושים ובכלל זה המבקש, זכאים לקבל הזדמנות להביע את עמדתם ביחס לתכנית הפירעון העדכנית – במועד ובתנאים בהם היא גובשה, בטרם תתקבל החלטתו של בית המשפט לאשרה ולהעניק לחייב הפטר מותנה. משלא ניתנה למבקש הזדמנות כזו, יש לראות את ההחלטה מיום 2.6.2022 כהחלטה שניתנה במעמד צד אחד".

נקבע, כי משהנושה לא ידע על ההחלטה ולא הוזמן עליה, יש מקום לבטל את ההחלטה מחובת הצדק:

"הדין חייב את בית המשפט לשמוע את עמדתו של המבקש – הנושה – קודם למתן ההחלטה בבקשה להפטר מותנה, ולמרות זאת – המבקש לא הוזמן לדיון ולא קיבל הזדמנות לכן להשמיע את טענותיו בטרם מתן ההחלטה. די בכך לכן כדי להורות על ביטול ההחלטה מתוך חובת הצדק".

הערעור התקבל והתיק הושב לבית המשפט המחוזי לדיון מחדש בבקשת ההפטר של החייב.

רע"א 6892/23 הללי נ' מזרחי (אר"ש 18.12.23)

הלוואה ניטלה תוך ביצוע מעשי זיוף. משעה שהחייבת חתמה על מסמכי ההלוואה, עובר הנטל להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת, והוא נטל כבד שעליה לסתור בראיות פוזיטיביות

הגרוש של החייבת נטל הלוואות תוך ביצוע מעשי זיוף ומרמה. החייבת חתמה על מסמכי הלוואה לצורך נטילת אותן הלוואות. משטענו הנושים כי מדובר בחוב שנוצר במרמה, אשר לא יכול להיות נשוא להפטר, טענה החייבת כי נוצלה וכי לא הבינה על מה היא חותמת.

נפסק, כי מעת שאין מחלוקת שהחוב נוצר במרמה, וגם אין מחלוקת כי החייבת חתמה על מסמכים הקשורים אליו, עובר נטל הראיה להפרכת האחריות למרמה אל כתפיה של החייבת:

"כפי שנקבע מימים ימימה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא קרא אותו בטרם חתם עליו, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו […] וחזקה זו חלה ביתר שאת בחתימה על מסמכים מהותיים כגון שטרי משכנתא […] בנסיבות אלו אפוא, בהן אין מחלוקת בנוגע לקיומה של מרמה ואין מחלוקת כי המערערת חתמה על מסמכי ההלוואה, בוודאי שהיא זו שנושאת בנטל לסתור את החזקה האמורה. המדובר בנטל הוכחה כבד במסגרתו נדרש ממנה לסתור את החזקה ולהוכיח את גרסתה באמצעות ראיות פוזיטיביות".

עוד נקבע, שלצורך החרגת חוב מהפטר, אין די בכך שהוא נוצר במרמה, אלא יש להוכיח שפושט הרגל שותף לאותה מרמה. כך הן בפקודת פשיטת הרגל והן בחוק חדלות פירעון, למרות השוני בנוסח סעיפי החוק:

"אכן בהתאם ללשונו של הסעיף, לא די בהוכחה כי החוב נוצר במרמה, אלא נדרש אף להוכיח כי פושט הרגל היה שותף לאותה מרמה (במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 מסתפק במילים 'חוב שנוצר בדרך מרמה' ללא התייחסות למעורבותו של החייב במעשה המרמה. לצד זאת ראו עמ' 692 לדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, מהם עולה כי לא הייתה כוונה לשנות מהדין הקיים)".

הערעור נדחה והליך חדלות הפירעון של החייבת בוטל.

ע"א 2609/23 עמר נ' נצר המנהל המיוחד (אר"ש, 28.11.23)

ובעניין אחר שנדון השבוע בבית המשפט העליון – תקוות העובדים לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי אינה עילה להמנע מביטול הליך חדלות פירעון:

"פשיטא שאין מקום להותיר הליך פשיטת רגל על כנו, שעה שמעיקר הדין עליו להתבטל, רק כדי לאפשר לעובדים לשעבר של המערערים לפנות למוסד לביטוח לאומי. מזורם של העובדים יימצא באכסניה אחרת".

ע"א 316/23 פרי נ' הכונס הרשמי (אר"ש 29.11.23)